הבדלים בין גרסאות בדף "החיים כמשל"

נוספו 33 בתים ,  לפני שנתיים
הרחבה, עריכה
(עריכה)
(הרחבה, עריכה)
 
==על חיי האדם==
* "הנך נכסף אל היפה ביותר, היפה מכל."
* "בכל דבר מבהיל יש צד מבדח."
* "דע שמכל היינות עשוי הוא הבכי שישכּר ביותר."
* "הנך נכסף אל היפה ביותר, היפה מכל."
* "כמה הרבה צריך למות כדי לשוב ולהיוולד."
* "בכל דבר מבהיל יש צד מבדח."
* "לשעבר, בעודך נער, הרבית הגות ב[[מוות]]. עתה הנך הוגה, תכופות, בחד פעמיותם של חיי האדם."
* "אלוהים, תן לי מנוחה. לא אושר, לא תענוגות, רק שעה אחת של מנוחת לב אמיתית."
* "בשבתך בית הנך יאב למרחקים, ובהיותך בנכר אתה נכסף אלי בית."
* "על ידי חלומו שלו מתקשר ה[[אדם]] אל החלום הגדול המהווה את קיומו."
* "אלוהים, תן לי מנוחה. לא אושר, לא תענוגות, רק שעה אחת של מנוחת לב אמיתית."
* "לשעבר, בעודך נער, הרבית הגות ב[[מוות]]. עתה הנך הוגה, תכופות, בחד פעמיותם של חיי האדם."
* "בני אדם מפליגים למקומות חדשים כשבלבם [[תשוקה]] ותקווה, בעוד אחרים שבים באותה עת למקומותיהם הישנים ובלבם אכזבה."
* "בתחילתו אדם [[ילדות|ילד]] הוא. בוכה בחיק אימו: מחייך; אחרי כן הוא גדל... לובש שחורים, מרצין, מסב בכבוד רב אל השולחן בלשכתו. אבל בתוך כל זה לעולם הוא נשאר ילד."
* "האדמה בולעת את הגוף, והשכחה את אותו הדבר הלא נתפס, המהבהב, החמים, הרגשי – הדבר הקרוי [[חיים]]."
* "וכי מהו האדם? הלוא האדם הוא רק שואל (אולי הוא התגלמות השאלה) בעוד שהעצמים יודעים, על פי דרכם האילמת, להשיב."
* "אדם שדמו יתחיל לטפטף טיפה אחר טיפה, יוכה אימה וירוץ אל הרופאים וירעיש שמיים וארץ, כי הוא יודע שבכלות הדם יכלו חייו; אבל אין איש חס ומרחם על הרגעים הנוטפים ללא חשך. והלוא הזמן הוא דם החיים."
* "ה[[זמן]] הוא מוות נצחי, ים שאין לו חופים. והנה בתוך הים הזה קיים אי זעיר, שאורכו כהרף עין, ולהרף העין הזה קוראים בשם חיי אדם."
* "לראשונה מאז אוחזי עט בידי כתבתי על האנשים האחרים והנשים האחרות שראיתים ברחובות, במסעדות, בגנים ובכנסיות. לראשונה הרגשתי יחס עמוק, חיוני, נרגש, אליהם, אל חייהם, אל גורלם, אל מראיהם ומשושם ועצבם. [[אישה]] בודדת במסעדה, איש צובע קיר בצהוב, נערה מחייכת בחלון, זקן על ספסל בגן, חנווני בפתח חנותו – כל אלו, וכל יתר האלפים, הרבבות, המיליונים, שראיתים בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, נתגלו לי כנושאים איזו ייחודיות, איזו משמעות, איזו סמליות עמוקה לאין־ערוך; הם נתגלו לי כחלקי בשרו של[[ אלוהים]]."
* "האנשים מנענעים בידיהם ונחפזים כי הם מדמים שמחוז חפצם מצוי מחוצה להם. אבל אני, היודע כי מחוז חפצי בקרבי הוא, אני למה זה אחפז."
* "האם החיים הם ה[[אושר]] או ה[[סבל]], הטומאה או הקדושה, השכחה או הזיכרון? האם החיים הם באחדות המהותית של הניגודים הללו, או שהם בהפרדה, במלחמה, בבחירה?"
* "נראה שהאושר טובע רישום קלוש יותר מאשר הסבל, וטעמו של דבר בכך שהסבל הוא יותר אישי ויותר ממשי מאשר האושר."
* "הדברים החומריים שנואים עליי. הם מעציבים ומחליאים אותי. הבעלות על דברים מכבידה עליי ומדאיגתני, משום שהיא הופכת אותם לחומריים גרידא. לכן ה[[חלום]] וה[[זיכרון]] הם יפים, נעלים ומלאי אושר, כי הם משוחררים מהכובד של החומרי. החומרי הוא התגלמותה של המצוקה."
* "תביא אותי לידי כך שאצחק! שאצחק למראה חלום החיים הפראי, השיכור, אשר חלמת! למראה הפרחים הצפים על הנהר שבמדבר, למראה הידיים המתוקות, החזקות, המקיפות את הלבה[[לב]] המאושר, למראה העמק בערפל, שהוא עלמה לבנה, אדירה, יפת [[שד (איבר)|שדיים]], למראה המצולה הירוקה של החלום הזה. הזמן חלף. עכשיו לילה. הזמן חלף. רוח קרה נושבת. הייתי נער. הזמן חלף. הנפש בודדה לגמרי. תביא אפוא את הלב הלילי לידי כך שיצחק מתוך החלום אשר חלמת, אלוהים!"
 
==על שירה ויצירה==
* "אני כשלעצמי אינני חשוב; אינני אלא נער שליחויות. מה שחשוב הוא השליחות עצמה."
* "השורשים השחורים של הסבל הם שמצמיחים את פירות הזהב של ה[[שירה]], של החן, של הרוח והקדושה."
* "להעמיק חדור אל מהות הקיום זהו מובנה האחר והיחידי של הגאוניות."
* "השורשים השחורים של הסבל הם שמצמיחים את פירות הזהב של ה[[שירה]], של החן, של הרוח והקדושה."
* "הייתי מעדיף לרשום את שיריי בצד הכתובות שעל בתי השימוש הציבוריים, תחת שאפרסם בספר ובעיתון... אני יודע עד מה ספרות בתי השימוש היא יותר אנושית (ויותר קרובה לאלוהים) מאשר ספרות העיתונים."
* "צר לי מאוד על שלא הבינוני. כי מי יודע? אולי שלוח אני לומר איזה דברים שיש בהם משום ביטוי לאדמה השותקת? עכשיו אני הולך ושב אליה ואומר: אמא, באתי אליהם בשמך ורשמתי באותיות ברורות את מה שציווית לי, והם נטלו את הכתב ועטפו בו את הדגים המלוחים שלהם. צר לי עליהם ועליי."
* "נראה כאילו שהרוחני ינק את חיותו מן הארצי, וככל שהאחרון הלך הלוך וחסור, כן הלך הראשון הלוך והתמלא... רק בתוך המתיחות הכבדה, המבעיתה, של הכישלון החיצוני, יכולתי לבצר לי את קיומי הפנימי, האמנותי. וכך הבינותי, לאחר זמן, כי באמת לא היו עינויי אלא בבחינת חבלי לידה: לידת הרוח מתוך מכאובי הכמיהה של הבשר."
* "אין שירה חלק מן קיום ההמוני אלא דבר מה הנעלה ממנו, המתבונן בו, שופט אותו, מפתה ומדיח אותו – בכוח המשל היפה – מן החומרי, האפסי, הנואש, אל הנבדל, הרוחני, הנצחי."
* "המדע אינו יודע לומר מאומה על החיים עצמם, ולא המדיניות, לא הכלכלה ולא התרבות אין להם שום קשר עם החיים, עם המציאות האמתית. הדרך להכיר את המציאות היא למצות את המובן הרוחני של הניסיון, וזאת עושה השירה. היא שואלת: מי אני? מה אני? מה הדבר שהנני חי אותו בשעה זו? באיזו מידה אני יכול לקוות שיש לדבר זה ערך מבחינת הנצחי? למה בכלל אפשר לקוות מקיום זה? והיא עונה על כך במשליה."
* "אין שיר מבלעדי הבכי. על כן אינני יודע לומר הלל לחמדת הטבע וליופי הנערות, שהוא כמו יופי להבות אש בעת בערת שתות הבית."
* "המדע אינו יודע לומר מאומה על החיים עצמם, ולא המדיניות, לא הכלכלה ולא התרבות אין להם שום קשר עם החיים, עם המציאות האמתית. הדרך להכיר את המציאות היא למצות את המובן הרוחני של הניסיון, וזאת עושה השירה. היא שואלת: מי אני? מה אני? מה הדבר שהנני חי אותו בשעה זו? באיזו מידה אני יכול לקוות שיש לדבר זה ערך מבחינת הנצחי? למה בכלל אפשר לקוות מקיום זה? והיא עונה על כך במשליה."
 
==על חברה ולאומיות==
* "ההכרח לבטא את הרגשתי הוא בת הקול של הדו שיח הדומם שבין הנשמה לבין ה[[אלוהים]]."
* "ואולי יודעים היצורים הקטנים והמסתוריים הללו יותר על אודות החיים מאשר אנחנו? אפשר שהם לא השחיתו את חושיהם על דברים טעויים ונלוזים, אין להם שיטות, תורות, השכלה. אולי הם יודעים על אודות המוות יותר משיודעים אנו."
* "אבל, החיים עצמם, מה היו, ככלות הכול, החיים עצמם? האם הם הניסיון או המשמעות הכמוסה בניסיון? האם הם המשל או הנמשל? האם הם כוחות התוהו, כוחות הרגש, כוחות החלום והתשוקה, כוחות הרעב לחיים – הרעב המתייפח, החם, הילדותי, הבתולי, העיוור, המטורף – או שהם הצריפות הנולדת מתוך כל זה, הצריפות המאזנת ורודה (מתוך עצב ומתוך ייסורי הוויתור) בכוחות ההם? "
* "תביא אותי לידי כך שאצחק! שאצחק למראה חלום החיים הפראי, השיכור, אשר חלמת! למראה הפרחים הצפים על הנהר שבמדבר, למראה הידיים המתוקות, החזקות, המקיפות את הלב המאושר, למראה העמק בערפל, שהוא עלמה לבנה, אדירה, יפת שדיים, למראה המצולה הירוקה של החלום הזה. הזמן חלף. עכשיו לילה. הזמן חלף. רוח קרה נושבת. הייתי נער. הזמן חלף. הנפש בודדה לגמרי. תביא אפוא את הלב הלילי לידי כך שיצחק מתוך החלום אשר חלמת, אלוהים!"
* "אלוהים, מתוך התוהו והאינות בראת את נפשי. ביום הראשון האירות אותה כדי שתראה את עצמה, והבדלת בין החושך והאור שבה. ביום השני בראת את שמיה הכחולים ואת געגועיה. ביום השלישי בראת את אדמתה הגדולה והשותקת, ואת הפרחים הנאים של אהבתה. ביום הרביעי בראת את המזרות הרחוקים, אשר בתוכם, בודדה אבל לא אובדת (כי שום דבר, בהותו בתוכך, אינו אבוד) היא נמצאת. ביום החמישי בראת את המפלצות הרעות ואת הדגים המוזרים של חלומותיה. ביום השישי שיווית לה (על ידי מסות רבות כאב) את דמותה כנפש אדם, והעמדת אותה, יחידה וגלויה, לעומתך. עכשיו כלה היום השישי. עכשיו כלה היום השישי, עכשיו לילה. עכשיו הגיעה אפוא העת שתיתן את השבת, אלוהים. תן נא את השבת לנפשי. תן נא לה, אבי שבשמים, את שבת השבתות."