אריך מריה רמרק: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Dexbot (שיחה | תרומות)
מ Bot: removing existed iw links in Wikidata
Amir mel (שיחה | תרומות)
שורה 3:
 
==מתוך ספריו==
===במערב אין כל חדש (נובלה 1929)===
* "החייל קרוב אצל קיבתו ומעיו יותר מכל אדם אחר. שלושה רבעים מאוצר המילים שלו לקוחים מהתחום הזה, והוא משמש לו מצע לביטויים של שמחה גדולה ושל זעם עמוק כאחד."
* "הנבונים מכול היו בעצם העניים ופשוטי העם. הם מיד ראו במלחמה אסון. ואילו העשירים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, אף על פי שדווקא הם היו יכולים להבין טוב יותר מהאחרים מה יהיו התוצאות."
* "המבוגרים קשורים כולם קשר אמיץ אל העבר, יש להם נשים, ילדים, מקצועות ותחומי עניין, יש להם בסיס חזק כל כך שאפילו המלחמה לא תוכל לנתק. ואולם לנו, בני העשרים, יש רק הורים, ולאחדים גם נערה. זה לא הרבה - כי בגילנו השפעתם של ההורים נמצאת בשפל כוחה, והנערות עדיין אינן מושלות בחיינו. מלבד זה לא היה לנו הרבה: פה ושם שיגיון לדבר כלשהו, תחביבים אחדים ובית הספר. הרבה מעבר לזה לא היה בחיינו. ומכל זה לא נותר דבר."
* "כשהלכנו ללשכת הגיוס, עוד היינו כיתה של עשרים בחורים צעירים, שאחדים מהם התגלחו בגאווה לראשונה בחייהם לפני שנכנסו אל בסיס הצבא. לא היו לנו תוכניות ברורות לעתיד, רק אצל מעטים מאיתנו התגבשו המחשבות על קריירה ועל מקצוע לכלל דרך חיים. לעומת זאת היינו גדושים רעיונות מעורפלים אשר שיוו לחיים ולמלחמה אופי אידיאלי וכמעט רומנטי."
* "הכשרתנו הצבאית נמשכה עשרה שבועות, ופרק הזמן הזה היה מכריע לעיצוב אישיותנו יותר מעשר שנות בית ספר. למדנו לדעת שכפתור מדים מצוחצח חשוב יותר מארבעה כרכים של שופנהאואר. הבנו - תחילה בתמיהה, אחר כן במרירות ולבסוף באדישות - כי לא הרוח היא הקובעת אלא מברשת צחצוח הנעליים, לא המחשבה אלא המערכת, לא החירות אלא התרגול."
* "בעינינו הצעירות, הערניות, ראינו כי מושג המולדת הקלאסי, שהקנו לנו מורינו, לובש כאן צורה של ביטול האישיות, כזה שלא היו דורשים אפילו מאחרון המשרתים. הצדעה, נתינת הקשב, צעידה במסדר, הצג-שק, ימינה פנה, שמאלה פנה, עמוד-דום, נזיפות ואלפי טרטורים: לפני הגיוס תיארנו לנו אחרת את משימתנו, והנה מצאנו שמאמנים אותנו לקראת הגבורה כאמן סוסים לפני הופעה בקרקס."
* "התעורר בנו רגש לכידות איתן ומעשי, והוא גבר בשדה הקרב וזוקק לכדי הנעלה שברגשות שמולידה המלחמה: הרעות!"
* "אם תרגיל כלב לאכול תפוחי אדמה ואחר כך תניח לפתחו נתח בשר, הוא בכל זאת יחטוף אותו כי זה הטבע שלו. ואם תתן לאדם קצת שררה, גם הוא יתנהג ככה וימהר לחטוף אותה. זה מתרחש מאליו כי האדם הוא בראש ובראשונה חיה, ורק אחר כך הוא מורח על זה קצת הגינות, כמו שומן על פרוסת לחם."
* "ואני שואל אותכם, באיזה מקצוע באזרחות, יהיה מה שיהיה, אדם יכול להרשות לעצמו להתנהג ככה בשלי שיחטוף אגרוף בפרצוף? רק בצבא זה אפשרי! אתם מבינים, וזה עולה לו לראש! וככל שכאזרח חשיבותו מעטה, ככה זה עולה לו לראש."
* "אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וכובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הבוטחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד."
* "שוב אין אנו נערים. איננו שואפים עוד להסתער על העולם. אנחנו פליטים. נמלטים מפני עצמנו. מפני חיינו. היינו בני שמונה-עשרה והתחלנו לאהוב את העולם ואת החיים. ואז נאלצנו לירות בזה. הפגז הראשון התפוץ בלבנו. אנחנו מנותקים מפעילות, משאיפות, מקדמה. איננו מאמינים בהן עוד. אנחנו מאמינים במלחמה."
* "כפי שאני עלול להיפגע במקרה, כך גם נשארתי עד כה בחיים במקרה. בבונקר חסין מפגזים אני עלול להימעך, ואש תופת של עשר שעות בשדה פתוח אפשר שאשרוד בלא פגע. כל חייל נשאר בחיים רק בזכות אלף מקרים. וכל חייל מאמין ובוטח במקריות."
* "הפכנו לחיות מסוכנות. איננו נלחמים, אנחנו מגינים על עצמנו מפני ההכחדה. את רימוני היד איננו מטילים נגד בני אדם - וכי מה אנחנו יודעים על האדם ברגעים האלה - אלא נגד המוות הרודף אותנו בדמות ידיים וקסדות."
* "כל עוד עלינו להיות כאן בשדה, ימי החזית שחלפו שוקעים בתוכנו כאבנים כי הם כבדים מכדי שנהרהר בהם מיד. אילו חשבנו עליהם, הם היו קוטלים אותנו. כי זאת כבר הספקתי ללמוד: אפשר לשאת את האימה כל עוד פשוט משתוחחים, אבל היא קטלנית כשמהרהרים בה... מה שכתוב בעיתונים על הומור הזהב של החיילים היוצאים במחולות מיד אחרי שובם מאש התופת, הרי זה קשקוש גמור. זה לא מפני שיש לנו הומור, אלא רכשנו לנו הומור מפני שבלעדיו נאבד. ומכל מקום, מאגר ההומור לא יספיק עוד לזמן רב, הבדיחות הולכות ומרות מחודש לחודש. ואני יודע: כל מה ששוקע בתוכנו עכשיו, בימי המלחמה, ישוב ויתעורר לאחריה, ורק אז יתחיל המאבק לחיים ולמוות."
* "אבי רוצה שאספר לו על המתרחש בחזית, יש לו בקשות מרגשות באווילותן. אבד לי הקשר האמיתי עמו. בלי הרף הוא רוצה לשמוע סיפורים משם. אני תופס שהוא לא מבין שדברים כאלה אי אפשר לספר, ובאמת הייתי רוצה למלא את משאלתו, אבל מבחינתי טמונה בזה סכנה: אני חושש שאם אביע את הדברים במילים, הם יתגברו כענקים ולא אוכל עוד להכניעם. אנה היינו באים אילו התחוור לנו בבירור כל מה שהתרחש שם?"
* "מהי חופשה? הפוגה שעושה אחר כך את הדברים קשים שבעתיים."
* "אני רואה את דמויותיהם הכהות. זקניהם מתנפנפים ברוח. אינני יודע עליהם דבר מלבד זה שהם שבויים, ודווקא זה מזעזע אותי. חייהם אלמוניים וחפים מעוול. אילו ידעתי עליהם יותר - מה שמם, מה אורח חייהם, מהן ציפיותיהם, מה מעיק עליהם - היתה נמצאת תכלית לזעזוע שלי, והוא יכול היה להיהפך לחמלה. ואולם כעת איני מרגיש אלא את כאבם כיצורים, את היגון האיום של החיים ואת אכזריותן של הבריות."
* "פקודה היא שהפכה את הדמויות השקטות הללו לאויבינו. ופקודה היתה יכולה להפוך אותם לידידינו. אי-שם כמה בני אדם, שאיש מאיתנו אינו מכיר, חותמים על מסמך כלשהו, ובמשך שנים מטרתנו העליונה היא מה שבדרך כלל בז לו העולם כולו ומטיל עליו את הגדול בעונשים."
 
===שער הניצחון (נובלה 1945)===
* "הסובלנות היא בתו של הספק."