מומו: הבדלים בין גרסאות בדף

 

מומו הוא שמה של גיבורת הסיפור לילדים, שמבעד לעלילתו משתקפת ביקורת על החברה המודרנית. בעברית יצא הספר לאור בשנת 1983, בסדרת "מרגנית" של הוצאת "זמורה ביתן מודן", בתרגום מאת חנה טויכסלר.

* "מה שהיטיבה מומו לדעת מאין־כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב!{{ש}} אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.{{ש}} היא ידעה להקשיב כך, שבני־אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד. ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן־שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת־הלב ובמלוא־ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שהן צפונות בו.{{ש}} מומו הקשיבה כך, שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. ביישנים וחיישנים מצאו בלבם הרגשת חירות ואומץ. אומללים ומדוכדכי־נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על־נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה – והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודו מדבר, נתחוור לו באורח־פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא, כמות שהוא, קיים בין בני־האדם אך פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, ושעל־כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת." ~ עמוד 16

* "מומו הקשיבה לכולם, לכלבים ולחתולים, לצרצרים ולצבים. ואף הקשיבה לגשם ולרוח בעצים. והכול היה דובב אליה לפי דרכו.{{ש}} לפעמים, לעת ערב, אחרי שכל ידידיה הלכו איש איש לביתו, נשארה עוד יושבת זמן רב, יחידה לנפשה בחוג־האבן של האמפיתיאטרון העתיק שמעליו נתקמרה כיפת־השמים על כוכביה הנוצצים, ופשוט האזינה לדממה הגדולה.{{ש}} אותה שעה דומה היה עליה כי יושבת היא בתוך קונכיה גדולה כשאוזנה כרויה אל עולם הכוכבים. ודומה היה שהיא שומעת מוזיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בלבה נגיעה מופלאה." ~ עמודים 20 - 21