החיים כמשל: הבדלים בין גרסאות בדף

 

==על חיי האדם==

* "דע שמכל היינות עשוי הוא הבכי שישכּר ביותר."

* "כמה הרבה צריך למות כדי לשוב ולהיוולד."

* "בשבתך בית הנך יאב למרחקים, ובהיותך בנכר אתה נכסף אלי בית."

* "על ידי חלומו שלו מתקשר ה[[אדם]] אל החלום הגדול המהווה את קיומו."

* "בני אדם מפליגים למקומות חדשים כשבלבם [[תשוקה]] ותקווה, בעוד אחרים שבים באותה עת למקומותיהם הישנים ובלבם אכזבה."

* "בתחילתו אדם [[ילדות|ילד]] הוא. בוכה בחיק אימו: מחייך; אחרי כן הוא גדל... לובש שחורים, מרצין, מסב בכבוד רב אל השולחן בלשכתו. אבל בתוך כל זה לעולם הוא נשאר ילד."

* "וכי מהו האדם? הלוא האדם הוא רק שואל (אולי הוא התגלמות השאלה) בעוד שהעצמים יודעים, על פי דרכם האילמת, להשיב."

* "אדם שדמו יתחיל לטפטף טיפה אחר טיפה, יוכה אימה וירוץ אל הרופאים וירעיש שמיים וארץ, כי הוא יודע שבכלות הדם יכלו חייו; אבל אין איש חס ומרחם על הרגעים הנוטפים ללא חשך. והלוא הזמן הוא דם החיים."

* "ה[[זמן]] הוא מוות נצחי, ים שאין לו חופים. והנה בתוך הים הזה קיים אי זעיר, שאורכו כהרף עין, ולהרף העין הזה קוראים בשם חיי אדם."

* "האנשים מנענעים בידיהם ונחפזים כי הם מדמים שמחוז חפצם מצוי מחוצה להם. אבל אני, היודע כי מחוז חפצי בקרבי הוא, אני למה זה אחפז."

* "האם החיים הם ה[[אושר]] או ה[[סבל]], הטומאה או הקדושה, השכחה או הזיכרון? האם החיים הם באחדות המהותית של הניגודים הללו, או שהם בהפרדה, במלחמה, בבחירה?"

* "נראה שהאושר טובע רישום קלוש יותר מאשר הסבל, וטעמו של דבר בכך שהסבל הוא יותר אישי ויותר ממשי מאשר האושר."

* "הדברים החומריים שנואים עליי. הם מעציבים ומחליאים אותי. הבעלות על דברים מכבידה עליי ומדאיגתני, משום שהיא הופכת אותם לחומריים גרידא. לכן ה[[חלום]] וה[[זיכרון]] הם יפים, נעלים ומלאי אושר, כי הם משוחררים מהכובד של החומרי. החומרי הוא התגלמותה של המצוקה."

 

==על שירה ויצירה==

* "אני כשלעצמי אינני חשוב; אינני אלא נער שליחויות. מה שחשוב הוא השליחות עצמה."

* "להעמיק חדור אל מהות הקיום זהו מובנה האחר והיחידי של הגאוניות."

* "הייתי מעדיף לרשום את שיריי בצד הכתובות שעל בתי השימוש הציבוריים, תחת שאפרסם בספר ובעיתון... אני יודע עד מה ספרות בתי השימוש היא יותר אנושית (ויותר קרובה לאלוהים) מאשר ספרות העיתונים."

* "צר לי מאוד על שלא הבינוני. כי מי יודע? אולי שלוח אני לומר איזה דברים שיש בהם משום ביטוי לאדמה השותקת? עכשיו אני הולך ושב אליה ואומר: אמא, באתי אליהם בשמך ורשמתי באותיות ברורות את מה שציווית לי, והם נטלו את הכתב ועטפו בו את הדגים המלוחים שלהם. צר לי עליהם ועליי."

* "נראה כאילו שהרוחני ינק את חיותו מן הארצי, וככל שהאחרון הלך הלוך וחסור, כן הלך הראשון הלוך והתמלא... רק בתוך המתיחות הכבדה, המבעיתה, של הכישלון החיצוני, יכולתי לבצר לי את קיומי הפנימי, האמנותי. וכך הבינותי, לאחר זמן, כי באמת לא היו עינויי אלא בבחינת חבלי לידה: לידת הרוח מתוך מכאובי הכמיהה של הבשר."

* "אין שירה חלק מן קיום ההמוני אלא דבר מה הנעלה ממנו, המתבונן בו, שופט אותו, מפתה ומדיח אותו – בכוח המשל היפה – מן החומרי, האפסי, הנואש, אל הנבדל, הרוחני, הנצחי."

* "אין שיר מבלעדי הבכי. על כן אינני יודע לומר הלל לחמדת הטבע וליופי הנערות, שהוא כמו יופי להבות אש בעת בערת שתות הבית."

 

==על חברה ולאומיות==

* "ההכרח לבטא את הרגשתי הוא בת הקול של הדו שיח הדומם שבין הנשמה לבין ה[[אלוהים]]."

* "ואולי יודעים היצורים הקטנים והמסתוריים הללו יותר על אודות החיים מאשר אנחנו? אפשר שהם לא השחיתו את חושיהם על דברים טעויים ונלוזים, אין להם שיטות, תורות, השכלה. אולי הם יודעים על אודות המוות יותר משיודעים אנו."

* "אלוהים, מתוך התוהו והאינות בראת את נפשי. ביום הראשון האירות אותה כדי שתראה את עצמה, והבדלת בין החושך והאור שבה. ביום השני בראת את שמיה הכחולים ואת געגועיה. ביום השלישי בראת את אדמתה הגדולה והשותקת, ואת הפרחים הנאים של אהבתה. ביום הרביעי בראת את המזרות הרחוקים, אשר בתוכם, בודדה אבל לא אובדת (כי שום דבר, בהותו בתוכך, אינו אבוד) היא נמצאת. ביום החמישי בראת את המפלצות הרעות ואת הדגים המוזרים של חלומותיה. ביום השישי שיווית לה (על ידי מסות רבות כאב) את דמותה כנפש אדם, והעמדת אותה, יחידה וגלויה, לעומתך. עכשיו כלה היום השישי. עכשיו כלה היום השישי, עכשיו לילה. עכשיו הגיעה אפוא העת שתיתן את השבת, אלוהים. תן נא את השבת לנפשי. תן נא לה, אבי שבשמים, את שבת השבתות."