מרטין בובר: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה |
עריכה |
||
שורה 1:
[[קובץ:Professor Martin Buber arriveerde op Schiphol voor in ontvangstnemen Erasmus-prijs. Professor Martin Buber.jpg|ממוזער|200 פיקסלים|"אין כלל
'''[[W:מרטין בובר|מרטין בובר]]''' (8 בפברואר 1878 - 13 ביוני 1965), פילוסוף ישראלי-אוסטרי יהודי, מעבד מעשיות ומחנך.
{{מפריד}}
שורה 7:
* "ההוכחה שאין אלוהים היא שלא יוצאת אש גדולה מהשמים ושורפת את כל אלה המדברים בשמו."
* "אין כלל לאדם דבר טוב מן הצדק, פרט ל[[אהבה]]; חובה עלינו גם להילחם בעד הצדק, אבל להילחם במידת האהבה." ~ מכתב למהטמה גנדי, 1939
* "[...] לפני ימים אחדים היתה לי שיחה עם ד"ר יעקובסון [(חבר ההנהלה של ההסתדרות הציונית)] על מה שראוי שיעשה בא"י; "בהקדם האפשרי, כלומר בכל האמצעים, אנו צריכים ליצור רוב [יהודי] בארץ" - למשמע טענה כזאת לבך פוסק מלדפוק [...] רובם של הציונים היום לאומנים בלא שום מעצור (לפי הדוגמה האירופית), אימפריאליסטים ואף מרקאנטיליסטים שלא מדעת וסוגדים להצלחה. [...] אם לא יעלה בידינו להקים עוצמה נגדית סמכותית, תושחת נפש התנועה, אולי לצמיתות". ~ 1918.
* "[הסיסמה ליצירת רוב יהודי בא"י] לא באה אלא כדי להפוך את הבעייתיות שבמצבנו – כלומר, הודות לה נוכל לעשות [...] שם [=בא"י] לאחרים את מה שבו בזמן עושים לנו כאן [=בגולה] – האם תוכל אותה ישות לפטור אותנו מהבעייתיות?". אפריל 1926
* "לקיום מגע אישי דרושה בראש ובראשונה ידיעת השפה הערבית. רק דיבור בערבית מאפשר השגת הבנה. [...] בערים המגע בין עם לעם הוא נדיר הרבה יותר. המגע קרוב יותר בחוגי הפרולטריון; ואולם קשר חברתי אמיתי בין ערבים ליהודים הוא עדיין בחזקת תופעה לא שכיחה." ~ תרפ"ט
* "רצוננו הלאומי הזה אינו מופנה נגד אומה אחרת. העם היהודי, שזה אלפיים שנה הוא מיעוט נרדף בכל הארצות [...] פונה עורף בשאט נפש לשיטת הלאומיות העריצה, אשר הוא עצמו היה קורבנה במשך זמן כה רב. הננו שואפים לחזור לארץ ישראל, אליה אנו קשורים בקשרי היסטורי הרוח נצחיים, לא על מנת לדחוק את רגליו של עם אחר או להשתלט עליו [...] איננה מתכוונת לקפח את זכותו של מישהו [...] אין מטרתה ניצול קפיטליסטי של שטח ואין היא משמשת לשום תכלית אימפריאליסטית." ~ ספטמבר 1921, הקונגרס הציוני ה-12.
* הבה נזכור [...] כיצד ראו אותנו שאר העמים, וכיצד עדיין הם רואים אותנו בכל מקום כמשהו זר ונחות. חלילה לנו לעשות לאחרים מה שנעשה לנו! [...] אנו צריכים היכולת לראות את עצמנו במקומו של האחר, הזר, ולשים את נשמתו כנשמתנו. ועלי להודות: מבהיל בעיני הדבר, מה מעט אנו מכירים את האדם הערבי." ~ 1929
* "[...] רבים בקרבנו אומרים: איננו רוצים להיות נשלטים כמיעוט על ידי רוב, ואף אני אומר כך. אבל אם זה פירוש דבריהם, שאינם רוצים להיות כפופים לשלטון רוב של אחרים, ורוצים שהרוב שלנו ישלוט באחרים, הרי שאיני מסכים לדבריהם; אלא כך עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על ידי רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על ידי רוב שלנו." ~ 1929
* "[...] אילו היינו נותנים לה לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיות יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עמו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה." 1938
* "יש מצב, שבו הסטיאגרהה של עוצמת הנשמה יכולה להיעשות לסטיאגרהה של כח האמת. המילה "מרטיריום" משמעה העדאה; אבל אם אין איש המקבל את העדות? העדאה בלי קליטת עדות, מרטיריום בלתי פועל, בלתי ניכר, נידף, זהו הגורל של יהודים לאין מספר בגרמניה אלוהים לבדו קולט את עדותם."
* "[...] ועתה "הותקפנו". מי התקיף אותנו? בעצם אלה שהרגישו את עצמם מותקפים על ידינו, כלומר, על ידי כיבושנו בדרכי השלום. הם מקטרגים עלינו "לסטים אתם" ומה עונים אנחנו? "זוהי ארצנו מלפני אלפיים שנה, שבה יצרנו גדולות". כלום מצפים אנו שיכירו בכך ללא עיכוב? כלום היינו עושים זאת במקומם? [...] האמת היא שאנחנו התחלנו בהתקפה "בדרכי השלום" כשהחילונו מסתננים אל הארץ". ~ 1948.
* "[...] איזו דרך ישפיע אדם השפעה מוסרית, בשעה שהוא עומד בראש ממשלת המדינה? [...] דרך משל, שאלת הפליטים הערביים. היה בידי הממשלה ואולי עוד יש בידה גם עתה לעשות מעשה מוסרי גדול, העלול להביא להתעוררות מוסרית של הציבור, והשפעתו על העולם ודאי לא תהיה לרעתנו. יכולה הייתה ליטול את היוזמה לכינוס בין-לאומי ובין-דתי אגב שיתוף פעולה עמנו ועם שכנינו – כינוס שאפשר לא היה עוד כדוגמתו. איני מתכוון כאן לויתורים כאלה וכאלה. העיקר הוא, שייעשה דבר ביוזמתנו שלנו דווקא, הלא פליטים היינו בארצות הגולה."
* "היום קוראים בקול רם שהיישוב יתקומם נגד הפשע. במאוחר! אתמול הייתה השעה יפה לקריאה ולא נקראה, אתמול ושלשום ומדי יום ביומו עד ליום הזה. איננו רשאים לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" – עינינו ראו מה שראו ופינו לא הגיד מה שהיה להגיד, שֶלמה רוחצים אנו ידינו על העגלה הערופה בנחל! [ר' דברים כ"א 1-9]" ~ יולי 1949.
* הרי כמה מכם אומרים: "יהא כך, טעינו ([כשהתעלמנו מן הערבים]), אנו מכירים בזה, אבל עתה בא הכול כמו שבא, עתה מאוחר הוא לפנות אל הדרך שהראית עליה. היום שורר החוק החמור של הפוליטיקה הבין-לאומית ותוצאותיו. היום אין עוד מקום שבו נוכל להכין חיי שלום. [...] לא, לא אך היום, זה ימים ושנים שאתם מדברים כך! תמיד אמרתם: "לגבי יום אתמול אפשר שישרה עצתך אבל עתה כבר עבר זמנה, היום לא ייתכן עוד הדבר, היום אין כוחו יפה עוד, היום הכול נשתנה!" וכן נהפך היום לאתמול ושוב היום לאתמול, מצב נובע מתוך מצב, ומדי פעם בפעם עמדתם בצד שאינו נכון, ומדי פעם בפעם הרביתם את כוח הרע, ומדי פעם בפעם לא נעשה מה שיכול היה על כל פנים להיעשות דווקא אז, וחוסר מעזה זה השפיע על העתיד." ~ מרץ 1939
* "ייתכן שהתוכניות למדינה דו-לאומית שעד כאן בלתי שלמות הן; אם כן עלינו לתקנן. לא תכנית זו או זו עיקר, אלא הכיוון שבו מחפשים דרך, ורצינות החיפוש ומרצו." ~ 1944
* "כלום מן ההכרח הוא, שחיי שני עמים בכפיפה אחת יהיו תלויים בחוג המושגים הפוליטי-בלבד של רוב ומיעוט? האם לא הגיעה השעה לנסות להעמידם על בסיס אחר? ושמא נקודה זו של העולם ומצבנו זה המיוחד יש בהם מן הנסיבה להתחיל בניסיון זה? אמנם קשה הוא, קשה עד מאד, העזה גדולה היא, ולשמה יש צורך במחשבה אמיצה, בת חורין, מחשבה המבקשת למטרות חדשות דרכים חדשים. אבל מי שמכיר את כל מציאות מצבנו כולה יודע שאין לנו ברירה; כאן בלבד, אם באיזה מקום שהוא, מצויה דרך אמיתית, כל השאר אינו אלא מראית עין".~ 1944
* "איננו מתכוונים למדינה דו-לאומית בעלמא, אלא למדינה המסויימת הזאת, עם תנאיה המיוחדים, כלומר, מדינה דו-לאומית המגשימה בעקרונותיה הבסיסיים מגנה כרטה, הצו שאין לדחותו להצלת העם היהודי. זאת אנו צריכים ולא 'מדינה יהודית'; שהרי משמעותה של כל מדינה לאומית בסביבה עויינת כל כך תהיה התאבדות לאומית שלא מתוך מחשבה תחילה, ובסיס בין-לאומי בלתי יציב לא יוכל להוות תחליף לבסיס התוך-לאומי החסר".~ 1947
* " מספרים כי נורדוי בא פעם אל הרצל בבהלה וקרא: 'שמעתי שיש בארץ ישראל תושבים ערבים. אם כן, הרי אין הצדק על צדנו!'; אם נכונה אמרה זו מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. ... על כל פנים אין חיים בלא השמדת חיים. אם נתבונן היטב, נראה כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את 'מרחב מחייתו'...בתקופת מפעל-התישבותנו, שהיה למעשה כיבוש בדרכי שלום, לא התכוונו הטובים שבינינו להישאר זכאים בעיני עצמם במלחמת קיום לאומית זו שלנו, לפי שבאנו להבטיח מקום לדורותינו הבאים, נאלצים היינו לצמצם את המקום לדורות הבאים של העם הערבי."
* "חינוכה של קבוצה אינו אפשרי, אלא אם כן מכיר המורה כל יחיד ויחיד שבה, ונדרש אליהם בבחינת יחידים, ובא במגע עמהם בבחינת יחידים. מגע – הרי זה יסודו ושורשו של החינוך."
* "תכליתו הראשונה של הלימוד, תכלית שזיקתה אינה פוסקת לעולם, היא בירור המושגים. והדברים אמורים בייחוד בתחום מדעי הרוח, ובייחוד שבייחוד במדעי החברה. כאן מתחילה רשותה של השיטה הסוקראטית, שכוונתה לשכלל את הווית האדם על-ידי שיפור הכרתו. מעשה במושלה של אחת ממדינות סין העתיקה, שעלה בדעתו להזמין את קונפוציוס לעמוד בראש ממשלתו. שאל תלמיד אחד את קונפוציוס, באילו תיקונים יפתח את פעולתו. ענה הרב: "בתיקון המושגים". וכשראה שאין דבריו סבורים לתלמיד, הוסיף ופירש: "מקום שהמושגים אינם נכונים, הדיבורים אינם הולמים, וכשהדיבורים אינם הולמים, המעשים אינם נעשים" ודבריו הם אמת לאמיתה: שהרי בנקודה זו, נקודת בהירותם ואי-בהירותם של המושגים, קובע מעמד התודעה במידה רבה את מעמד ההוויה."
* "שאלה: אמרת שאתה נגד עקרונות; גם זה עצמו עיקרון. מהו עיקרון לדעתך? בובר: עיקרון הוא שיש תמיד לנהוג כך וכך. שאלה: 'תעזור לחברך' זהו עיקרון? בובר: אם תעשה זאת עיקרון, תטעה. יש מקרים שאי-אפשר לעזור ושאסור לי לעורר בתוכי את הרגש שאני רוצה לעזור לו שכן הוא אינו רוצה בכך. יש בכל פעם לשקול מחדש. שאלה: ולפי מה אשפוט? בובר: עיניים פקוחות - זה מה שאני מציע, ולא עיקרון." מתוך "אין שאננים בציון"
* "בובר: האם יש לנו (לציונות) עוד 'לשם'? אמרנו 'גאולה', 'גאולת האדמה', 'גאולת העבודה'. אמרנו אפילו לפעמים 'גאולת האדם בישראל'. שורשו של הדבר היה מושג שבאמונה, אבל נטלנו ממנו אותו יסוד. אמרנו לגאול את האדמה והתכוונו - לעשותה אדמת יהודים. אדמת יהודים לשם מה? בן-גוריון: להוציא לחם מן האדמה! בובר: לשם מה? בן-גוריון: בשביל לאכול! בובר: לשם מה? בן-גוריון: מספיק! בובר: אני שואל - לאכול לשם מה? אני שואל - לחיות לשם מה? לא די לחיות. הרי כולנו יודעים, שבחיי היחיד אין די בזה. היחיד יודע שצריך 'לשם', לא סתם לחיות. אלא כשהמדובר הוא בקבוצה, בעם, מיד משתנה הדבר. אומרים - עם חי למען עצמו. אני שולל את הדבר הזה." מתוך "תקווה לשעה זאת."
*"אולם כדי שכל זה יתרחש, צריך שבני אדם, סיעות בני אדם, יוותרו על כמה יתרונות פרטיים וזכויות פרטיות למען העדות וישאו בעול משקן השיתופי בכל כושר פעולתן; כלומר, צריך שיבוא הדבר שלא נשמע כמוהו: שבני אדם וסיעות בני אדם ירצו בעדה בכל מאודם. צריך, שבני אדם ידאגו לעדותיהם כמו ליחסי האהבה והידידות שלהם- יתר על כן, כמו שיש את נפשם ברגעיהם הנפשיים ביותר לדאוג ליחסי האהבה והידידות שלה; צריך שיבנו עדות חדשות, כשם שאדם בונה את ביתו,- יתר על כן, כמו שהיה האדם בונה בית בזמן שעדיין היו קיימים בתים אמיתיים."
{{מיון רגיל: בובר, מרטין}}
| |||