|
* "הרעיון של אלוהים אישי נראה לי כמו מושג אנתרופומורפי [מאניש] שאיני יכול להתייחס אליו ברצינות. בנוסף איני יכול להעלות בדעתי רצון או יעד המצויים מחוץ למעגל הקיום האנושי. השקפותיי קרובות לאלו של שפינוזה: התפעלות מן היופי ואמונה בפשטות הלוגית של סדר והרמוניה, שאנו יכולים לקלוט בצניעות הראויה ורק באופן בלתי מושלם."
=
===[[ישעיהו ליבוביץ]]===
[[קובץ:Yeshayahu Leibowitz.jpg|ממוזער|170 פיקסלים|" 'עול תורה ומצוות'. זו הכרעה רצונית של האדם ולכן היא יכולה לבוא רק ממנו."]]
* " 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. בכך התורה שוללת, כבר בפסוקה הראשון, את האלילוּת, את האתאיזם, ואת הפנתיאיזם."
* "האמונה הדתית איננה אומרת מאומה על המציאות, אלא היא הכרעה רצונית של האדם לקבל עליו בחייו מה שבסגנון המסורתי שלנו נקרא 'עול מלכות שמים' ו'עול תורה ומצוות'. זו הכרעה רצונית של האדם ולכן היא יכולה לבוא רק ממנו."
* "קדושת המקרא אינה קטגוריה היסטורית או מדעית אלא קטגוריה דתית ; היא באה לו מן המקום שיוחד לו ביהדות שקידשה אותו. כיוצא בו, אף ערכו של המקרא אינו בערכים אנושיים או לאומיים הגלומים בו ולא בפירוטכניקה של תאורה לגויים; ערכו הוא בקדושתו."
* "קיימים שני טיפוסים בדתיות: דת שביסודה ערכים ואמונות שמהם מתחייבים גם מעשים, ודת שביסודה מצוות ומעשים שעל קיומם מושתתים גם ערכים ותכנים תודעתיים. 'דת של ערכים ואמונות' היא דת מעניקה – היא אמצעי־עזר לאדם לסיפוק צרכיו הרוחניים ולשיכוך לבטיו הנפשיים; תכליתה היא האדם, ואלוהים מציע בה את שירותו לאדם; המקבל עליו דת זו הוא אדם נגאל (לדוגמה הנצרות). 'דת של מצוות' היא דת תובעת – היא מטילה על האדם חובות ותפקידים ועושה אותו כלי־שרת להגשמת תכלית שאיננה מתגלמת באדם; הסיפוק שהיא נותנת אינו אלא הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו; המקבל עליו דת זו הוא אדם העובד את אלוהיו עבודה לשמה – משום שאותו ראוי לעבוד (לדוגמה יהדות). מידות שונות של שני טיפוסי דתיות אלה מצויות, כנראה, בכל הדתות. אולם הדתות נבדלות זו מזו מבחינת עדיפות טיפוס אחד על משנהו."
* "ההבדל העמוק בין האדם־כפי־שהוא־מטבעו ובין האדם המאמין (במובן הדתי של 'אמונה') הוא בכך שהראשון נשאר תקוע במציאות הטבעית (גם טבעו של העולם וגם טבעו האנושי שלו־עצמו) שהיא חסרת טעם וערך – 'ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל' (נעילה של יום הכיפורים); ואילו המאמין מתאמץ להתעלות מעל למציאות זו ע"י קבלת 'עול תורה ומצוות', ז.א. – פרוגרמת־חיים שאיננה מתחייבת מטבע הבריאה ואינה מכוונת 'לתמוך בה', אלא דווקא להתגבר עליה מתוך הכוונה למה שמכונה בתהילים 'קרבת אלהים'."
* "ממהותו של המדע – הן מדע הטבע, הן "מדעי־האדם" ([[היסטוריה]], סוציולוגיה, פסיכולוגיה) – שאין הוא גורם מחנך ושאין בו משום עיצוב דמותו הנפשית והרוחנית של האדם. מן האמת שבתחום ההכרה המדעית לא ניתן לגזור שום חיוב (ושום איסור) בכל התחומים האחרים של הקיום האנושי, החומריים והרוחניים כאחד. קיים ויכוח נצחי בין הנענים לתביעה לעבוד את ה' ובין המסרבים להיענות לה. המדע אינו צד בוויכוח זה."
* "אין לכתבי־הקודש בשבילנו משמעות אחרת מאשר המשמעות שניתנה לה על ידי ההלכה."
* "עבודת השם, ותכליתה מנוסחת בסעיף הראשון של [[שולחן ערוך]]: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו'. מול הדת הנתפסת מבחינת מה שהיא מעניקה לאדם, מוצגת הדת הנתפסת מבחינת מה שהיא תובעת מן האדם, ואין לך ניגוד עמוק מזה."
* "מבחינת האדם היהודי, התופס את יהדותו כקבלת עול מלכות שמים, ואת הגשמתה – כמאמץ לקיים תורה ומצוות, אין בעיית העימות בין הדת והמדע קיימת."
* "הדת עניינה מעמדו של האדם לפני האל. מושג הקדושה אינו חל אלא על תכנים דתיים, וכל התכנים של הגות ומעש אנושיים – חולין הם."
* "ישראל ההיסטורי מעולם לא חי ולא נתכוון לחיות – ומבחינה דתית אף לא נועד לחיות – מפי המקרא, והוא חי בפועל מפי ההלכה של תורה שבעל־פה."
* "רק האל הוא קדוש ורק צוויו הוא מוחלט, ואילו כל ערכיו של האדם וכל החובות והתפקידים הנובעים מהם – חולין הם ואינם בעלי משמעות מוחלטת. מולדת, מדינה, עם – חובות ותפקידים נעלים הם, המחייבים לפרקים אף למעשים קשים מאד, אך לעולם אין הם נעשים קודש."
* "השאלות האקטואליות של מבנה החברה והמדינה ושל זכויותיו וחובותיו של האדם לא כלפי חברו, כי אם כלפי האנונימיים הגדולים – מדינה, חברה, עם, מולדת – אין להן תקדים בהלכה הפסוקה."
* "יש סיטואציות היסטוריות, שבהן מוטל עלינו לקבל על עצמנו את האחריות לחקיקה דתית, בהתאם להבנתנו את התורה הכתובה והמסורה, את ההלכה שהגיעה לידינו: חקיקת הלכה כפי שהיא צריכה להיות – על סמך הנתונים הללו – בתנאי המציאות החדשים."
* " 'הגאולה' אינה עניין מרכזי ביהדות (בניגוד לנצרות – שביטלה את המצוות), והעמדתה במרכז הדת היא ביטוי לרפיון הרצון לעבוד את ה' – להפיכת הדת מעבודת ה' כתכלית האדם לרדיפה אחרי סיפוק צרכי האדם על ידי אל שנתפס כאמצעי לסיפוק צרכים אלה."
* "משמעותם הדתית של המושג והמונח 'גאולה' היא שלמות קיום התורה והשלטתה בעם ישראל, ובסופו של דבר – בעולם כולו; זוהי תכלית הנמצאת במרחק אין־סופי, ולכן החתירה לקראתה נצחית."
* "מדינת ישראל קמה בעקבות התעוררות פטריוטית של יהודים, שומרי תורה ופורקי עול־תורה גם יחד; היא לא קמה מתוך דחף שנבע מן התורה ולא הוקמה לשם קיום התורה. והוא־הדין ב[[מלחמת ששת הימים]] והניצחון בה."
* "רק מה שנעשה מלכתחילה מתוך דחף דתי – ז.א. לשם עבודת ה' וקיום התורה, ולא לשם סיפוק אינטרס אנושי – יש לו משמעות דתית. את 'הגאולה' יש להביא על ידי המאמץ הנצחי המכוון לכך; היא איננה באה בעקבות כל מאורע היסטורי שמניעיו לא היו מכוונים לכך."
* "זה אולי מגדולתה של היהדות. בכל גלגוליה, מתקופת המקרא ועד לתקופה האחרונה שבה היא עדיין קיימת כגורם חי, היא סרבה לראות בארציות ובממלכתיות את מהותה."
==ראו גם==
| 