הבדלים בין גרסאות בדף "במערב אין כל חדש"

עריכה
(דף חדש)
 
(עריכה)
[[קובץ:BaMarav Ein Kol Hadash.jpg|ממוזער|196 פיקסלים|עטיפת הספר בעברית]]
'''[[W:במערב אין כל חדש|במערב אין כל חדש]]''' (בגרמנית: '''Im Westen nichts Neues''') הוא ספר מאת [[אריך מריה רמרק]] על מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של חייל צעיר המגוייס למלחמה. הספר יצא לאור ב־1929, ועובדעובד לסרטי קולנוע ותורגם לעברית.
{{מפריד}}
 
* "אני רואה את דמויותיהם הכהות. זקניהם מתנפנפים ברוח. אינני יודע עליהם דבר מלבד זה שהם שבויים, ודווקא זה מזעזע אותי. חייהם אלמוניים וחפים מעוול. אילו ידעתי עליהם יותר - מה שמם, מה אורח חייהם, מהן ציפיותיהם, מה מעיק עליהם - היתה נמצאת תכלית לזעזוע שלי, והוא יכול היה להיהפך לחמלה. ואולם כעת איני מרגיש אלא את כאבם כיצורים, את היגון האיום של החיים ואת אכזריותן של הבריות."
* "פקודה היא שהפכה את הדמויות השקטות הללו לאויבינו. ופקודה היתה יכולה להפוך אותם לידידינו. אי-שם כמה בני אדם, שאיש מאיתנו אינו מכיר, חותמים על מסמך כלשהו, ובמשך שנים מטרתנו העליונה היא מה שבדרך כלל בז לו העולם כולו ומטיל עליו את הגדול בעונשים."
* "קאמראד, לא רציתי להרוג אותך. אילו קפצת לכאן שנית, לא הייתי עושה את זה, אם גם אתה היית נוהג בתבונהב[[תבונה]]. אבל קודם לכן לא היית בשבילי אלא מחשבה, צירוף חישובים שנרקם במוחי וגרם להחלטה מסוימת - את הצירוף הזה דקרתי. רק עכשיו אני רואה שאתה אדם כמוני. חשבתי על הרימונים שבידך, על הכידון ועל הנשק - ואילו עכשיו אני רואה את אשתך ואת פניך ואת המשותף לשנינו. סלח לי, קמראד! תמיד אנחנו מבינים הכול מאוחר מדי. למה לא אומרים לנו שאתם אומללים בדיוק כמונו, שהאימהות שלכם חרדות בדיוק כמו האימהות שלנו, ושהפחד שלנו מפני המוות הוא אותו הפחד, מותנו אותו המוות וכאבנו אותו הכאב? סלח לי, קמראד, איך ייתכן שאתה אויבי? אילו השלכנו מעלינו את הנשק ואת המדים, הרי היית יכול להיות אחי בדיוק כמו קט ואלברט. קח עשרים שנה מחיי, קמראד, וקום - קח יותר, כי איני יודע מה אעשה בהן."
* "מזכירתו של הרופא מראה לי תצלומי רנטגן של איברים מרוסקים לגמרי: עצמות ירכיים, ברכיים, כתפיים. קשה לתפוס כי לגופים מרוסקים כאלה עוד מחוברים פני אדם הממשיך בשגרת היום-יום שלו. והלוא זהו בדיוק בית חולים אחד, תחנה אחת - ויש מאות אלפים כאלה בגרמניה, מאות אלפים בצרפת, מאות אלפים ברוסיה. כמה חסר טעם כל מה שנכתב אי-פעם, כל מה שנעשה ונחשב, אם דבר כזה אפשרי בכלל! הכול כוזב וחסר ערך אם תרבות של אלפי שנים לא יכולה למנוע את נחלי הדם, את מאות אלפי מדורי הייסורים האלה. רק בבית החולים אתה רואה מהי המלחמה."
* "אני צעיר, בן עשרים בלבד. אבל איני מכיר ממסכת החיים אלא את הייאוש ואת המוות, את האימה ואת שילובם של דברים חסרי טעם עם תחום של ייסורים. אני רואה עמים מוסתים לתקוף זה את זה וממיתים איש את רעהו בשתיקה, בבערות, באווילות, בצייתנות ובתמימות. אני רואה את טובי המוחות בעולם ממציאים כלי נשק ומילים כדי להאריך את כל המעשים האלה ולעשות אותם מתוחכמים יותר. ויחד איתי רואים את זה כל בני גילי, כאן ומעבר לקווים, בעולם כולו, ויחד איתי חווים את זה כל בני דורי. מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד, נתייצב לפניהם ונדרוש דין וחשבון? למה הם מצפים ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה - זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? ומה יהיה עלינו?"
* "את התותחים הממטירים עלינו אש תופת איננו רואים, שורות התוקפים המסתערים הם בני אדם כמונו, אבל הטנקים האלה הם מכונות, וזחלי הפלדה שלהם מתגלגלים בלי סוף, כמו המלחמה. בהתגלגלם חסרי רגש לתוך מכתשים ובעלותם מהם שוב בלי לעצור, הם התגלמות ההשמדה, צי שריון שואג ויורק אש, חיות פלדה בלתי פגיעות, המוחצות מתים ופצועים. בבואם אנחנו מתכווצים בעורנו הדק, לנוכח עוצמתם האדירה, זרועותינו הופכות לגבעולי עשב, ורימוני היד שלנו נדמים בעינינו כגפרורים."
* "איש לא יבין אותנו - כי לפנינו צמח דור שאמנם בילה כאן איתנו את כל השנים הללו, אבל היו לו לפנים מיטה ומקצוע, ועכשיו ישוב לעיסוקיו הקודמים וישכח את המלחמה; ואחרינו גדל דור הדומה למי שהיינו בנעורינו, והוא יהיה זר לנו וידחק אותנו הצידה. אנחנו מיותרים אפילו לעצמנו, נגדל, אחדים יסתגלו, אחרים ייכנעו, ורבים יהיו אובדי עצות. השנים יחלפו, ולבסוף נאבד."
* "כל עוד החיים קיימים, הם יבקשו להם דרך, בין שאותו דבר בקרבי האומר "'אני"' ירצה בכך ובין שלא."
 
[[קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)]]