ויקטור פראנקל: הבדלים בין גרסאות בדף

[[קובץ:Viktor Frankl2.jpg|ממוזער|142 פיקסלים|"האדם מחפש משמעות."]]

 

* "השאיפה לפשר היא ברוב בני האדם לא בגדר אמונה אלא עובדה." (פראנקל, 1981).

* ""הרגש יכול להיות רגיש בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני."

* "שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטנקטיבים, פשר זה הוא יחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר" . (פראנקל, 1981).

* "בשחר ה[[היסטוריה]] האנושית אבדו לאדם כמה מן היצרים החייתיים הבסיסיים, הקובעים את התנהגותה של החיה ומקנים לה בטחון, בטחון זה, כבהווית גן עדן, נעול בפני האדם לעולמים. על האדם לבחור בין דרכים שונות". (פראנקל, 1981).

* "רואים אנו אפוא נטייה בבני אדם לחיות חיי מין שאינם מכוללים בחייו האישיים של האדם אלא מוקדשים לתענוג בלבד, מין כזה המעורטל מן האשיות הוא סימפטום של תסכול קיומי - היינו תסכול בחיפוש האדם אחר משמעות." (פראנקל, 1982)

* "אולם בדברנו על [[W:האקזיסטנציאליזם|אקזיסטנציאליזם]] שומה עלינו לזכור כי כמספר התורות האקזיסטנציאליות כמספר הוגי הדיעות האקזיסטנציאליסטים. יתר ע"כ לא זו בלבד שכל הוגה דעות אקזיסטנציאליסט עיצב לו את גרסתו הפילוסופית שלו אלא שכל אחד מהם גם משתמש במכלול המונחים באופן שונה מן האחרים. לדוגמא למונחים "קיום" ו -"DASEIN" (קיום, הויה, חיים) מובנים שונים זה מזה בכתביהם של יספרס והיידגר... לא קשה להבין מדוע מתגלות אי הבנות בתחום האקזיסטנציאליזם, הטרמינולוגיה מוגבלת לעתים למעטים בלבד, אם לא למעטים מאד. לפני כשלושים שנה היה עלי לשאת בוינה הרצאה עממית על פסיכיאטריה ואקזיסטנציאליזם. הצגתי לפני שומעי שתי מובאות ואמרתי להם שהאחת נלקחה מכתבי היידגר והאחרת היא קטע משיחה שהיתה לי עם חולה סכיזופרני... אח"כ בקשתי ממאזיני להתאים בין המובאה לבעל המובאה, תאמינו או לא, הרוב המכריע סברו כי הפסקה המובאת מהיידגר היא דבריו של חולה הסכיזופרניה, ולהיפך." (פראנקל, 1985).

* "לאמיתו של דבר האהבה היא פן אחד של תופעה אנושית מקיפה יותר שאני החלטתי לכנותה בשם התעלות מעבר לעצמו בניגוד למה שתיאוריות ההניעה הרווחות מבקשות שנאמין עיקר עניינו של האדם אינו לספק את צרכיו ולהשביע את דחפיו ויצריו... נכון יותר לומר שבתוקף התכונה של ההתעלות מעבר לעצמה של הממשות האנשית עיקר מעייניו של האדם מכוונים להינשא לא מעבר לעצמו, אם לקראת מימושה של איזו משמעות ואם לקראת עימות אוהב עם אדם אחר." (פראנקל, 1985).

* "האדם הלא דתי נראה כמי שמקבל את המצפון שלו בעובדתיותו הפסיכולוגית. הוא פונה אליו כאל עובדה אימננטית גרידא ואחר כך נעצר- נעצר קודם זמנו- מאחר שהוא מתייחס אל המצפון כאל ה"למה" העליון שהוא אחראי כלפיו אך המצפון אינו ה"למה" האחרון, אלא הלפני אחרון. בחיפושיו אחר משמעות החיים העליונה, האדם הלא-דתי עדיין לא הגיע אל שיא הפיסגה, אלא נעצר קצת לפניה. ומהי הסיבה שהאדם הלא דתי אינו ממשיך הלאה? משום שאינו רוצה שתישמט "הקרקע המוצקה מתחת לרגליו". השיא האמיתי חסום למבטו. מכוסה בערפל, והוא אינו מסתכן לחדור אליו, אל אי הוודאות הזאת. רק האדם הדתי מסתכן בכך." (פראנקל, "האל הלא מודע", 1979)

*"מבחינת הפסיכואנליזה... מושג האלוהים גם כן מפורש במונחים של דימוי אב, ש"הוטל"... אך מבחינת התיאולוגיה האלוהים אינו דימו-אב אלא האב הוא דווקא דימוי של אלוהים. על פי השקפה זו האב אינו דגם האבהות, אלא להיפך, אלוהים הוא דגם האבהות" (פראנקל, "האל הלא מודע", 1979)

*"פסיכואנליטיקנים רבים פירשו את ה[[דת]] כולה במונחים של עידון ותו לא, ובכך ערכו רדוקציה של כל החויה הדתית למיניות ילדותית... על כך אפשר לומר: איש אינו מסוגל לשכנע אותנו שנאמין שהאדם הוא בעל חיים מעודן, ברגע שניווכח שיש בו מלאך מודחק" (פראנקל, "האל הלא מודע", 1979)

* "הדבר בולט במיוחד בתאוריה הפסיכואנליטית שלפיה האני בנוי מ'דחפי אני'... דחפים ומרכיבי דחפים כאחד פועלים באדם בדומה לפעולתה של מקבילית הכוחות בפיזיקה אבל על מה פועלים כוחות אלה, מהו המושא שלהם? התשובה היא - האני. בהשקפה הפסיכואנליטית האני הוא בסופו של דבר כדור משחק של הדחפים. או לפי דבריו של [[פרויד]] עצמו, האני אינו אדון בביתו שלו. נוכחנו א"כ כיצד תחום הנפש מצטמצם ולו רק מבחינה גנטית, לכלל יצרים ודחפים וכיצד הוא נתון לשליטתם המוחלטת במונחים של סיבה ומסובב, ההוויה האנושית מפורשת... עפ"י הפסיכואנליזה במונחים של 'היות נדחף' וזוהי גם הסיבה העיקרית מדוע יש להרכיב מחדש את האני לאחר שפורק לגורמים - דחפים. ברוח זו של מונחים אטומיסטיים, אנגרטיים ומכניים רואה הפסיכונאליזה באדם בסופו של דבר אוטומט של מנגנון נפשי." (פראנקל, 1985).

* "[[אהבה]] ומצפון, שתי התופעות הללו הן גילוייה הבולטים ביותר של עוד סגולה יחודית לאדם - סגולת ההתעלות מעל עצמו האדם מתעלה מעל עצמו אם למען אדם אחר אם בעבור משמעות. האהבה הייתי אומר היא הסגולה המאפשרת לו להבין את האדם האחר במלוא יחודיותו." (פראנקל, 1985).

* "כל אדם ביסודו הוא יחיד ומיוחד ואם לא בעיני כול... הרי בעיני האדם שאוהב אותו". (פראנקל, 1985).

 

==קישורים חיצוניים==