אורי אליצור

אורי אליצור (כה באדר א תשו - כב באייר תשעד) היה איש ציבור, עיתונאי ופובליציסט, ממנהיגי הימין הדתי בישראל.

עם ישראל

• מכל שורה במגילת העצמאות, מכל שיר שנכתב בימים ההם, ומכל תמונה שצולמה ברחובות המדינה שזה עתה נולדה, עולה מסר ברור ופשוט: בארץ ישראל קם העם היהודי ולפיכך התכנסנו להקים לו מדינה. מדינת ישראל הוקמה בשם ולמען העם היהודי. זה ייעודה וטעם קיומה ואף על פי כן היא תהיה דמוקרטית וחופשית ותעניק שוויון זכויות מלא לכל תושביה ללא הבדל דת, מין (אז עוד לא המציאו את המגדר), או לאום. במילים אחרות: אין שום סתירה בין מדינת העם היהודי ובין מדינת כל אזרחיה. ישראל תהיה גם זו וגם זו. לו היו כותבים את החוקה לישראל ביום ייסודה, אין שום ספק שהסעיף הראשון בחוקה היה אומר שישראל היא מדינת העם היהודי ולא היה על כך שום מערער, לא בתוך המדינה הנולדת ולא בעולם הרחב המזדרז להכיר בה כאחות חדשה למשפחת המדינות הדמוקרטיות.

• למי שלא שמע חדשות במאה השנים האחרונות, כדאי לדעת שבסוף לא הלכנו לאוגנדה אלא חזרנו לירושלים, לא יסדנו רפובליקה קטנה, בורגנית, חילונית ואופנתית, אלא הקמנו מחדש את מדינת העם היהודי עתיקת הימים, על נחלת אבותינו בארץ ישראל. הסמל שלה הוא מנורת המקדש, ההמנון שלה הוא תקווה בת שנות אלפיים, הבירה שלה היא ירושלים עיר הקודש. המדינה הזו לא תוכל להתקיים אם היא תאבד את הנשמה היהודית שלה, במדינה הזאת יש זכות דיבור גם לקודש, יש תוקף גם לערכים שגילם יותר מ-20 שנה, יש משמעות גם למילים שיצאו מהאופנה כמו קדושה מצד אחד ותועבה מצד שני. (מקור ראשון יב חשון תשסז)

• העם לא מורכב מאנשים, העם קיים אלפי שנים, והאנשים לא חיים יותר מעשרות שנים. בעוד מאה שנה לא יהיה כאן אף אחד מאתנו, ובכל זאת העם, אותו העם, יהיה קיים. האנשים הם ה"דור", לא ה"עם". דור הוא מלשון דירה. אנחנו הדירה הזמנית שהעם גר בה עכשיו. לפני מאה שנה גר העם בדירה אחרת, ובעוד מאה שנה הוא יגור שוב בדירה אחרת. כולנו לא נהיה כאן, ובכל זאת זה אותו עם. בבוא היום שבו נסגר המעגל ואנחנו נפרדים מדורנו – בו ביום אנחנו נאספים אל עמנו. וזאת הנחמה היחידה. (ערוץ 7, כ"ה בתמוז תשנ"א)

החברה הישראלית

• "בהרבה מאוד מובנים אמריקה היא ההפך של ארץ ישראל. שם הכול גדול וכאן הכול קטן, שם שפע של מים וקרקע וכאן מים במשורה ואדמות דונם פה ודונם שם. שם השכנים הם אוקיינוס וקנדה, וכאן השכנים הם דיקטטורים, אמירים, אייתולות, שייח'ים, קולונלים וכל מיני מטורפים קדאפיים למיניהם. שם הכול עכשיו וכאן כל אבן היא היסטוריה עתיקה, ולכל אדם שלישי יש חזון משלו לעתיד הרחוק. שם יש שתי מפלגות, וכאן יש שבע עשרה, שם אבי האומה נולד לפני מאתיים חמישים שנה, וכאן אבי האומה מת לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה."

• הציונות והמדינה באמת יצרו איזה יהודי חדש, יהודי של גאולה ולא של גולה, והוא חי וקיים. מלחמת יום הכיפורים לא הרגה אותו ולא כופפה את קומתו. שפתו עברית ותרבותו ישראלית, והוא מתפתח בכיוונים מעניינים ויצירתיים. מה שהשתנה הוא שהישראלי החדש כבר לא נורא מתבייש להיות גם קצת ישן. מלחמת החורמה שניהלו הוריו ואחיו הגדולים בין התורה למודרניות ובין הדת למדע הסתיימה אצלו בהסדר ביניים ארוך-טווח, ולפעמים אפילו בשלום צודק ובר-קיימא. (זכויות, חובות ויום הכיפורים, מקור ראשון, ט' בתשרי תשע"ד, 13.9.2013)

• הכוח, המנהיגות והחן של הצבר הקיבוצניק והלוחם לא באו משריריו ולא מבלוריתו יפת התואר, אלא מהעובדה שהוא חי בתרבות שבמרכזה חובות ולא זכויות. לא רק החברה הישראלית, כל העולם הביט בו בהערכה ובאהדה: הנה אדם בן-חורין. (שם)

• בדרך כלל אני לא שותף לחיפושים אחר הדבר האמיתי שמסתתר מאחורי המראה הטיפשי, "כי הרי לא ייתכן שבאמת אנחנו כאלה בטלנים". אני בדרך כלל חושב שכן ייתכן שאנחנו כאלה בטלנים. שסביר מאוד שההסבר הרשמי, המטומטם, הוא האמיתי ושום דבר מתוחכם לא מסתתר מאחורי זה. ברוב המקרים כאשר ניתן לפרש משהו או כמעשה סדום או כמעשה חלם, ההסבר הנכון הוא חלם. (ידיעות אחרונות, יג ניסן תשסה)

• כאילו מאליה נוצרה השרשרת השלמה והמטלטלת שכולה צפירה עולה ויורדת של ימי הספירה והצפירה והדגלים והמשואות ובתי הקברות והזיקוקין וירושלים של זהב, והכול מעורבב ומחובר ולא משאיר רווח לנשום ולהרפות. זה לא המקרה היחיד שבו בדיעבד מתגלה במעשיהם של מייסדי המדינה החילונים איזו הבנה דתית עמוקה יותר מזו של תופסי התורה. אפשר לקרוא לזה אינטואיציה או סייעתא דשמיא או אפילו מין רוח הקודש (צפירת העומר, מקור ראשון, כ"ה בניסן תשע"ד, 25.4.2014)

• לבעיה הדמוגרפית יכול להיות רק פתרון דמוגרפי. יש לנו חמישים שנה כדי להביא לארץ שני מיליוני עולים, וכדי להעלות את ממוצע הילודה במגזר היהודי עד קרוב לארבעה ילדים למשפחה. שתי המשימות אפשריות. אם נעמוד בהן – נשרוד, ואם לא נעמוד בהן – לא יעזרו לנו שום פשרה שמאלנית ושום זקיפות קומה ימנית. (שם)

• הכסף הפרטי שלי מתחלק לשלושה חלקים: חלק נמצא אצלי ואני מנהל אותו, חלק לקחו ממני הפוליטיקאים והם מנהלים בו את ההווה של המדינה, וחלק לקחו ממני הטייקונים והם מנהלים בו את העתיד של המדינה. (מקור ראשון, י"ט באב תשע"א, 19.8.2011)

• חשוב מאוד שתהיה לנו תמיכה בינלאומית, אבל אם נישען עליה היא תיפול ואנחנו איתה. השאלה היא מה נשען על מה, מה קובע את מה. אם מה שיאמרו הגויים הוא השיקול המרכזי הקובע את מה שיעשו היהודים, סבר בן-גוריון, הגויים יבגדו בנו בהזדמנות הראשונה. ולהיפך אם יעשו היהודים את מה שצריך וצודק ונכון ליהודים, בסופו של דבר, כלשון המדרש על שני המלאכים של ליל שבת, מלאך רע עונה אמן בעל כורחו.

• קוראים לזה בכל מיני שמות כיסוי, כמו ארץ ישראל הישנה והטובה, מלח הארץ, ניחוח של פעם, ההתיישבות העובדת, מורשת רבין. מאחורי כל הכיסויים האלה מסתתר העניין העדתי במובנו הכי ירוד: מלח הארץ הלבן לא בוחר בפלפל הארץ השחור. (ידיעות אחרונות, י"ז בכסלו תשס"ג, 22.11.2002)

• הוויכוח הוא על השאלה האם בדמוקרטיה כל האזרחים שווים, או שלאזרחים ליברלים יש זכויות יתר. רוב הליברלים משוכנעים שהתשובה השנייה היא הנכונה, וכדי לגשר על הסתירה בין ערך השוויון לבין זכויות היתר שהם מבקשים לעצמם, הם מבלבלים לגמרי בין עולם הערכים שלהם לבין המושג דמוקרטיה. אם הערכים שלהם מתנגשים עם ערכים של אזרחים אחרים, הם אומרים שהדמוקרטיה בסכנה, וכאשר הם מגלים שהערכים שלהם לא משיגים רוב, הם אומרים ש"הדמוקרטיה צריכה להתגונן".

• לשרים ולאישים שהובילו את המהפך בעניין הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף יש מכנה משותף, ומניע משותף: הם ספרדים. הדיכוטומיה החדה בין דתי לחילוני היא המצאה אשכנזית מגונה. הספרדי לא צריך להיות דתי כדי שלא להיות חילוני. הוא לא צריך להיות או שומר שבת או שונא רבנים. לא חינכו אותו להאמין שאם יש לך לב, פירוש הדבר שאין לך שכל. לכן הם החליטו נכון, וההחלטה הזאת תירשם לזכותם.

• בג"ץ יכול לחייב את המדינה. לא את ההלכה היהודית, לא את הדת היהודית, ולא את ההיסטוריה היהודית. והמדינה, בלי כל היתר, יכולה לקבוע מיהו יהודי כמו שחברת אגד יכולה לקבוע מיהו דוקטור. תיאורטית היא יכולה. אגד יכולה לתת לך תעודת דוקטור לפילוסופיה מטעם התחנה המרכזית, היא יכולה אפילו לתת לך תואר אצולה. הנסיך מקו 5, ברון הדלת הקדמית, הלורד מנקב הכרטיסים. למה לא? רק שצ'רלס וקמילה לא יזמינו את הלורד הזה לקבלת הפנים שאחרי החתונה. (ידיעות אחרונות, כ"ח באדר ב' תשס"ה, 8.4.2005)

חברה

• יש רעיון נוצרי עתיק לפיו החלש תמיד צודק. גלגולו המודרני הוא הראש הקטן: אני הצרכן הקטן ולכן אין עליי שום אחריות. לי יש רק זכויות, ואם בחרתי לעשות רע ולגרום נזקים, מישהו שם למעלה חייב לשלם על זה. (תזהרו ממני, אני חלש. ידיעות אחרונות, י"ז באלול תשנ"ז, 19.9.1997)

• תורת ישראל אומרת: לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך. ובעברית ישראלית: שים לב, השאלה איננה מי החלש אלא מי הצודק. כי הרעיון האומר שהחלש תמיד צודק נועד להנציח את הפער ואת שלטון החזקים. (שם)

• במדינות החופשיות המדינה לא נותנת דיור לאזרחים, ודווקא בהן יש איפה לגור. שם בונים ברמה בתים ברמה גבוהה, והאזרח חופשי לבחור לו איפה לגור, וחופשי להחליט אם הוא רוצה לעבוד קשה שנים רבות כדי לגור במקום מרכזי ויקר, או שהוא מעדיף להוציא את כספו על דברים אחרים, ולגור באזורים מרוחקים יותר וזולים יותר. (ערוץ 7, י"ט בתמוז תש"ן, 12.7.1990)

• הצדק מחייב שמי שרוצה לגור בבית משלו, חייב לעבוד קשה כדי לשלם את מחירו. מי שלא רוצה לעבוד קשה, שיגור באוהל אבל שלא יבוא בטענות. אם מישהו מצפה שיוכל לגור בדירה טובה בלי לעבוד קשה ובלי לשלם הרבה, הוא מתכוון בעצם לכך שמישהו אחר יעבוד במקומו וישלם בשבילו. בכל חברה יש מיעוט של אנשים שהופכים שולחנות ומצליחים לקבל מה שלא מגיע להם באמצעות מהומות ושערוריות, ועל כל אחד שמקבל מה שלא מגיע לו – מוכרח להיות לפחות אחד שמשלם יותר ממה שמגיע ממנו. (שם.)

• אם המערכת (גם הבית וגם בית הספר) בנויה כך שהעיקר הוא שהילדים יהיו מאושרים ולא יהיה להם קשה, היא איננה מערכת חינוך. כי אדם בוגר ומתפקד קודם עובד ורק אחר כך מקבל משכורת. קודם מבשלים, אחר כך אוכלים. קודם חובות, אחר כך זכויות. לא להפך. (ידיעות אחרונות, כ"ב באלול תשנ"ט, 3.9.1999)

ימין ושמאל בישראל

• זה חוסר יציבות מובנה: השמאל לא יכול להקים ממשלה יציבה כי המדיניות שלו הזויה, ראש בקיר, והוא מופתע כל פעם מחדש כשהוא חוטף שוב את האגרוף של הערבים ישר לתוך המשקפיים העגולים שלו, והימין שיש לו מדיניות שפויה ואפשרית, גם הוא לא יכול להקים ממשלה יציבה, כי השמאל שולט בכל מוקדי הכוח להפיל: פרקליטות, עיתונות, בג"ץ, אקדמיה, אמנות. כשכל אלה יחד קומצים אגרוף, אין ממשלה שיכולה עליהם. (ידיעות אחרונות, כא תשרי תשסז)

• "מי שקוראים לעצמם "מחנה השלום", לא באמת מעוניינים בשלום עם הפלשתינים אלא מוּנעים בעיקר מהרצון שהפלשתינים יעופו לנו מהעיניים וייעלמו מאחורי איזו גדר (וחיים באשליה כאילו זה אפשרי)." (מקור ראשון, כז באדר תשעא)

• אחת הטענות המגוחכות והמיושנות שנשמעות היום מצד שמאל, היא "שרון חושב שכל בעיה אפשר לפתור בכוח, ומה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח". אף אדם רציני כבר לא חושב כך. הצרה הממארת שלנו היא בדיוק בצד השני: אלה שבטוחים שכל בעיה אפשר לפתור במשא ומתן, ומה שלא הולך במשא ומתן ילך בעוד יותר משא ומתן.

• בימי אוסלו העליזים קראו לזה "המתונים" מול "אויבי השלום", והמהדרין נהגו להוסיף "אויבי השלום משני הצדדים". כאילו סימטריה כזו. לנו יש אופוזיציה שנואמת בכנסת ומארגנת הפגנות, וגם להם יש אופוזיציה שמפוצצת אוטובוסים ומרסקת לחתיכות אימהות ותינוקות. מחנה השלום הישראלי צריך לשלב ידיים עם מחנה השלום הפלשתיני ויחד להילחם באויבי השלום משני הצדדים. (ידיעות אחרונות, כ"ט בסיוון תשס"ז, 15.6.2007)

התיישבות וביטחון

• צריך להתחיל מן היסוד: יהודה ושומרון הם עמוד השדרה של ארץ ישראל, לב לבה של אדמת העם היהודי לדורותיו, ואנחנו מחויבים לעשות כל מאמץ כדי לממש את בעלותו של העם היהודי ואת ריבונותו על אדמתו. זו לא זכותנו אלא חובתנו. ההיסטוריה היהודית הטילה על דורנו את המשימה הגדולה של חזרת העם היהודי לנחלת אבותיו. (מקור ראשון ו בתמוז תשעג)

• "מה אנחנו עונים על זה? זו שאלת המפתח שתקבע אם מדינת ישראל תתקיים או תיעלם. לא המעשים אלא המילים . מה תשובתנו, מה הייתה תשובתנו כל השנים האלה, על הטענה הערבית הנראית על פניה כל כך צודקת. מדוע מותר היה לנו לפלוש לארץ שלהם, להתנחל עליה, לבנות את תל-אביב, להקים מדינה, לרשת את כפריהם ושדותיהם אחרי תבוסתם? מה ענינו להם ולעולם על הטענה שאנחנו גוזלים אדמה פלשתינית? אם אין לנו תשובה לזה, לא יישאר פה כלום". (ידיעות אחרונות, ב אדר א תשסה)

• לדוד המלך ולאברהם אבינו, ואיתם לדורי-דורות של יהודים שכבר מתו מזמן, יש כוח פוליטי לא מבוטל. הפלשתינים מבינים את זה היטב, לכן הם התעקשו כל כך על הצהרה ישראלית שחברון היא עיר פלשתינית. אלא שההצהרה הזאת אין בכוחה להועיל להם הרבה. כי המציאות שמעבר לעובדות יכולה להשפיע על מעשיהם של פוליטיקאים, אבל הפוליטיקאים יכולים להשפיע רק על העובדות עצמן. מעבר לכל העובדות ולכל המספרים, חברון היא עיר האבות, ערש מלכות דוד, שנייה לירושלים. יהודים יָשבו בה דורות רבים בעבר ויֵשבו בה דורות רבים בעתיד. את המציאות הזאת אי-אפשר לשנות בהצהרה, ואפילו לא בקביעת עובדות. (ידיעות אחרונות, כ"ו באלול תשנ"ה, 21.9.1995)

• ישראל צריכה לבחור בין סיפוח של יותר ממיליון ערבים פלשתינים ובין מדינה פלשתינית בתנאים הגרועים ביותר. אלו הן שתי האופציות. אם לא יקום מישהו ויניח על השולחן תכנית של מדינה אחת, אם לא נהיה מסוגלים לשקול בלי בהלה את אופציית הסיפוח ואת המחיר שהיא עשויה לעלות לנו, ולהעמיד אותו מול המחיר של האופציה הנגדית, התוצאה תהיה מדינה פלשתינית. וזו תהיה מדינה חמושה ועוינת. (מקור ראשון, כ"ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011)

• אכן לא נהוג אצלנו להדיח מפקדים בכירים ובמיוחד לא באמצע מלחמה, אבל הגיע הזמן שיהיה נהוג ובמיוחד באמצע מלחמה... במגילת זכויות האדם של האו"ם לא כתוב שכל בני האדם נולדו שווים ולכן לכל אדם יש זכות יסוד טבעית להיות אלוף הפיקוד. צריך להיות שם האיש המתאים ביותר והמנוסה ביותר, ובמלחמה אין הרבה זמן לניסוי וטעייה. אם המפקד לא מביא תוצאות ומהר, צריך להחליף אותו ולא חשוב אם יש לו יותר זכויות או פחות זכויות ואיך זה ישפיע על הקריירה של מישהו. להיות אלוף הפיקוד זה לא פרס, ולא להיות אלוף הפיקוד זה לא עונש. יש המון אנשים מעולים שהם לא אלוף הפיקוד.

יחס לערבים

• שום מתנקש פוליטי איננו יכול לרצוח תהליך שלום. תהליך רציני של הליכה לקראת שלום עם ישראל, לא היה עומד על איש אחד ולא היה נמוג ברגע שרבין נרצח. להיפך. אילו היו תהליכי שלום ועושי שלום בצד הערבי, הרי רצח האיש המזוהה עם השלום בישראל, היה מחזק ומאיץ אותם, כפי שקרה אצלנו עם רצח סאדאת במצרים. אם תהליך השלום נרצח בשתי יריות אקדח, סימן שהוא היה מת מההתחלה. וזו הנקודה הכי חשובה ליום רבין. לא השמאל אשם בזה שיש פיגועים ולא הימין אשם בזה שאין שלום. לא באמת המדיניות שלנו היא שהולידה את החמאס ולא הטעויות שלנו הן שעשו את החיזבאללה. אנחנו לא הכי טיפשים ומה שיותר חשוב: לא הכי גדולים. לא הכל בגללנו. הרוב בגללם. אין שלום עם הערבים כי הם לא רוצים בשלום

• המנהיגים הערבים לא פועלים מתוך דחפים רגשיים פרימיטיביים, כמו שמפרשנים אותם כמה אנשי שמאל יהודים, תוך כדי הטפה שלא להתנשא עליהם... הם לא יוצרים משברים כתוצאה ממה שאנחנו עושים, אלא להיפך כדי להשפיע על מה שאנחנו עושים

• אבל אני לא נאור, ואני מאמין שהערבים הם תופעה אנושית ולא תופעת טבע. אני יודע שזו עמדה חריגה וקיצונית אבל אני מאמין שהערבים הם בני אדם ולא כלב נובח ולא ילדים מפגרים.

• בכל האלימות הערבית אנחנו אשמים, בכל הסרבנות הערבית אנחנו אשמים. אנחנו בטיפשותנו בנינו את חמאס, אומר הליברל המתנשא, ומוסיף ולוחש בבוז: גם חזבאללה הוא מעשה ידינו. איזה זלזול עמוק ויסודי בערבים יש בגישה הזו המתחזה להיות סובלנית ושוויונית. (מקור ראשון, י"ב בכסלו תשע"א, 19.11.2010)

המאבק בטרור

• הדרך לנצח את הטרור היא לא לטפל בגורמים שלו, אלא ביעדים שלו.

• הייאוש לא מניע את הטרור, הייאוש לא מניע כלום. רק התקווה מניעה דברים.

• אנחנו נוהגים לומר כמובן מאליו שיש מחיר לשלום, ועדיין לא קם הילד האנדרסני הקטן שישאל את השאלה הפשוטה: מה פתאום? האם יש עוד מישהו בעולם שנדרש בגלוי לשלם מחיר תמורת הזכות לחיות בשלום? הרי השלום, כמו האהבה, הוא זכות אלמנטרית שמגיעה לכל אדם באשר הוא אדם – חינם אין כסף. איך ייתכן שחלקו ההגון והנאור של העולם מעמיד לנו דרישה שהיא גנגסטרית במהותה: לא תזכו לחיות בשלום אם לא תשלמו. (של מי המעיל, ידיעות אחרונות, ז' בכסלו תשנ"ג, 2.12.92)

• למי שרוצה את נוסחת ההצלחה, הנה היא: אל תסתכל מגבוה על הערבים ואל תביט מלמטה על אמריקה. תסתכל בכולם בגובה העיניים. אל תהיה שש אלי עימות, אבל בשום אופן אל תפחד מעימות. לא עם הערבים ולא עם אמריקה. לעולם אל תאמר, גם לא לעצמך, שהעניין הוא עדין ומורכב ויש לו פנים לכאן ולכאן. זו בריחה מהכרעה. זה תלוי בך, עשה אותו פשוט ומובן לכל נהג מונית, וכך הוא יהיה גם פשוט ומובן לכל אויב ולכל בן-ברית. (ידיעות אחרונות, י' בסיוון תשס"א, 1.6.2001)

• המלחמה נגד החמאס היא לא ספורט. אחרי מכה גדולה, כשהיריב שוכב לרגע על הקרשים, זה בדיוק הזמן לעוד מכה.

• לנצח. ליזום מכות קשות באויב בזמן ובמקום שהוא לחלוטין לא מצפה להן. לרמות אותו, להערים עליו, למצוא את נקודת התורפה שלו ולהכות שוב ושוב ושוב, דווקא במקום שכואב. ולגייס מספיק אכזריות וזעם כדי לתת עוד מכה אחת אחרי שהיריב כבר נפל לקרשים, והוא מתחנן שתפסיק. כמו בקרב אגרופים מקצועני. ולעמוד באומץ ובקור רוח מול מכות נגד, גם בשטח וגם בדעת הקהל העולמית. אין ארוחות חינם ואין נצחונות בלא מחיר.

• חז"ל הביאו בחשבון שיש פרטנרים שעושים איתך עיסקה ומתכוונים שרק אתה תמלא את חלקך. לכן הם מציעים לנסח את העיסקה בלשון תנאי, ולהקפיד על שני עקרונות: אחד - תנאי קודם למעשה, ושנים - תנאי כפול. במקום לומר הסכמנו על אל"ף תמורת בי"ת, מציעים חז"ל לבזבז כמה מילים ולפרט: הסכמנו שאם תיתן לי אל"ף תקבל בי"ת, ואם לא תיתן לי אל"ף לא תקבל בי"ת. זה מאוד פשוט ועוזר להבהיר מי השקרן. לכן חברים, בפגישתכם הבאה עם אבו-ג'ילדה באשר לעיסקת התנחלויות תמורת טרור, אמרו לו שעל-פי מסורת היהדות עליו לחתום על הנוסח הבא: "הרשות הפלשתינית מסכימה בזה כדלקמן. אם האש תיפסק לא יוקמו התנחלויות חדשות (תנאי קודם למעשה), אבל אם האש לא תיפסק יוקמו גם יוקמו התנחלויות חדשות (תנאי כפול)". עכשיו כשניסחנו את הדברים בבירור, ונראה שכולנו מבינים שאין אף פלשתיני שיחתום על זה, אולי זה יעזור לנו להבחין מי כאן הצד שמרמה את חברו ומי הצד שמרמה רק את עצמו.

• "צודק שמעון פרס כשהוא אומר שרק על יד השולחן אפשר לסיים את המלחמה הזאת (זה נכון לכל מלחמה), אבל הוא טועה כשהוא חושב שבטובות נביא אותם לשולחן.... מה שאפשר לעשות בכוח ובאופן חד-צדדי, הוא להביא אותם לשולחן הדיונים כשהם מיואשים, עייפים ונוטים להכנע, ובעיקר - למודי ניסיון מר, האומר שמה שיכלו להשיג על יד השולחן לפני שנה, הם כבר לא יכולים להשיג היום, ואם הם יילחמו עוד שנה, הרי בשנה הבאה הם ישיגו עוד פחות. ההסכם שנשיג בתנאים כאלה לא יהיה חזון הנביאים, אבל זה המוצא היחיד מן המלחמה הזאת."

• לא קל לעם שוחר שלום להבין שיש מלחמה, כשם שלא קל לאדם לקלוט שיש לו מחלה קשה. אבל צריך לדעת שהאשליה כאילו אין מלחמה, היא קטלנית

• וכאן כמובן ישאל הישראלי הנוטה להיסחף אחרי תקוות הזויות וחסרות שחר רק כדי שלא להתייאש, את שאלת המחץ שלו: אם זה המצב "האם לנצח תאכל חרב?" התשובה היא כן בהסתייגות: המחלה כרונית, והחרב תמיד תאכל, אבל ככל שתהיה פחות חרב, כך היא תאכל פחות לנצח. דווקא טיפול בסימפטומים. מה שאומר טיפול די מייגע, כל יום, כל הזמן, ולתמיד. היום עלינו לדאוג שהיום לא יהיו אמצעים כדי לפגוע בנו. לא נשק לא הסתה, לא תקווה לסילוקנו. מחר נצטרך לדאוג לזה מחדש. כמו טיפול תרופתי במחלה כרונית. החיים יכולים להיות די טובים בתנאי שכל יום מטפלים ולא שוכחים לקחת שום כדור. אולי זה בדיוק מה שהביא להתדרדרות הגדולה. אוסלו הפסיק את כל הטיפולים בסימפטומים, מתוך מחשבה מוטעית שיש פתרון בשורש. (ידיעות אחרונות, ז תשרי תשסג)

• כן. זה נכון. לעולם נחיה על החרב. לא הבטחנו שלום ולא יונה ולא עלה של זית, ומי שהבטיח שיקר. 60 שנה מדינת ישראל חיה על החרב, והיא משגשגת ופורחת ומושקעת ומגיעה להישגים עולמיים בתחומים רבים. יותר טוב לחיות עם חרב מאשר לחיות באשליות. האשליות הורגות והחרב שומרת על החיים. כשחיים על החרב יש הרבה פחות הרוגים, בשני הצדדים.

תחזיות

• נביא מתוניס מנגנון שלם של אנשים שכל ימיהם עסקו רק בטרור, ניתן להם 40 אלף רובים, ואם לא נהיה קטנוניים איתם בקשר לעוד 20 אלף שהם מבריחים בניגוד למסוכם, ואם נבין שאת הרוצחים וראשי הטרור הם לא יכולים ממש להסגיר, ואם לא נתנשא עליהם בקשר לעניין הזה של הסתה נגד יהודים, שזה יש גם במצרים - אז נו. זאת אומרת, בסך הכל זה הולך בכיוון החיובי ואיכשהו יהיה בסוף בסדר. ומה, יש לכם הצעה אחרת?

• בפוליטיקה, מה שעושה את ההבדל בין מתון לבין קיצוני הוא לא השקפת העולם אלא הנחישות וכוח הביצוע. הקיצוני והמתון הולכים לאותו כיוון, אלא שהמתון הולך והקיצוני רץ. המתון מתחשב והקיצוני רומס. לממשלת שמאל בראשות פרס או מצנע או פואד, לעולם לא יהיו הנחישות וכוח הביצוע שיש לממשלת השמאל החדשה בראשות שרון. (ידיעות אחרונות, ד' בשבט תשס"א, 28.1.2001)

• הדמיון שלי אומר שהעולם החדש עלול מאוד להיות עולם של מלחמה בין-גושית חדשה, בין הגוש הנוצרי והגוש המוסלמי. בעולם כזה, "הבעיה הפלשתינית" תהיה זיכרון עמום מימים רחוקים, אבל בעיית ירושלים תהיה לב הסערה העולמית. (נקודה, שבט תשנ"א, פברואר 1991)

• אם בעוד חמישה דורות ישאל ילד ישראלי את המורה להיסטוריה מי היה שמעון פרס, המורה יצטרך לעיין בספרים. ייתכן שאחרי העיון הוא יאמר ששמעון פרס היה אחד העסקנים הפוליטיים בדורו של הרב עובדיה יוסף. (חדשות, כ"ה בתמוז תשמ"ט, 28.7.1989)

פוליטיקה ותקשורת

• בכל העולם הדמוקרטי, מנהיג שפישל או שסרח, הולך הביתה לכתוב זיכרונות או לספור כבשים. ורק אצלנו הם נצחיים כמו סלע, הכול נסלח להם והכול נשכח להם. הם יושבים בכנסת שלושים וארבעים שנה, מחליפים ביניהם כיסאות מוסיקליים. אתה תהיה שר והוא יהיה יו"ר ואני אהיה נשיא ואחר כך נחליף. באולפן הטלוויזיה נצעק זה על זה בעיניים מלאות זעם, ואחר כך נשב יחד במזנון על סטייק וקפה שחור ונעשה קומבינות. ואנחנו רגילים לראות אותם שם תמיד, ולחשוב שהם המדינה, ולא יכול להיות אחרת. (ידיעות אחרונות, ז' באב תשס"ה, 12.8.2005)

• הפובליציסטיקה הישראלית המצויה לומדת מכל התופעות שבעולם תמיד לקח אחד: לפרק את ההתנחלויות ולהסתלק מהשטחים. ולא משנה אם מדובר בטרור אירי, בכיבוש סורי, באינפלציה ארגנטינית או בניצחון באן-בי-איי. תמיד באיזשהו היגיון מגוחך המסקנה היא האחת הזאת. (חדשות, כ"ד באב תשמ"ט, 25.8.1989)

• השימוש במילה "מורכב" הוא סימן בדוק להתחמקות מעשייה ומהכרעה. תחסכו לכם את זה, אנחנו יודעים שהכל מורכב. אף אחד לא חשב שלהיות נהג של קטר זה פשוט כמו לרכב על אופניים. אבל מי שיושב שם על יד ההגאים לא אמור להסביר לנוסעים כמה זה מורכב, אלא לנהוג. כל הזמן. (ידיעות אחרונות, ו ניסן תשסא)

• "אני מאוד שמח שאתה שואל את השאלה הזאת, הוא אמר. זאת פתיחה די מקובלת אצל פוליטיקאים, ולכן אני מניח שזה פטנט שמלמדים באיזה קורס לתקשורת. אם אין לך תשובה מוכנה על קצה הלשון, ואתה צריך לחשוב רגע, אמור שאתה שמח מאוד על השאלה. כך תרוויח קודם כול כמה שניות למחשבה, וגם תרכך קצת את המראיין לקראת ההמשך, שמרוב נחת על המחמאה, הוא ישתוק שתי דקות ולא יפריע לך לדבר בזהירות ולחשוב תוך כדי דיבור. לכן, בדרך כלל כשאנו שומעים פוליטיקאי אומר 'אני מאוד שמח על השאלה', פירוש הדבר 'סיבכת אותי. בדיוק מהשאלה הזאת פחדתי. עכשיו תן לי לחשוב רגע ואל תפריע לי להתרכז'" (ערוץ 7, ט"ו בסיון תשנא).

• חס ושלום, קופצים ואומרים מומחי ההסברה ואנשי משרד החוץ. אסור להיכנס לנושא ההתנחלויות. זה הנושא הכי קשה להסברה בעולם. לא נכון. ניגוב אבק הוא לא פעולת הניקוי הכי קשה לקראת פסח. להפך, הוא מן הקלות שבעבודות. אבל ניקוי חדר שלא ניגבו בו את האבק שלושים שנה הופך להיות משימה קשה מאוד. בכל מקום בעולם אומרים לנו שבעניין הזה יש חילוקי דעות איתנו. ואנחנו שלושים שנה שותקים כדי להימנע מאי-נעימויות רגעיות. בטווח הארוך לא חסכנו מעצמנו שום אי-נעימות, רק העצמנו אותה לממדים ענקיים ובלתי מוצדקים. (מקור ראשון, כ"ח באדר א' תשע"ד, 28.2.2014)

• נער הייתי וגם זקנתי, ואני כבר יודע שבויכוח בין הימין והשמאל בישראל, על כל התפתחות חדשה נציגי הדבר והיפוכו יאמרו לך: נו, אתה רואה, הרי זה בדיוק מה שתמיד אמרתי לך. )ידיעות א טבת תשסג)

• אף אחד – לא פוליטיקאי, לא עיתונאי ולא איש רוח - אפילו לא העלה בדעתו לומר שהחוג החברתי שבתוכו צמחו אסף גולדרינג, דודו טופז וחנן גולדבלט צריך לעשות איזה חשבון נפש בשל העשבים השוטים שהתגלו בו, ולא בשוליים. הדרישה לחשבון נפש היא הרי סוג של האשמה קולקטיבית, והאשמה קולקטיבית היא דבר פסול לחלוטין, אלא אם כן מטילים אותה על מתנחלים או על חרדים. (מקור ראשון טז אב תשסט)

• אני מביט בעין טובה על זרם העיתונאים העוברים מהעיתונות לפוליטיקה. הסתירה קיימת רק ברובד הקצף שעל פני המים. בעומק העניין, בשני המקומות נמצאים אנשים המנסים לשנות מציאות באמצעות מילים. כשם שבתוך הפוליטיקה עצמה אותם אנשים עצמם משרתים לפעמים באופוזיציה ולפעמים בממשלה, וממלאים היטב את שני התפקידים, כך גם בהקשר הרחב יותר אפשר לעשות את שתי השליחויות לסירוגין. ובלבד שיהיו נאמנים לאמת שלהם. (נאום הזכיה בפרס סוקולוב)

שונות

• ואני עשיתי לי כלל: כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי מגזים יותר ממי – כשזה קורה אני הולך לי הצדה, שומר על השכל שלי שלא יתלכלך באבק, ומביט בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת. (מקור ראשון, י"ח בניסן תשע"ד, 18.4.2014)

• אני לא שייך למאמינים האדוקים של כנסיית הקידמה, היודעים ללא צל של ספק שתמיד טוב ללכת קדימה ותמיד רע לחזור אחורה. למשל בשום אופן לא הייתי מצטרף למפלגה ששמה "שינוי". הייתי רוצה לדעת איזה שינוי, כי אני חושב שלא כל שינוי הוא לטובה, ושבמקרים רבים אבותינו היו חכמים מאיתנו, וטוב יהיה אם נשוב לדרך הישנה. ההשקפה הזאת נחשבת לכפירה מסוכנת בקרב מאמיני הקידמה, ולכן הכמרים והבישופים של כנסיית הקידמה, קוראים לאחד כמוני "פונדמנטליסט", שזו המקבילה הקידמתית של המושג אפיקורוס או יורש גיהינום. (ידיעות אחרונות, פורים תשסא.)

• לכאורה, טוב שמצאנו את האומץ ללכת אחורה. אלא שבזה בדיוק העניין, שלא צריך אומץ כדי לרוץ קדימה ולא צריך אומץ כדי לחזור אחורה. לא באומץ מדובר אלא בשכל. מה לעשות, צריך לחשוב. אפילו אם זה קשה. (שם)

• ילדינו אינם יצירה שאנחנו יוצרים ולא בניין שאנחנו מהנדסים. אנחנו לא אחראים למעשיהם, גם אם היינו רוצים להיות. גידול ילדים איננו מלאכה שעומדת למבחן התוצאה. אנחנו עושים ככל יכולתנו, ואין לנו שום שליטה על התוצאה. הילדים יכולים לגרום לנו אושר גדול, שמחה וגאווה, וגם צער נורא, בושה וכאב. המפתח להבדל בין זה לזה, לא ניתן בידינו, הוא בידם. (ידיעות אחרונות ט ניסן תשסג(

• לא בכל המקרים הטוב ביותר הוא לשים את האמת על השולחן. יש תחום בינים חיובי של לא אמת ולא שקר, שאפשר לקרוא לו תחום הלשון הנקיה

• "גם צסק"א, שבפרץ של אנטישמיות סירבה הפעם לאכול אותה, לא תוכל להעיב על ההישג ועל תחושת הגאווה הלאומית והעצמאות. אחרי הכול, בתוך החולצות הצהובות של מכבי פועם בהתרגשות לבם של שחקנים אפריקנים שנקנו באמריקה בעבור קבוצה מאסיה המשחקת באירופה". (ידיעות אחרונות, ז' באייר תשס"ו, 5.5.2006)

• יכול להיות שמי שאין לו שום דבר אשר כדאי למות למענו, אין לו גם דבר אשר כדאי לחיות למענו.

• ירושלים כל כך יפה בשנים האחרונות ושבעתיים יפהפייה בערבי הקיץ האלה, הזורמים להם בנחת עם נהר של המוני אדם, מיוני-יולי אל תשעה באב. כמעט כל יום אני מוצא את עצמי מביט לאיזה רחוב או סמטת שוק או קטע של מסילת הרכבת הקלה, וקולט שבטיול בחו"ל מראה יפה כזה, והרבה פחות מזה, היה מביא אותי לשלוף מצלמה ולצלם בהתלהבות תמונה אחר תמונה.

אישי

• אני חושב שהעיסוק בעיתונות הוא שליחות, ושהיא המקום לאנשים טובים והגונים ואוהבי אדם, שמחפשים איפה לתרום לחברה. אני חושב שלעיתונות יש תפקיד ראשון במעלה בשירות הציבור. (ידיעות אחרונות, ט' בתשרי תשס"ח, 21.9.2008)

• "אני מצטער בכנות על כך שזו דעתי. ואף על פי כן נוע תנוע" (ידיעות אחרונות 1.4.93)

• כשהייתי בגן, באחת השנים הראשונות של המדינה, יצאנו לתהלוכת נטיעות בט"ו בשבט. כל ילד החזיק שתיל אורן ודגל ישראל קטן, הסתדרנו בזוגות וצעדנו על המדרכה ברחוב גאולה בירושלים, ואני כבר לא זוכר לאן. אנשים עמדו בצד ומחאו לנו כפיים, והייתי גאה מאוד. פתאום ראיתי בין האנשים את סבא שלי. עזבתי את השורה ורצתי אליו, ואז גיליתי לתדהמתי שסבא בוכה. הדמעות ממש נשפכו על הזקן שלו, והוא הסתכל על הילדים, על הדגלים ועל השתילים, בכה כמו ילד ואמר: ימות המשיח – ימות המשיח – ימות המשיח. אני מצִדי בכלל לא הבנתי מה התרחש ומדוע, אבל היום אני חושב שאולי זה היה הרגע שבו התחלתי להיות ציוני משיחי. (נקודה, אייר תשנ"ג, מאי 1993)