יצחק רבין: הבדלים בין גרסאות בדף

* " בעיצומה של ההיערכות בפיקוד דרום למלחמה, נקרא (שייקה גביש) להתייצב אצל הרמטכ"ל יצחק רבין. 'תדע שעקב בעיות קואליציוניות משה דיין ביקש לקבל את משרד הביטחון. אשכול סירב. הצעתי לדיין לקבל את הפיקוד על הצבא ושאני אתפטר. דיין דחה את ההצעה וביקש להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. מיניתי אותו, ומרגע זה הוא אלוף הפיקוד, ואני מבקש ממך להישאר כסגנו'. גביש היה הלום רעם, איך לא. כל זרועות הפיקוד שלו ערוכות ומוכנות למלחמה, ואפילו סיסמת היציאה לשדה הקרב, '''סדין אדום''', כבר שגורה על לשונו. רבין יודע את זה, ומספר לו אמת לאמיתה: 'זה הכל בעקבות תביעתו של משה לפקד על הדרום ולקצור את התהילה'. 'אני מוריד את הכובע בפני משה. הוא אלוף פיקוד הרבה יותר טוב ממני', הגיב. הוא הודיע כי הוא יוצא למפקדתו, לאשר באורח סופי את תוכניות המלחמה, לכנס את מטה הפיקוד, להביא להם את בשורת מינויו של מפקדם החדש ולחזור לביתו. ואז שיחרר רבין את תחושות מצוקתו. 'דיין לא יודע על מה מדברים. הוא לא מכיר את תוכנית (המלחמה), הוא לא יודע מה עושים, הוא לא יכול להיות...'. וגביש, חייל מבטן ומלידה, מפקד אהוב ונערץ, הטיח בו: 'זו בעיה שלך, לא שלי!'. הוא הצדיע, בוודאי חשב שזאת ההצדעה האחרונה בשירותו הצבאי, ויצא מן החדר. 'יצחק היה צריך להגיד שהוא לא מוכן למנות את דיין לאלוף הפיקוד, ואם זה היה נכפה עליו — הוא היה צריך לעשות דבר פשוט, להודיע לראש הממשלה: אני מתפטר'. הסבר קצר. הימים הם ערב מלחמה, זו שעתידה להיקרא מלחמת ששת הימים. הממשלה היתה שרויה במבוכה קשה. צה"ל היה ערוך, דרוך, מוכן. אבל יש גם צד פוליטי. מנהיג האופוזיציה מנחם בגין הוביל ניסיון להרחיב את הממשלה ולצרף אליה את רפ"י, סיעתו של רודפו כל השנים, דוד בן־גוריון. אלא שממשלת ליכוד לאומי תוכל לקום רק אם דיין יקבל תפקיד ביצועי. השיחות עם ראש הממשלה לוי אשכול הולידו את האפשרות היחידה, אלוף פיקוד הדרום, מפקד המלחמה. גביש חזר למפקדתו, ובדיוק בשמונה בערב, כאשר כל קציני הפיקוד נאספו כדי לשמוע את הודעתו של גביש והוא עשה את דרכו לאולם, טילפן רבין: 'שייקה, כל מה שדיברנו בטל. הוא התמנה לשר ביטחון' רק אחרי המלחמה התברר לגביש מה היה מאחורי הקלעים. אשכול התקשה לעמוד בלחץ הפוליטי ולהדוף את הדרישה למנות את דיין לתיק הביטחון. דיין אמר לו שהוא חפץ במשרד. אשכול הבהיר לו שזה לא בא בחשבון, שהרי הוא שר הביטחון, אבל אם דיין רוצה תפקיד אחר, כל תפקיד — הוא יקבל אותו. דיין בחר בפיקוד דרום. אשכול נשם לרווחה ושלח אותו לרבין. ורבין, כתב גביש בספרו, 'לרגע אחד רבין לא חשב להתפטר. הוא ויתר בלי מאבק על עמדתו'. ימים אחדים אחרי המלחמה אמר אשכול לגביש כי עליו להודות לו, שכן הוא דאג לו. 'כיצד הוא משקר כך? הרי כל ילד יודע שהוא עשה כל מאמץ כדי למנות את משה במקומי, ובלבד שהוא עצמו לא ייפגע. וכאשר שאלו את משה אם אינו בוחל בצעד זה, דחיקת רגלי אלוף הפיקוד רק כדי לקבל את התפקיד, השיב: 'כשהזקנים רוצים לחזור אין ברירה אלא לדרוך על הצעירים'. שיקול קר, אגואיסטי, ומה שחשוב יותר — למען היוקרה האישית והשאיפות לעתיד, אין שום חשיבות לדחיקה, לדריכה ולהרס אנשים. מילא דיין, אך מה עם רבין, חברו לנשק של גביש עוד מימי הפלמ"ח, שהפנה לו עורף? 'נדמה לי ששנים רבות לאחר מכן הוא התחמק מלהסתכל לי בעיניים' " ~ שלמה נקדימון על היחסים בין הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל והאלוף שייקה גביש (שלמה נקדימון [http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2895695 "בחזרה לקרב הגדול של מלחמת ששת הימים"], אתר הארץ, תאריך 4.4.2016)