במערב אין כל חדש: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה
עריכה
שורה 15:
* "אם תרגיל כלב לאכול תפוחי אדמה ואחר כך תניח לפתחו נתח בשר, הוא בכל זאת יחטוף אותו כי זה הטבע שלו. ואם תתן לאדם קצת שררה, גם הוא יתנהג ככה וימהר לחטוף אותה. זה מתרחש מאליו כי האדם הוא בראש ובראשונה חיה, ורק אחר כך הוא מורח על זה קצת הגינות, כמו שומן על פרוסת לחם."
* "ואני שואל אותכם, באיזה מקצוע באזרחות, יהיה מה שיהיה, אדם יכול להרשות לעצמו להתנהג ככה בלי שיחטוף אגרוף בפרצוף? רק בצבא זה אפשרי! אתם מבינים, וזה עולה לו לראש! וככל שכאזרח חשיבותו מעטה, ככה זה עולה לו לראש."
* "אנחנו מנקים ומצחצחים בלי הרף. מסדר רודף מסדר. בוחנים אותנו מכל הצדדים. מדים קרועים מוחלפים בטובים. אני משיג ככה סָגין חדש לגמרי, קָט השיג, כמובן, חליפת מדים שלמה. צצה שמועה כי בא שלום, אבל הסברה השנייה מתקבלת יותר על הדעת: שיעבירו אותנו לרוסיה."
* "אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וכובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הבוטחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד."
* "מה תעשה אם יקפוץ מישהו לתוך המכתש שלך? מיד אני נחפז ושולף את הפגיון הקטן, אוחז בו בחוזקה וטומן אותו ואת ידי בבוץ. אם יקפוץ מישהו, אדקור אותו מיד, הולמת המחשבה בראשי, אנעץ את הפגיון בגרונו כדי שלא יספיק לצעוק, אין ברֵרה, הוא יהיה מבוהל בדיוק כמוני, ולו רק מרוב פחד נתנפל איש על רעהו, לכן אני מוכרח להיות הראשון."
* "שוב אין אנו נערים. איננו שואפים עוד להסתער על העולם. אנחנו פליטים. נמלטים מפני עצמנו. מפני חיינו. היינו בני שמונה-עשרה והתחלנו לאהוב את העולם ואת החיים. ואז נאלצנו לירות בזה. הפגז הראשון התפוצץ בלבנו. אנחנו מנותקים מפעילות, משאיפות, מקדמה. איננו מאמינים בהן עוד. אנחנו מאמינים במלחמה."
* "כפי שאני עלול להיפגע במקרה, כך גם נשארתי עד כה בחיים במקרה. בבונקר חסין מפגזים אני עלול להימעך, ואש תופת של עשר שעות בשדה פתוח אפשר שאשרוד בלא פגע. כל חייל נשאר בחיים רק בזכות אלף מקרים. וכל חייל מאמין ובוטח במקריות."