ויקטור הוגו: הבדלים בין גרסאות בדף

נוספו 47 בתים ,  לפני שנתיים
עריכה
(עריכה)
(עריכה)
* "הרעים מקנאים ושונאים; זו דרכם להעריץ." ~ מתוך חיי
 
== הגיבן מנוטרדאם (רומן, 1831) ==
* "רומן נולד עם כל פרקיו, מחזה נולד עם כל מערכותיו, וזהו טבע הדברים. אל לכם לחשוב שמספר החלקים המרכיבים את השלם, אותו מיקרוקוסמוס מסתורי שאתם מכנים מחזה או רומן, שרירותי הוא. מלאכות ההרכבה והריתוך אינן מיטיבות עם יצירות שכאלו, שנועדו להגיח אל העולם בשלמותן ולהיוותר כמות שהן. את הנעשה אין לשנות ואין לתקן. משעה שהספר ראה אור, משעה שמין היצירה, בין שגברי ובין שלא, זוהה והוכרז, משעה שהתינוק געה בבכיו הראשון, הרי הוא נולד, הוא קיים, הוא מה שהנו, אביו ואמו אינם יכולים לעשות עוד דבר, הוא שייך לאוויר ולאור ה[[שמש]], ועלינו להניח לו לחיות ולמות כפי שהוא. הספר שלך פגום? חבל מאוד. אל תוסיף פרק לספר פגום. הוא אינו שלם? היה עליך להשלימו בזמן שיצרת אותו. העץ שלך עקום? לא אתה הוא שתזקוף אותו. הרומן שלך מתקשה לנשום? הרומן לא ישרוד? לא תוכל לנשום במקומו. המחזה שלך נולד צולע? האמן לי, אל לך להתקין לו רגל מעץ."
* "ההמצאות הארורות של המאה הזאת מחריבות כל חלקה טובה. תותחים, זיקוקים, פצצות, ומעל לכל - הדפוס, רעה חולה הישר מגרמניה. אין עוד כתבי-יד! אין ספרים! הדפוס מחסל את ענף הספרים. זהו זה, סוף העולם מגיע."
* "הדרך הטובה ביותר להשרות סבלנות על הקהל היא להכריז שהנה מתחילים."
* "נציב הפאלה היה סוג של שופט אמפיבי, מין עטלף מערכת המשפט, שהיה בו גם מן העכברוש וגם מן הציפור, גם מן השופט וגם מן החייל."
* "לא ננסה לתאר לקורא את אותו אף-ארבעון, את הפה דמוי פרסת הסוס, את העין השמאלית הקטנטנה המציצה תחת גבה עבותה ואת חברתה הימנית החבויה כליל תחת יבלת עצומה, או את השיניים הניצבות פה ושם באי-סדר כביצורי מצודה, את השפה המיובלת שאת השיניים מזדקרת מתוכה כשן פיל, את הסנטר השסוע, ומעל לכל, את אותה ארשת פנים - תערובת של רשעות, פליאה ועצבו[[עצב]]. ינסה נא הקורא למזג בעיני רוחו את כל אלה. ... למעשה כל כולו היה העוויה. זיפים אדמוניים הזדקרו מראשו האדיר, בין כתפיו צמחה חטוטרת עצומה, ותאומתה בצבצה מחזהו. מבנה הירכיים והשוקיים היה כה משונה עד שהן נפגשו רק בברכיים, ומלפנים נראו כצמד חרמשים שהיו מחוברים רק בידיותיהם. כפות רגליו היו ארוכות וכפות ידיו מפלצתיות. אך חרף כל העיוותים קרן ממנו דבר-מה שהייתי מכנה מין עוצמה, זריזות ועוז. חריג משונה של הכלל הנצחי הקובע שהכוח, כמו היופי, נובע מהרמוניה."
* "אדם בעל עין אחת פגום יותר מעיוור גמור. הוא יודע מה חסר לו."
* "אנשי העיר מצאו שם כל מה שנחוץ לעיר נאה כפריז: כנסייה להתפלל בה לאל; אולם שבו שמע המלך את תלונות נתיניו ובשעת הצורך דחה אותן; ובעליית הגג - מחסן תחמושת עמוס בכלי ירי. שכן יודעים תושבי פריז שעל מנת להשיג את הפריווילגיות של העירה[[עיר]], לא תמיד מספיקים הבקשות והתחנונים, ולכן הם תמיד מחזיקים רובה חלוד או שניים במחסן של נציבות העיר, על כל צרה שלא תבוא."
* "בכל פריז העצומה שלנו נותרה רק פיסה אחת מבישה בכיכר גרב, גיליוטינה אחת אומללה, חבויה וחרדה, נבוכה, שנדמית תמיד כחרדה פן תיתפס בשעת מעשה וכממהרת להיעלם לאחר שהנחיתה את המכה הקטלנית."
* "היא לא הייתה גבוהה, אף שגזרתה הדקה והזקופה שיוותה לה מראה גבוה. היא היתה כהה, אך ניכר בה שבאור יום ודאי בוהק עורה בנוגה הזהוב של נשות רומא ואנדלוסיה. גם כף רגלה הקטנה היתה אנדלוסית, שכן היתה אסופה ובה בעת נינוחה בנעלה החיננית. היא רקדה, היא חגה, היא הסתחררה, על שטיח פרסי ישן שהושלך ברישול על המרצפות, ובכל פעם שדמותה הקורנת חלפה לידכם, הבזיק ברק מעיניה השחורות הגדולות."
* "אין דבר שנוסך באדם הרפתקנות כמו אותה תחושת ריקנות בארנקו."
* "מה אתה חושב שאני, חבר? מה הקשקושים היהודיים-הונגריים שאתה מקשקש כאן? אני לא מבין עברית. אולי אני פושע, אבל יהודי אני לא. אפילו לגנוב הפסקתי, זה לא לכבודי, אני הורג. משסף גרונות - כן, משסף ארנקים - לא."
* "אתה, הקורא, היית פעם ילד, ואולי התמזל מזלך ועודך [[ילדות|ילד]]. וודאי קרה לך לא אחת (ואני, אגב, העברתי כך ימים שלמים, הימים המועילים ביותר שידעתי בחיי), שעקבת ביום שטוף שמש, על גדת נהר שופע, אחרי שפירית יפה שצבעה ירוק או כחול, שניתרה משיח לשיח כאחוזת תזזית ונשקה לכל הענפים. בוודאי תזכור באיזו סקרנות מאוהבת נכרכו מבטך ושרעפיך באותה מערבולת זעירה, שורקת ומזמזמת של כנפיים סגולות ותכולות, ובאותה צורה חמקמקה שריחפה ביניהן, מוסתרת על ידי מהירות ותנועה. היצור האוורירי הזה לא נראה מציאותי מבעד למשק כנפיו, אלא נראה כהזיה, כדבר אין לגעת בו, שאי-אפשר לראותו. אבל לבסוף כאשר התיישבה השפירית על קצהו של קנה סוף, ואתה זכית לבחון בנשימה עצורה את כנפי המלמלה הארוכות, את גלימת האמייל הארוכה, את צמד עיני הבדולח, כמה התפעמת בוודאי וכמה חששת מכך שהצורה תהפוך שוב לצל והיצור לשביב דמיון!"
* "זה היחס שהאומנות הנפלאה של ימי הביניים זכתה לו כמעט בכל ארצות אירופה, ובצרפת יותר מכל. אפשר למנות בחורבנה שלושה סוגי פגעים, פגע-פגע וחומרתו הוא: הראשון הוא הזמן שסדק פה ושם את פני השטח והעלה חלודה בכל מקום; אחריו, המהפכות הפוליטיות והדתיות, עיוורות וזועמות מטבען, שהתנפלו על האומנות בחרון אף והפשיטו אותה משלמת הגילופים והפיתוחים העשירים, ניקבו את חלונות הרוזטה, ניתצו את מחרוזות הערבסקות והפסלונים, עקרו את הפסלים - פעמים בגלל מצנפות הבישוף שלראשן ופעמים אחרות בגלל הכתרים; ולבסוף האופנות, שמאז חריגות האנרכיה הנפלאות של תקופת הרנסנס הלכו ונעשו גרוטסקיות ומטופשות, ואופנה רדפה אופנה בשקיעתה הבלתי נמנעת של האדריכלות. האופנות גרמו נזק רב משגרמו המהפכות. הן חתכו בבשר החי. הן תקפו את עצמות העץ של האמנות, גדעו, חתכו, פרעו והרגו את צורתו של המבנה ואת סמליו, ואת ההיגיון שלו ואת יופיו. ואז הן ניגשו לבנותו מחדש, יומרה שהזמן והמהפכות לא חטאו בה."
* "תוצריה הגדולים ביותר של האדריכלות אינן יצירות של פרטים כי אם של חברות; שיותר משהן יציר כפיו של גאון כזה או אחר, הן פרי עמלם של עמים; הן הפיקדון שאומה מותירה מאחוריה; הן מצבור המאות החולפות; הן המשקע שהחברות האנושיות משאירות בהתאדותן; רוצה לומר, כמוהן כתצורות סלעים. כל נחשול של זמן מוסיף אדמת סחף, כל דור מוסיף עוד שכבה למבנה, כל פרט תורם אבן. כך עושים המכרסמים, כל עושות הדבורים וכך בני האדם. סמלה הגדול של האדריכלות, מגדל בבל, גם הוא כוורת."
* "כמה מהירה הדפסתו של ספר, כמה זולה היא, לאילו מרחקים הוא יכול להגיע! מה הפלא שכל המחשבה האנושית זורמת בערוץ הזה?"
* "כשאנחנו מנסים לראות בעיני רוחנו את תוצרי הדפוס במלואם, מאז ועד היום, האם אין הסך הכול נראה כמו מבנה אדיר ממדים המונח על כתפי העולם כולו, מבנה שהאנושות שוקדת עליו ללא לאות ושראשו המפלצתי אובד אי שם בערפלי העתיד? זהו קן הנמלים של המוחות. זוהי הכוורת שאליה מתנקזים כל הדמיונות, כל הדבורים המוזהבות עם דבשן. זה מבנה בן אלף קומות. פה ושם במעלה הכתלים נפערות המערות האפלוליות של הידע, שחוצות זו את זו במעמקי המבנה. בכל מקום על פני השטח העין רואה ערבסקות, חלונות רוזטה ופיתוחים. לכל יצירה ויצירה במבנה הזה, עד כמה שתיראה גחמנית ומבודדת, יש מקום משלה וזיז משלה. ההרמוניה נובעת מהמכלול. החל בקתדרלה של שייקספיר וכלה במסגד של ביירון, אלפי מגדלי פעמון זעירים מתגודדים בערבוביה מעל אותו מטרופולין של המחשבה האוניברסלית."
* "שופטים משכילים לדאוג לכך שהימים שבהם הקהל בא להישפט בפניהם יהיו ימי זעפם, כך הם יכולים למצוא פורקן לכעסם בשם המלך, החוקה[[[חוק]] והצדק."
* "השופט היה חירש. חיסרון פעוט אצל שופט. זה לא מנע ממר פלוריאן לכהן בדין ללא הפרעות ובצורה נאותה. אמת שדי לו לשופט אם ייראה כמאזין: והשופט הנכבד מילא את התנאי החיוני הזה למשפט צדק לעילא ולעילא, כיוון ששום רעש לא יכול היה להסיח את דעתו."
* "נשים מבינות זו את זו ומתקשרות זו עם זו בחוש, והן עושות זאת טוב ומהר מן הגברים השכלתנים."
* "שמה של האישה צריך להיות ערב לאוזן, עדין, קליל; עליו להסתיים בתנועה ארוכה, ולדמות למילות ברכה..."
* "עמוד התלייה הוא מאזניים שבצדם האחד אדם ובצדם האחר העולם כולו. טוב להיות בן אדם."
* "היה אמנם נופך של עדינות בדמות, אם כי היתה זו עדינות של [[חתול]] או של שופט, מתקתקה ולא כנה."
* "הנח לגורל!"
* "שיחת אהבים היא עניין משעמם למדי. רק "אני אוהב אותך" שוב ושוב. משפט מוזיקלי חסר כל עניין וטעם עבור המאזין האדיש, שכן הוא חף מכל עיטור."
* "אין דבר טבעי מלהעמיד בעל חיים למשפט בעוון כישוף."
* "כשאדם חוטא, צריך לחטוא עד הסוף. רק משוגע עוצר בעיצומה של הזוועה! בקצה גבול הפשע יש התעלות של אושר."
* "אינני חושב שיש בעולם דבר נעים יותר מהמחשבות שניעורות בלב אם למראה הנעל הקטנה של ילדה. ועוד יותר אם הנעל היא נעל של חג, של ימי ראשון, של הטבלה, נעל שאפילו סוליותיה רקומות, נעל שהילד עוד לא פסע בה ולו צעד אחד. הנעל חיננית כל כך, זעירה כל כך, אי-אפשר לצעוד בה, והאם חושבת שהיא רואה את הילד לנגד עיניה. היא מחייכת אל הנעל, מנשקת אותה, מדברת אליה. היא שואלת את עצמה אם ייתכן שרגל תהיה קטנה כל כך; ואם הילד איננו שם, די בנעל היפה כדי להשיב את היצור הענוג והשברירי לנגד העיניים. בעיני רוחה היא רואה אותו, את כל כולו, מלא חיים ואושר, עם הידיים העדינות, הראש העגול, השפתיים הטהורות, העיניים השלוות שלובנן כחול. אם [[חורף]] עכשיו, הילד מולה; הוא זוחל על השטיח, הוא מטפס במאמץ על שרפרף, והאם חוששת, רק שלא יתקרב אל האש. אם קיץ עכשיו, הוא זוחל בחצר, בגינה, תולש צמחים מבין המרצפות, מביט בתמימות בכלבים הגדולים, בסוסיםב[[סוס]]ים הגדולים, בלי פחד, משחק בצדפות, בפרחים, מעורר עליו את נהמות הגנן שמוצא חול בערוגות הפרחים ואדמה במשעולים. הכל צוחק, הכול מאיר, הכל סביבו משחק כמוהו, אפילו משב הרוח וקרן השמש שמשתובבים ומתחרים זה בזה בין תלתליו. את כל אלה מראה הנעל לאם, ולבה נמס בקרבה כמו שעווה מול האש. אבל כשהילד אובד, אלף התמונות הללו של אושר, וקסם, ורוך שמתגודדות סביב הנעל הקטנה נעשות למראות זוועה. הנעל הרקומה והיפה אינה אלא מכשיר עינויים שמוחץ לעד את לב האם. זה עדיין אותו נים שרועד, הנים העמוק והרגיש מכולם; אבל במקום מלאך שמלטף, שטן דוקר אותו עכשיו."
* "עבור אם שאיבדה את ילדה, כל יום הוא היום הראשון. הכאב הזה אינו שוכך. מלבושי האבל יכולים לדהות ולהלבין; הלב נשאר שחור."
* "ניקיון כפיים והגינות בהליך הפלילי לא הדאיגו במיוחד את המשפט הפלילי בימים ההם. כל עוד הגיע הנאשם לחבל התלייה, הכל היה כשורה."
* "עודף הכאבה[[כאב]], כמו עודף השמחה, הוא דבר אלים שמתפוגג במהירות. לב האדם אינו יכול להישאר במצב קיצוני זמן רב."
* "האהבה היא כמו עץ, היא צומחת מעצמה, מכה שורשים בעמקי הווייתנו, ופעמים רבות ממשיכה להוריק על הריסות הלב. ומה שנבצר מבינתנו היא העובדה שככל שהתשוקה הזאת עיוורת, כך היא גם עיקשת. אין מוצקה ממנה דווקא כשאין בה שמץ היגיון."
* "הטבע, אחרי הכל, לא היה אילם בגופו של האומלל, ועמוד השדרה שבגבו, מעוות ככל שהיה, רעד כמו אצל כל אדם אחר. הוא חשב על התפקיד העלוב שההשגחה ייעדה לו, על כך שהאישה, האהבה, התשוקה תמיד יחלפו מול עיניו, והוא לעולם רק יחזה באושרם של אחרים."
* "מה שלא יפה אין לו זכות קיום, יופי אוהב רק יופי, אפריל מפנה גב לינואר."
* "תלייה היא מוות כמו כל מוות אחר, או ליתר דיוק היא שונה מכל מוות אחר. זה מוות הולם לחכם שנע ונד כל חייו, מוות שאינו בשר ואינו דגים, כמו רוחו של הספקן האמיתי, מוות שכל כולו פירוניזם והיסוס, שבוחר בדרך הביניים בין שמים לארץ, שמשאיר אותך תלוי. זה מוות של פילוסוף..."
* "אני אוהב אש, מלכי היקר. לא מהסיבה הנדושה שהאש מחממת לנו את הרגליים או מבשלת לנו מרק, אלא מכיוון שיש בה גצים. לפעמים אני מסתכל שעות על הגצים. אני מגלה אלף דברים בתוך הכוכביםה[[כוכב]]ים האלה שמפוזרים על האח השחורה. גם הכוכבים האלה הם עולמות."
* "אנחנו, המלכים, צריכים להחזיק אריות במקום כלבים[[כלב]]ים ונמריםו[[נמר]]ים במקום חתולים. הגדולה הולמת את הכתר."
* "כמו היווני שחשב שמספר האלים הוא כמספר המעיינות שהוא רואה, והפרסי שחשב שמספר האלים כמספר הכוכבים בשמים, עכשיו הצרפתי חושב שמספר המלכים הוא כמספר הגרדומים!"
* "עורכי הדין לוקחים לעצמם את כל המוץ ומשאירים לשאר המקצועות החופשיים את התבן."
* "גם מי שאינו מאמין בדבר, יש רגעים בחייו שבהם הוא נאחז בדת של המקדש שהוא שוכן בו."
* "בסופו של דבר, כשגבר אוהב אישה, זאת לא אשמתו!"
* "יש רגעים שידי אישה ניחנות בכוח על-אנושיעל־אנושי."
 
== עלובי החיים (רומן, 1862) ==