מקס נורדאו: הבדלים בין גרסאות בדף

* "הגורם המניע כיום את ההמונים הגדולים של היהדות הוא 'הכוח הדוחף מאחור', מושג שאני מתרגם אותו בלשון זועמת כ'בעיטת-רגל בקצה הגב'; אני מתכוון לרדיפות על היהודים בארצות-מכורתם. הרעיון של ציון פועל כצמד הרתום לפני המרכבה, ככוח מושך מפנים".{{הערה|''וכוח בהיכל'' (1897) בתוך: '''מכס נורדאו אל עמו''', כרך ראשון, עמ' 64.}}

* "היהודים מפולגים כיום לשני מחנות: הללו רוצים להשאר כיהודים, והללו אינם רוצים בכך. עם אותם יהודים שנפשם בחלה ביהדותם, והם חדורים רק כמיהה אחת - להעלם ללא זכר, להטמע ללא כל רושם בין בני עמם הנוצרים...אנו מסכימים...שמנקודת השקפתם צודקים הם בהחלט, כשהם דוחים את הציונות... אנו אומרים להם: 'אין לכם זכות להתערב בדבר ולהשמיע את קולכם בשאלות ציוניות. הציונות אינה פונה אליכם, שהרי אינכם רוצים להשאר ביהדותכם... זהו עניננו הפנימי, שאינו נוגע לכם אפילו כמלוא נימה".{{הערה|''הציונות ומתנגדיה'' (1898) בתוך: '''מכס נורדאו אל עמו''', כרך ראשון, עמ' 13.}}

* "ה[[W:אמנסיפציה|אמאנסיפאציה]] זיכתה את היהודים לא רק בזכויות האזרחיות... היא נתנה להם גם את הזכויות המדיניות, כלומר, את הזכות להשתתף בשלטון המדיני...אלה נתנו להם אפשרות לצאת מחוץ לתחומה של היהדות ומחוץ לענינים היהודיים, להתערב התערבות מכרעת בעניני־המדינה, כלומר - בעניניו של הרוב הנוצרי, ולשאוף למשרות ולתארי־כבוד ממשלתיים... שאיפה זו...מכרחת את המדינאי היהודי להחניק בנפשו את כל הנטיות המציינות אותו בתור יהודי...להסתלק מיהדותו מתוך התאמצות נואשת, והיא שמזרזת במידה מרובה את האנטישמיות של הרוב. כי רוב זה מואיל לפעמים לסבול את היהודי בתור שכן, אבל אין הוא רוצה בשום פנים לסבול אותו בתור אדון לראשו... הנסיון ההיסטורי מלמד, שלעולם אין האומות מסכימות, שישתלטו עליהן בני־אדם, שאין הן חושבות אותם לבשר מבשרן ןלדם מדמן. אפילו כובשים יכולים להוציא את חרבם מידם רק לאחר שהכפופים למרותם אינם חושבים אותם עוד ככובשים זרים, אלא כמי שכבר נתאזרחו ושאימצו אותם כבני־המולדת במידה מסויימת. היהודים אינם כובשים והרוב אינו מכיר בשום מקום, שהם בשר מבשרו ודם מדמו. הם מוכרחים, אפוא, לעורר תמיד כלפיהם התנגדויות חריפות ביותר, בשעה שהם תובעים לעצמם שימוש בכוח־השלטון ביחס לרוב - אלא אם כן מצליחים הם להסתיר מעיניו של רוב זה את מוצאם היהודי.{{הערה|''שויון־הזכיות המדיני של היהודים'' (1900) בתוך: '''מכס נורדאו אל עמו''', כרך ראשון, עמ' 201-199.}}

* "על־יד יהודי־השמד, היהודים מחוסרי־הדת ו[[W:יהדות רפורמית|יהודי הרפורמה]] נוצר גם כיוון רביעי... הרבנים, שייצגו כיוון זה, המציאו את התאוריה המפורסמת על תעודתו של עם־ישראל... לאמיתו של דבר, הם לא המציאו כלום. הם קבלו בתכלית־הפשטות את התורה, שהכנסיה הנוצרית הכריזה עליה במשך 1700 שנה... מה לימדה הכנסיה? היא לימדה, שעם־ישראל נידון על־ידי ההשגחה העליונה להיות מפוזר בכל העולם, שעליו לחיות חיי־נידוי והשפלה, כדי לשמש בכל מקום ומקום כעדים חיים לאמתותם של כתבי־הקודש ולאמת הכלולה בנבואותיהם...שעוונו של עם־ישראל יכופר רק באחרית־הימים, כש[[W:ישו|ישו]] יופיע שוב...וגם אחרוני־הממרים ישובו להאמין בו... מה לימדו מבשרי הרעיון של ה'תעודה בישראל'?...שעם־ישראל נועד על־ידי ההשגחה העליונה להיות מפוזר בכל העולם, שעליו לחיות בפיזור זה, כדי לשמש בכל מקום ומקום כעדים חיים לאמתותם של כתבי־הקודש ולאמת הכלולה בנבואותיהם...שתעודתו של עם־ישראל תתגשם רק באותה שעה, שבה ישובו אחרוני־הממרים לאמונה באל אחד... החליפו רבני־התעודה את חותם־הקלון של הכנסיה בנזר־תפארת, בלא לשנות כלום בהלך־המחשבות של הכנסיה".{{הערה|''היהדות במאה ה-19 וה-20'' (1909) בתוך: '''מכס נורדאו אל עמו''', כרך ראשון, עמ' 249-247.}}