במערב אין כל חדש: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה |
מ הגהה |
||
שורה 1:
[[קובץ:BaMarav Ein Kol Hadash.jpg|ממוזער|196 פיקסלים|עטיפת הספר בעברית]]
'''[[W:במערב אין כל חדש|במערב אין כל חדש]]''' (בגרמנית: '''Im Westen nichts Neues''') הוא ספר מאת [[אריך מריה רמרק]] על [[מלחמת העולם הראשונה]] מנקודת מבטו של חייל צעיר
{{מפריד}}
* "ארבעתנו בני תשע־עשרה, ארבעתנו תלמידי כיתה אחת, ויחד יצאנו ל[[מלחמה]]."
* "החייל קרוב אצל קיבתו ומעיו יותר מכל אדם אחר. שלושה רבעים מאוצר המילים שלו לקוחים מהתחום הזה, והוא משמש לו מצע לביטויים של [[שמחה]] גדולה ושל [[זעם]] עמוק כאחד."
* "בתוכנו כבוש רגש חזק, כל אחד מאיתנו מרגיש בו, אין צורך להרבות במילים. בקלות יכול היה לקרות שלא היינו יושבים היום בתיבות שלנו, לא היה חסר אלא כחוט השערה."
* "הנבונים מכול היו בעצם
* "ביסודו של דבר האמנו להם. לַסמכות שלהם ייחסנו תובנות מעמיקות וחוכמת לב אנוש. אבל המת הראשון שראינו ניתץ את אמונתנו זו. נאלצנו להכיר בכך שבני דורנו הגונים מבני דורם. הם עלו עלינו רק במליצות נדושות ובמיומנות. אש התופת הראשונה העמידה אותנו על טעותנו, ותחתיה התמוטטה השקפת העולם שהורישו לנו."
* "המבוגרים קשורים כולם קשר אמיץ אל
* "כשהלכנו ללשכת הגיוס, עוד היינו כיתה של עשרים בחורים צעירים, שאחדים מהם התגלחו בגאווה לראשונה בחייהם לפני שנכנסו אל בסיס הצבא. לא היו לנו תוכניות ברורות
* "הכשרתנו הצבאית נמשכה עשרה שבועות, ופרק הזמן הזה היה מכריע לעיצוב אישיותנו יותר מעשר שנות בית ספר. למדנו לדעת שכפתור מדים מצוחצח חשוב יותר מארבעה כרכים של [[ארתור שופנהאואר|שופנהאואר]]. הבנו
* "בעינינו הצעירות, הערניות, ראינו כי מושג המולדת הקלאסי, שהקנו לנו מורינו, לובש כאן צורה של ביטול האישיות, כזה שלא היו דורשים אפילו מאחרון המשרתים. הצדעה, נתינת הקשב, צעידה במסדר,
* "התעורר בנו [[רגש]] לכידות איתן ומעשי, והוא גבר בשדה הקרב וזוקק לכדי הנעלה שברגשות שמולידה המלחמה: הרעות!"
* "אם תרגיל [[כלב]] לאכול תפוחי אדמה ואחר כך תניח לפתחו נתח בשר, הוא בכל זאת יחטוף אותו כי זה הטבע שלו. ואם תתן לאדם קצת שררה, גם הוא יתנהג ככה וימהר לחטוף אותה. זה מתרחש מאליו כי האדם הוא בראש ובראשונה חיה, ורק אחר כך הוא מורח על זה קצת הגינות, כמו שומן על פרוסת לחם."
* "ואני שואל
* "אנחנו מנקים ומצחצחים בלי הרף. מסדר רודף מסדר. בוחנים אותנו מכל הצדדים. מדים קרועים מוחלפים בטובים. אני משיג ככה סָגין חדש לגמרי, קָט השיג, כמובן, חליפת מדים שלמה. צצה שמועה כי בא שלום, אבל הסברה השנייה מתקבלת יותר על הדעת: שיעבירו אותנו לרוסיה."
* "אין איש
* "מה תעשה אם יקפוץ מישהו לתוך המכתש שלך? מיד אני נחפז ושולף את הפגיון הקטן, אוחז בו בחוזקה וטומן אותו ואת ידי בבוץ. אם יקפוץ מישהו, אדקור אותו מיד, הולמת המחשבה בראשי, אנעץ את הפגיון בגרונו כדי שלא יספיק לצעוק, אין ברֵרה, הוא יהיה מבוהל בדיוק כמוני, ולו רק מרוב [[פחד]] נתנפל איש על רעהו, לכן אני מוכרח להיות הראשון."
* "שוב אין אנו נערים. איננו שואפים עוד להסתער על העולם. אנחנו פליטים. נמלטים מפני עצמנו. מפני חיינו. היינו בני
* "כפי שאני עלול להיפגע במקרה, כך גם נשארתי עד כה בחיים במקרה. בבונקר חסין מפגזים אני עלול להימעך, ואש תופת של עשר שעות בשדה פתוח אפשר שאשרוד בלא פגע. כל חייל נשאר בחיים רק בזכות אלף מקרים. וכל חייל מאמין ובוטח במקריות."
* "הפכנו לחיות מסוכנות. איננו נלחמים, אנחנו מגינים על עצמנו מפני ההכחדה. את רימוני היד איננו מטילים נגד בני אדם
* "כל עוד עלינו להיות כאן בשדה, ימי החזית שחלפו שוקעים בתוכנו כאבנים כי הם כבדים מכדי שנהרהר בהם מיד. אילו חשבנו עליהם, הם היו קוטלים אותנו. כי זאת כבר הספקתי ללמוד: אפשר לשאת את האימה כל עוד פשוט משתוחחים, אבל היא קטלנית כשמהרהרים בה."
* "מה שכתוב בעיתונים על [[הומור]] הזהב של החיילים היוצאים במחולות מיד אחרי שובם מאש התופת, הרי זה קשקוש גמור. זה לא מפני שיש לנו הומור, אלא רכשנו לנו הומור מפני שבלעדיו נאבד. ומכל מקום, מאגר ההומור לא יספיק עוד לזמן רב, הבדיחות הולכות ומרות מחודש לחודש. ואני יודע: כל מה ששוקע בתוכנו עכשיו, בימי המלחמה, ישוב ויתעורר לאחריה, ורק אז יתחיל המאבק לחיים ולמוות."
* "אבי רוצה שאספר לו על המתרחש בחזית, יש לו בקשות מרגשות באווילותן. אבד לי הקשר האמיתי עמו. בלי הרף הוא רוצה לשמוע סיפורים משם. אני תופס שהוא לא מבין שדברים כאלה אי אפשר לספר, ובאמת הייתי רוצה למלא את משאלתו, אבל מבחינתי טמונה בזה סכנה: אני חושש שאם אביע את הדברים במילים, הם יתגברו כענקים ולא אוכל עוד להכניעם. אנה היינו באים אילו התחוור לנו בבירור כל מה שהתרחש שם?"
* "מהי חופשה? הפוגה שעושה אחר כך את הדברים קשים שבעתיים."
* "אני רואה את דמויותיהם הכהות. זקניהם מתנפנפים ברוח. אינני יודע עליהם דבר מלבד זה שהם שבויים, ודווקא זה מזעזע אותי. חייהם אלמוניים וחפים מעוול. אילו ידעתי עליהם יותר
* "פקודה היא שהפכה את הדמויות השקטות הללו לאויבינו. ופקודה
* "
* "מזכירתו של הרופא מראה לי תצלומי רנטגן של איברים מרוסקים לגמרי: עצמות ירכיים, ברכיים, כתפיים. קשה לתפוס כי לגופים מרוסקים כאלה עוד מחוברים פני אדם הממשיך בשגרת
* "אני צעיר, בן עשרים בלבד. אבל איני מכיר ממסכת החיים אלא את הייאוש ואת המוות, את האימה ואת שילובם של דברים חסרי טעם עם תחום של ייסורים. אני רואה עמים מוסתים לתקוף זה את זה וממיתים איש את רעהו בשתיקה, בבערות, באווילות, בצייתנות ובתמימות. אני רואה את טובי המוחות בעולם ממציאים כלי נשק ומילים כדי להאריך את כל המעשים האלה ולעשות אותם מתוחכמים יותר. ויחד איתי רואים את זה כל בני גילי, כאן ומעבר לקווים, בעולם כולו, ויחד איתי חווים את זה כל בני דורי. מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד, נתייצב לפניהם ונדרוש דין וחשבון? למה הם מצפים ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה
* "לחיים כאן על גבול המוות יש קו פשוט בתכלית, הם מצטמצמים לכדי הנחוץ ביותר, כל השאר נתון בשינה קהה. זוהי הפרימיטיביות שלנו וזוהי הצלחתנו. אילו היינו מתוחכמים יותר,
* "את התותחים הממטירים עלינו אש תופת איננו רואים, שורות התוקפים המסתערים הם בני אדם כמונו, אבל הטנקים האלה הם מכונות, וזחלי הפלדה שלהם מתגלגלים בלי סוף, כמו המלחמה. בהתגלגלם חסרי רגש לתוך מכתשים ובעלותם מהם שוב בלי לעצור, הם התגלמות ההשמדה, צי שריון שואג ויורק אש, חיות פלדה בלתי פגיעות, המוחצות מתים ופצועים. בבואם אנחנו מתכווצים בעורנו הדק, לנוכח עוצמתם האדירה, זרועותינו הופכות לגבעולי עשב, ורימוני היד שלנו נדמים בעינינו כגפרורים."
* "איש לא יבין אותנו
* "כל עוד ה[[חיים]] קיימים, הם יבקשו להם דרך, בין שאותו דבר בקרבי האומר 'אני' ירצה בכך ובין שלא."
==נאמר עליו==
* "אינו הספר היחיד, וגם לא הראשון, שמספר את סיפורה של המלחמה ההיא, אך הצלחתו המסחררת הפכה אותו לתופעה חריגה ובולטת
[[קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)]]
|