ויקטור הוגו: הבדלים בין גרסאות בדף

== הגיבן מנוטרדאם (רומן, 1831) ==

* "לא ננסה לתאר לקורא את אותו אף-ארבעון, את הפה דמוי פרסת הסוס, את העין השמאלית הקטנטנה המציצה תחת גבה עבותה ואת חברתה הימנית החבויה כליל תחת יבלת עצומה, או את השיניים הניצבות פה ושם באי-סדר כביצורי מצודה, את השפה המיובלת שאת השיניים מזדקרת מתוכה כשן פיל, את הסנטר השסוע, ומעל לכל, את אותה ארשת פנים - תערובת של רשעות, פליאה ועצבו[[עצב]]. ינסה נא הקורא למזג בעיני רוחו את כל אלה. ... למעשה כל כולו היה העוויה. זיפים אדמוניים הזדקרו מראשו האדיר, בין כתפיו צמחה חטוטרת עצומה, ותאומתה בצבצה מחזהו. מבנה הירכיים והשוקיים היה כה משונה עד שהן נפגשו רק בברכיים, ומלפנים נראו כצמד חרמשים שהיו מחוברים רק בידיותיהם. כפות רגליו היו ארוכות וכפות ידיו מפלצתיות. אך חרף כל העיוותים קרן ממנו דבר-מה שהייתי מכנה מין עוצמה, זריזות ועוז. חריג משונה של הכלל הנצחי הקובע שהכוח, כמו היופי, נובע מהרמוניה."

* "אנשי העיר מצאו שם כל מה שנחוץ לעיר נאה כפריז: כנסייה להתפלל בה לאל; אולם שבו שמע המלך את תלונות נתיניו ובשעת הצורך דחה אותן; ובעליית הגג - מחסן תחמושת עמוס בכלי ירי. שכן יודעים תושבי פריז שעל מנת להשיג את הפריווילגיות של העירה[[עיר]], לא תמיד מספיקים הבקשות והתחנונים, ולכן הם תמיד מחזיקים רובה חלוד או שניים במחסן של נציבות העיר, על כל צרה שלא תבוא."

* "אתה, הקורא, היית פעם ילד, ואולי התמזל מזלך ועודך [[ילדות|ילד]]. וודאי קרה לך לא אחת (ואני, אגב, העברתי כך ימים שלמים, הימים המועילים ביותר שידעתי בחיי), שעקבת ביום שטוף שמש, על גדת נהר שופע, אחרי שפירית יפה שצבעה ירוק או כחול, שניתרה משיח לשיח כאחוזת תזזית ונשקה לכל הענפים. בוודאי תזכור באיזו סקרנות מאוהבת נכרכו מבטך ושרעפיך באותה מערבולת זעירה, שורקת ומזמזמת של כנפיים סגולות ותכולות, ובאותה צורה חמקמקה שריחפה ביניהן, מוסתרת על ידי מהירות ותנועה. היצור האוורירי הזה לא נראה מציאותי מבעד למשק כנפיו, אלא נראה כהזיה, כדבר אין לגעת בו, שאי-אפשר לראותו. אבל לבסוף כאשר התיישבה השפירית על קצהו של קנה סוף, ואתה זכית לבחון בנשימה עצורה את כנפי המלמלה הארוכות, את גלימת האמייל הארוכה, את צמד עיני הבדולח, כמה התפעמת בוודאי וכמה חששת מכך שהצורה תהפוך שוב לצל והיצור לשביב דמיון!"

* "שופטים משכילים לדאוג לכך שהימים שבהם הקהל בא להישפט בפניהם יהיו ימי זעפם, כך הם יכולים למצוא פורקן לכעסם בשם המלך, החוקה[[[חוק]] והצדק."

* "היה אמנם נופך של עדינות בדמות, אם כי היתה זו עדינות של [[חתול]] או של שופט, מתקתקה ולא כנה."

* "אינני חושב שיש בעולם דבר נעים יותר מהמחשבות שניעורות בלב אם למראה הנעל הקטנה של ילדה. ועוד יותר אם הנעל היא נעל של חג, של ימי ראשון, של הטבלה, נעל שאפילו סוליותיה רקומות, נעל שהילד עוד לא פסע בה ולו צעד אחד. הנעל חיננית כל כך, זעירה כל כך, אי-אפשר לצעוד בה, והאם חושבת שהיא רואה את הילד לנגד עיניה. היא מחייכת אל הנעל, מנשקת אותה, מדברת אליה. היא שואלת את עצמה אם ייתכן שרגל תהיה קטנה כל כך; ואם הילד איננו שם, די בנעל היפה כדי להשיב את היצור הענוג והשברירי לנגד העיניים. בעיני רוחה היא רואה אותו, את כל כולו, מלא חיים ואושר, עם הידיים העדינות, הראש העגול, השפתיים הטהורות, העיניים השלוות שלובנן כחול. אם [[חורף]] עכשיו, הילד מולה; הוא זוחל על השטיח, הוא מטפס במאמץ על שרפרף, והאם חוששת, רק שלא יתקרב אל האש. אם קיץ עכשיו, הוא זוחל בחצר, בגינה, תולש צמחים מבין המרצפות, מביט בתמימות בכלבים הגדולים, בסוסיםב[[סוס]]ים הגדולים, בלי פחד, משחק בצדפות, בפרחים, מעורר עליו את נהמות הגנן שמוצא חול בערוגות הפרחים ואדמה במשעולים. הכל צוחק, הכול מאיר, הכל סביבו משחק כמוהו, אפילו משב הרוח וקרן השמש שמשתובבים ומתחרים זה בזה בין תלתליו. את כל אלה מראה הנעל לאם, ולבה נמס בקרבה כמו שעווה מול האש. אבל כשהילד אובד, אלף התמונות הללו של אושר, וקסם, ורוך שמתגודדות סביב הנעל הקטנה נעשות למראות זוועה. הנעל הרקומה והיפה אינה אלא מכשיר עינויים שמוחץ לעד את לב האם. זה עדיין אותו נים שרועד, הנים העמוק והרגיש מכולם; אבל במקום מלאך שמלטף, שטן דוקר אותו עכשיו."

* "עודף הכאבה[[כאב]], כמו עודף השמחה, הוא דבר אלים שמתפוגג במהירות. לב האדם אינו יכול להישאר במצב קיצוני זמן רב."

* "אני אוהב אש, מלכי היקר. לא מהסיבה הנדושה שהאש מחממת לנו את הרגליים או מבשלת לנו מרק, אלא מכיוון שיש בה גצים. לפעמים אני מסתכל שעות על הגצים. אני מגלה אלף דברים בתוך הכוכביםה[[כוכב]]ים האלה שמפוזרים על האח השחורה. גם הכוכבים האלה הם עולמות."

* "אנחנו, המלכים, צריכים להחזיק אריות במקום כלבים[[כלב]]ים ונמריםו[[נמר]]ים במקום חתולים. הגדולה הולמת את הכתר."

* "יש רגעים שידי אישה ניחנות בכוח על-אנושיעל־אנושי."