החיים כמשל: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה, עריכה
מ הגהה
שורה 2:
 
==על חיי האדם==
* "הנך נכסף אל היפה ביותר, היפה מכלמכול."
* "דע שמכל היינותה[[יין|יינות]] עשוי הוא הבכיה[[בכי]] שישכּר ביותר."
* "כמה הרבה צריך למות כדי לשוב ולהיוולד."
* "בכל דבר מבהיל יש צד מבדח."
* "בשבתך בית הנך יאב למרחקים, ובהיותך בנכר אתה נכסף אלי בית."
* "על ידי [[חלום|חלומו]] שלו מתקשר ה[[אדם]] אל החלום הגדול המהווה את קיומו."
* "אלוהים, תן לי מנוחה. לא אושר, לא תענוגות, רק שעה אחת של מנוחת לב אמיתית."
* "לשעבר, בעודך נער, הרבית הגות ב[[מוות]]. עתה הנך הוגה, תכופות, בחד פעמיותם של חיי האדם."
* "בני אדם מפליגים למקומות חדשים כשבלבם [[תשוקה]] ותקווהו[[תקווה]], בעוד אחרים שבים באותה עת למקומותיהם הישנים ובלבם [[אכזבה]]."
* "בתחילתו אדם [[ילדות|ילד]] הוא. בוכה בחיק אימו: מחייך; אחרי כן הוא גדל... לובש שחורים, מרצין, מסב בכבוד רב אל השולחן בלשכתו. אבל בתוך כל זה לעולם הוא נשאר ילד."
* "האדמהה[[אדמה]] בולעת את הגוף, והשכחהוה[[שכחה]] את אותו הדבר הלא נתפס, המהבהב, החמים, הרגשי – הדבר הקרוי [[חיים]]."
* "וכי מהו האדם? הלוא האדם הוא רק שואל (אולי הוא התגלמות השאלהה[[שאלה]]) בעוד שהעצמים יודעים, על פי דרכם האילמת, להשיב."
* "אדם שדמו יתחיל לטפטף טיפה אחר טיפה, יוכה אימה וירוץ אל הרופאים וירעיש שמיים וארץ, כי הוא יודע שבכלות הדם יכלו חייו; אבל אין איש חס ומרחם על הרגעים הנוטפים ללא חשך. והלוא הזמן הוא דם החיים."
* "ה[[זמן]] הוא מוות נצחי, ים שאין לו חופים. והנה בתוך הים הזה קיים אי זעיר, שאורכו כהרף עין, ולהרף העין הזה קוראים בשם חיי אדם."
* "לראשונה מאז אוחזי עט בידי כתבתי על האנשים האחרים והנשים האחרות שראיתים ברחובות, במסעדות, בגנים ובכנסיות. לראשונה הרגשתי יחס עמוק, חיוני, נרגש, אליהם, אל חייהם, אל גורלם, אל מראיהם ומשושם ועצבם. [[אישה]] בודדת במסעדה, איש צובע קיר בצהוב, נערה מחייכת בחלון, זקן על ספסל בגן, חנווני בפתח חנותו – כל אלו, וכל יתר האלפים, הרבבות, המיליונים, שראיתים בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, נתגלו לי כנושאים איזו ייחודיות, איזו משמעות, איזו סמליות עמוקה לאין־ערוך; הם נתגלו לי כחלקי בשרו של[[ אלוהים]]."
* "האנשים מנענעים בידיהם ונחפזים כי הם מדמים שמחוז חפצם מצוי מחוצה להם. אבל אני, היודע כי מחוז חפצי בקרבי הוא, אני למה זה אחפז."
* "האם החיים הם ה[[אושר]] או ה[[סבל]], הטומאה או הקדושה, השכחהה[[שכחה]] או הזיכרוןה[[זיכרון]]? האם החיים הם באחדות המהותית של הניגודים הללו, או שהם בהפרדה, במלחמה, בבחירה?"
 
==על אהבה ואושר==
* "כל חיי [[אהבה| אהבתי]], שבתי ואהבתי, שבתי ואהבתי, אבל את מי אהבתי? אומר לך: אהבתי את הדמות הפנימית אשר נשאתי בלבי, הדמות אשר על ידיה ביקשתי להיגאל. נשאתיה דרך המצוקה והקשיים של החיים האלה, אך לא נגאלתי. עדיין אני מלא אהבה."
* "אינני מצטער על שלא עלה בגורלי לחיות עמה באושר ובנעימים. השמחות הפעוטות שהייתי זוכה בהן אינן שוות את מכאובי הלב, את המכאובים היולדים את הרוח. לכאורה נדמה שרציתי להיות מאושר. אבל, מי יודע? אולי, באמת, רציתי רק לרצות להיות מאושר, זאת אומרת, לסבול?"
* "אותו כוח שהניע והלהיב את הערגה למות, הוא עצמו, בהיותו כוח כביר כזה, עשה את האפשרות למות, לחדול, לבלתי אפשרית... להשתוקק למות – זה סימל בשבילי את התשוקה לחיות את הצורה העמוקה, הטהורה, החזקה והמתוקה של האהבה."
שורה 34:
==על שירה ויצירה==
* "אני כשלעצמי אינני חשוב; אינני אלא נער שליחויות. מה שחשוב הוא השליחות עצמה."
* "להעמיק חדור אל מהות הקיום זהו מובנה האחר והיחידי של הגאוניותה[[גאונות|גאוניות]]."
* "השורשים השחורים של הסבל הם שמצמיחים את פירות הזהב של ה[[שירה]], של החן, של הרוח והקדושה."
* "הייתי מעדיף לרשום את שיריי בצד הכתובות שעל בתי השימוש הציבוריים, תחת שאפרסם בספר ובעיתוןוב[[עיתון]]... אני יודע עד מה ספרות בתי השימוש היא יותר אנושית (ויותר קרובה לאלוהים) מאשר ספרות העיתונים."
* "צר לי מאוד על שלא הבינוני. כי מי יודע? אולי שלוח אני לומר איזה דברים שיש בהם משום ביטוי לאדמה השותקת? עכשיו אני הולך ושב אליה ואומר: אמא, באתי אליהם בשמך ורשמתי באותיות ברורות את מה שציווית לי, והם נטלו את הכתב ועטפו בו את הדגים המלוחים שלהם. צר לי עליהם ועליי."
* "הסופרים האמיתיים כולם אומרים את אותו הדבר עצמו, ואי אפשר להם, בכלל, אלא לומר את אותו הדבר עצמו, הדבר הנישא דרך הזמנים כמו אש הקודש."
שורה 45:
 
==על חברה ולאומיות==
* "למלחמה הלאומית לא היתההייתה כל משמעות בעיני ולא ראיתי מהו שיש להילחם עליו. אויבי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במסתרים החשוכים של הנפש."
* "לא היה אכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית."
* "לא זכור לי שפחדתי או שהתביישתי. [[רגש]] אחר היה בליבי והוא הכיל, במובן ידוע, איזו מתיקות: הרגשתי כי במעשה שעשיתי, בפגיעה שפגעתי במה שמכונה בשם מוסר חברתי, בסוד שנתייחד לי מעתה, הריני מעמיד עצמי במעמד נבדל מחוץ לחברה ולקשיי האחוההאחווה העדריים שלה."
* "חרון אפל בער הקרבי על הרחוב הבבלי הזה, על המוני האנשים המלהגים ורועשים, על חלונות הראווה המלאים עדיים ומלבושים וספרים וממתקים וכל מיני מותרות מגעילים."
* "מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו חוכמת החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום פנים לא את המוחלט, לא את הגדול, לא את הנלהב."
שורה 53:
==כללי==
* "הלוא הכול צריך להיות מכוון לשם גאולה, כי הלוא הכול הוא רק משל."
* "פעם הייתה יפה כמו החטאה[[חטא]] עצמו, ועכשיו היא מכוערת כמו החטא עצמו."
* "ההמון הוא התוהו ובוהו שלפני בריאת העולם; היחיד הוא העולם הנברא מתוך התוהו ובוהו. הכוונה של הסיפור המקראי היא שבכל יחיד ויחיד שב וחוזר מעשה בריאת העולם."
* "יום חולף והלילה (כמו יעקב האוחז בעקב עשו) בא. גם הלילה חולף; בא יום. יום ולילה, לילה ויום. ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגליי, והיא מושכת אותי מטה, מטה. מי יוכל להבין איזה מגור כמוס בהווייתה של האדמה רחבת הידיים, הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית, השתקנית, האדמה שהולכים עליה!"
* "הוריי, כרבים אחרים, האמינו בפסיכולוגיה. נאה הייתה האמונה שהאמינו הקדמונים באלילים החיים שלהם – אלי הנהרות הזורמים, אלי הסלעים הכבירים והשותקים, אלי המזרות המאירים ברקיע; כיום מאמינים בפלפולים אשר כת חמורים שמוחם שורץ כינים מרביצה אותם מעל קתדראות או ממלאת בהם את המוספים הספרותיים. ומהו חפצם של חמורים אלה? חפצים הם לעקור מהווייתו של האדם את קשיי רוחו ומצוקותיו, את סערות נפשו ויגונותיה, את כל האפל והפראי והזר והמסוכן, שהוא בטבעם ובמהותם של חיינו החידתיים בתבל זו. אך הלא דומים הם, אותם חמורים, למי שבא אל אדם המתייסר בייסורי אהבה ואומר לו: הסתרס וירפא לך."
* "חטא הוא מחלה של הנשמהה[[נשמה]], ואולם על ידי המחלה הזאת יכולה הנשמה לבוא לידי הרגשת עוצמה, לידי כאב עוצמה."
* "דבר אחד אני יודע, והוא שצריך לסבול. צריך לסבול, ראשית, משום שאין ברירה, ושנית, משום שזה חשוב, ושלישית, משום שזה טוב, ורביעית, משום שהעולם מלא סובלים והמשורר צריך להיות בצדם."
* "כל הנולד לידתו מתוך סבל; אבל האושר אינו מבשר לידה, וזאת אולי משום שהוא מתיימר להיות בעצמו הדבר הנולד והקיים."
שורה 69:
* "ההכרח לבטא את הרגשתי הוא בת הקול של הדו שיח הדומם שבין הנשמה לבין ה[[אלוהים]]."
* "ואולי יודעים היצורים הקטנים והמסתוריים הללו יותר על אודות החיים מאשר אנחנו? אפשר שהם לא השחיתו את חושיהם על דברים טעויים ונלוזים, אין להם שיטות, תורות, השכלה. אולי הם יודעים על אודות המוות יותר משיודעים אנו."
* "אבל, החיים עצמם, מה היו, ככלות הכול, החיים עצמם? האם הם הניסיון או המשמעות הכמוסה בניסיון? האם הם המשל או הנמשל? האם הם כוחות התוהו, כוחות הרגש, כוחות החלום והתשוקה, כוחות הרעב לחיים – הרעב המתייפח, החם, הילדותי, הבתולי, העיוור, המטורף – או שהם הצריפות הנולדת מתוך כל זה, הצריפות המאזנת ורודה (מתוך עצב ומתוך ייסורי הוויתור) בכוחות ההם? "
* "אלוהים, מתוך התוהו והאינות בראת את נפשי. ביום הראשון האירות אותה כדי שתראה את עצמה, והבדלת בין החושך והאור שבה. ביום השני בראת את שמיה הכחולים ואת געגועיה. ביום השלישי בראת את אדמתה הגדולה והשותקת, ואת הפרחים הנאים של אהבתה. ביום הרביעי בראת את המזרות הרחוקים, אשר בתוכם, בודדה אבל לא אובדת (כי שום דבר, בהותו בתוכך, אינו אבוד) היא נמצאת. ביום החמישי בראת את המפלצות הרעות ואת הדגים המוזרים של חלומותיה. ביום השישי שיווית לה (על ידי מסות רבות כאב) את דמותה כנפש אדם, והעמדת אותה, יחידה וגלויה, לעומתך. עכשיו כלה היום השישי. עכשיו כלה היום השישי, עכשיו לילה. עכשיו הגיעה אפוא העת שתיתן את השבת, אלוהים. תן נא את השבת לנפשי. תן נא לה, אבי שבשמים, את שבת השבתות."
 
==נאמר עליו==
* "שדה התפרסם ביצירתו האוטוביוגראפיתהאוטוביוגרפית 'החיים כמשל' בה חשף את נפשו ואת מחשבותיו חשיפה ששום סופר עברי לא חשף לפניו ורק מעטים חשפו אחריו." ~ [[W:אלי אשד |אלי אשד]]
* "על ההתגלות האישית של כל קורא בעקבות 'החיים כמשל', ספר שהוא כולו אמת ישראלית, מקומית, נוגעת ומסעירה, אוכל להעיד רק, שאם קודם קריאת הספר רציתי להיות 'סופר', אחר כך השתוקקתי לזה פי כמה וכמה." ~ [[W:יותם ראובני|יותם ראובני]]