בנימין בן אליעזר: הבדלים בין גרסאות בדף

* "החלטתו של בנימין (פואד) בן אליעזר להתמודד לנשיאות, שהתרקמה במשך שנים ונראתה בשעתו כטיול בפארק, התגלתה לימים כהרת אסון. טרגדיה שייקספירית ממש. מצד אחד, היא החרידה מרבצם את החוקרים שבמשך תקופה ארוכה לא טרחו לבדוק חומרי מודיעין שנאגרו במחשביהם. מצד שני, בשל ההתמודדות לנשיאות, החליט בן אליעזר לדחות ניתוח פשוט למדי של השתלת כליה עד לאחר שייבחר לבטח. לאחר שנאלץ לפרוש בבושת פנים — קודם מן המרוץ לנשיאות ואחר כך מן הזירה הציבורית והכנסת — כבר היה מאוחר מדי. ההשתלה הפכה לבלתי אפשרית. בן לילה הוא איבד את בריאותו שהלכה והידרדרה, את הפוליטיקה שהייתה כל חייו במשך כשלושה עשורים ואת חלומו להיבחר לנשיא המדינה. את השנתיים האחרונות הוא בילה בביתו ביפו. הוא לא היה בודד. פוליטיקאים רבים שמרו עמו על קשר, ביקרו אצלו, ביקשו את עצתו. את התפקיד הזה, של זקן השבט, או 'הבאבא סאלי של הפוליטיקה' כלשונו, הוא תכנן למלא מתוך בית הנשיא. אלא שלא הסתייע... החברים והמזל ששיחק לו פעם אחר פעם גרמו לו להאמין שהוא חסין מכל פגע, טפלון אנושי. רכישתה של דירת הפאר ביפו במיליוני שקלים — שחלקם, על פי כתב האישום נגדו, הושג בעבירות של מרמה ושוחד — היתה מה שמכונה במקומותינו 'מהמקפצה'. שאלות נשאלו, גבות הורמו, במשרדים הנכונים החלו לפשפש במגירות. אם היה עומד למשפט ומורשע בעבירות בהן הואשם, היה נשלח לבית הכלא ללא מעט שנים" ~ על ההסתבכות של בן אליעזר בפרשת השחיתות בערוב ימיו (ורטר י.,[http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.3051850 '''"פואד בן אליעזר, הסחבק שידע לנקום"'''], אתר הארץ, תאריך 28.8.2016)

* "במונחים ישראליים, טיפוסו של פואד לצמרת הפוליטית והביטחונית הוא סיפור הצב והארנב, הממזר שהיה למלך, גם אם לרגע חולף. עם כל ההערכה לתעוזה ולהתמדה של שקד, הפיקוד על הסיירת הדרומית לא נחשב יוקרתי ומרכזי כמו על גדוד בצנחנים או בשריון, שהתבלט בשנות ההתשה ושאב אליו, כנתיב מהיר לקידום, את טובי המפקדים מהצנחנים ומסיירת מטכ"ל; ואם כבר שקד, המפקדים הנערצים, בליהוק ההוליוודי, היו קציני הקומנדו מהמושבה ומהקיבוץ, דני וולף־רהב ואמציה (פצי) חן. בצמרת השאפתנית בצה"ל, הרואה בכל מפקד אוגדה סדירה מתחרה בכוח על כהונת הרמטכ"ל בעוד שש־שמונה שנים, לא החשיבו אותו. פואד לא היה מפקד חטיבה סדירה, לא מפקד אוגדה, לא אלוף, אף שכמתאם הפעולות בשטחים, לאחר פרישתו לגמלאות כתת־אלוף, רק צירוף נסיבות גרם לכך שכיהן כאזרח ולא חזר לשירות פעיל בדרגה דומה לזו של קציני קבע לפניו ולאחריו. נזקקו לכישוריו בתפקידי ממשל וקישור, מול לבנונים ופלסטינים, שם נדרש — בעצם כמו בשקד, בנגב ובגבולותיו, עם בדואים ומצרים, עזתים וירדנים — לורנס איש ערב, בזעיר אנפין. הוא היה המקרה המובהק של מספר 2 המתאמץ יותר, כי מספר 1 קצת שאנן — כשהאצילים עצלים, הפשוט פושט. במפלגתו של האלוף במילואים ויצמן, "יחד", היו עוד שני אלופים, אברהם (אברשה) טמיר ומרדכי (מוטי) הוד, אבל את הקופה לקח התא"ל; ואף שבתחילה נטה לליכוד ולפיתוי למשוח את ויצמן לסגנו של ראש הממשלה יצחק שמיר ולשר הביטחון גם יחד, הסתגל במהרה למפלגת העבודה והיה לבשר עב מבשרה. הוא בא למסיבה עם ויצמן, כשהבכורה בידי שמעון פרס, ועם הזמן ויחסי הכוחות היה לרביניסט. עם אהוד ברק, הצעיר ממנו בשש שנים, חלק את יום ההולדת, 12 בפברואר, ומהלכים פוליטיים. כשברק הפסיד לאריאל שרון בבחירות לראשות הממשלה ולחיים רמון במאבק על תיק הביטחון, שברק רצה להשאיר בידיו בממשלת שרון, נקלע פואד להזדמנות חייו, אמנם עם כוכבית" ~ על הטיפוס של בן אליעזר לצמרת (אורן א., [http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.3056566 '''"בנימין בן אליעזר: הממזר שהיה למלך"'''], אתר הארץ, תאריך 2.9.2016)

* "הכוכבית בדלת שנפתחה לפני פואד ב–2001, אמרה מפלגת העבודה. ארץ אוכלת יושבי ראש, מפואד ואילך, כי עד אז התאפיינה ביציבות יחסית. בחמשת העשורים הראשונים למדינה נחלקה הנהגתה לשתי תקופות כמעט שוות באורכן, אם גם לא במהותן, כי בראשונה היו המנהיגים דוד בן גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר גם ראשי הממשלה (למעט, להלכה, בשנתיים של משה שרת) ובשנייה שלטה במפלגה נדנדת רבין־פרס, רוב הזמן מחוץ לראשות הממשלה. ברק, אילו כלכל את צעדיו בחכמה ולא בהתחכמות, היה מאריך שנים בהנהגת העבודה והמדינה. כשתמרן עצמו החוצה, להתעשר ולהתגרש, השאיר את פואד מול שני נסיכים מקומיים, מתן בן זאב וילנאי ואפרים בן משה סנה. המותג העממי ניצח. פואד, בוגר מפלגתו העדתית של אהרן אבו חצירא, '''תנועת מסורת ישראל''', היה לראשון המנהיגים המזרחיים של אחת המפלגות הגדולות" ~ על בן אליעזר בראשות מפלגת העבודה בתחילת שנות ה2000 (אורן א., [http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.3056566 '''"בנימין בן אליעזר: הממזר שהיה למלך"'''], אתר הארץ, תאריך 2.9.2016)

* "בהגיעו ללשכת שר הביטחון, בבניין הישן של המשרד והמטכ'ל, המתין לו בקצה המסדרון — האמיתי, לא זה של בגין — המנכ'ל עמוס ירון, אלוף במילואים. השניים היו במקביל סגני־אלופים ואלופי־משנה ותת־אלופים, אבל משניהם הגיע רק ירון לדרגה היחידה הנחשבת באמת, זו המעניקה גם הלוויה צבאית. בשנות ה–60, בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, שירתו בצוותא, ירון כמפקדם של צוערים ופואד כשליש הבסיס. בסגל בה'ד 1 רווח אז דימויו של פואד כ'מוכר שעונים וטרנזיסטורים, להשלמת הכנסה'. שר הביטחון הטרי, שלא התייחס לעצמו ברצינות מופרזת, לא התרעם ולא התבייש לשמע תקתוק השעון הנושן ההוא. 'טרנזיסטורים! ברבים! נו, באמת, טרנזיסטור אחד. המשפחה של אשתי, באנגליה, הביאה לנו את הטרנזיסטור הראשון בארץ, וכשנמאס לנו — מכרנו אותו'. מאחר שהיטיב לדעת שאינו מצביא דגול, לא ראה בדילוגו מתת־אלוף בממשל הצבאי עד לראשות הביטחון כר לניסויים שרלטניים. במינויים היה זהיר ושמרן. לקראת סיום תפקידו של ראש אמ'ן, עמוס מלכא, התלבט אם לאחד התפקידים הרגישים ביותר במדינה נכון למנות קצין מבריק, המסוגל להפליא בקליעה למטרה אך גם לסכן את המערכת כולה בהימור פזיז, ואם כן — מי משני אלופים שרכשו לעצמם שם כזה ושהתכתשו כאלופי־משנה בסוגיית ראשי הקרב הכימיים של הטילים העיראקיים, עמוס גלעד ויצחק בן ישראל" ~ על בן אליעזר כשר ביטחון בממשלת אריאל שרון בתחילת שנות ה2000 (אורן א., [http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.3056566 '''"בנימין בן אליעזר: הממזר שהיה למלך"'''], אתר הארץ, תאריך 2.9.2016)