מאיר שלו: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה
עריכה
שורה 1:
[[קובץ:Meir Shalev.jpg|שמאל|ממוזער|141px|מאיר שלו]]
'''[[W:מאיר שלו|מאיר שלו]]''' (נולד ב־29 ביולי 1948) הוא סופר [[ישראל|ישראלי]].
 
==אמרותיו==
===ספרות===
* "אמרו שהילדות העשוקה היא מכרה הזהב של הסופר. לי לא הייתה שום ילדות עשוקה. אבל כיוון שאני אוהב שהספרות תהיה יותר גדולה מהחיים הפרטיים שלי, אז אני ממציא [[חיים]]."
* "אני רואה את עצמי כבעל מלאכה שרוצה להוציא מוצר טוב ומלוטש. אני כותב כמו אופה, כותב ומזיע מול התנור ומתייסר ועושה את העבודה במלוא כובד־הראש."
* "אני לא אוהב לעשות הכללות, אני מייחס חשיבות לפרט. כשאני מתאר [[גבר]] מסוים זה לא אומר שאני מביע את דעתי על כל הגברים, כשאני מתאר אשה[[אישה]] מסוימת אני מתאר אותה, מתייחס אליה ומביע דעתי עליה. אלף נשים יכולות להיות דומות לה ואלף יכולות להיות שונות ממנה."
* "נהוג להאשים את הספרות ואת האמנות בכלל בכך שהיא או עוסקת יותר מדי בבעיות החברה ולא עוסקת באני, או שהיא עוסקת רק באני ולא בבעיות החברה. אני חושב שצריך להניח לסופרים להחליט על מה הם כותבים."
* "אנשים שמים לב, לשמחתי, שאני נטוע היטב בשתי רגליים בתוך הנוף והטבע של ישראל. זה חשוב לי, כי אני אוהב ספרות לוקאלית גם בתור קורא. אין היום הרבה סופרים בישראל שיש להם קשר בלתי אמצעי אל הנוף ואל הטבע ואל האדמה ואל האבן ואל הצמח ואל העוף."
* "אדם כותב לפי אופיו ונטיותיו. לסופר יש [[שמחה]] של חירות. זה המקצוע האינדיווידואלי היחיד בעולם. מי שרוצה ומתעקש, יכול עדיין לכתוב בנוצה; אין חובה להקליד על מחשב. כשאתה כותב, אתה לא נותן לעצמך דין וחשבון טכני רצוף באיזה ז'אנר אתה כותב, ולמה."
 
===פוליטיקה===
* "אני לא אוהב שלטון של אידיאולוגיה, ולא חשוב אם האידיאולוגיה הזאת היא קומוניזם, פשיזם, מגדר, תקינות פוליטית, [[דת]] או צמחונות".
* "ובכן, דורות באים יקרים, באשר תהיו, שימו לב: הבית השלישי נחרב כי כל ממשלותיו, זו אחר זו, נגררו אחרי קומץ קיצוני, משיחי ואלים של מתנחלים. הוא נחרב כי השקיע את כל אונו ואת כל יכולתו ואת תעצומות נפשו בכיבושו של עם אחר. הוא נחרב כי הניח ליסודות פרימיטיביים להשתלט על חייו. הוא נחרב כי לא הפריד בין דתו ומדיניותו. הוא נחרב כי לא קמו מספיק מנהיגים חכמים ואמיצים. וכמעט שכחנו – הוא נחרב כי נתן לצה"ל לנצח." ~ מתוך מאמר, 2000
* "לפני כמה חודשים הפיצה הסוכנות היהודית סיסמה: 'הציונות תנצח'. למה בדיוק התכוונו? איש אינו יודע. אחר כך קראו המתנחלים: 'תנו לצה"ל לנצח'. על איזה ניצחון דיברו? איש לא הסביר. עכשיו, בשעה שאני כותב את הדברים, טורחים פעילי הימין על הכנת ההפגנה שלהם בכיכר ציון, ממש מתחת לחלון החדר בו אני יושב. הם מקימים את הבמה, מנסים מיקרופונים, תולים את הכרזות: 'חייבים לנצח את [[יאסר ערפאת|ערפאת]]'. האם הכוונה לחיסולו של ערפאת? לגירושו משטחי הרשות? לחנכו? להחלפתו? לגיורו? להזחלתו אל שולחן המשא והמתן? להעלאת כל נתיניו על משאיות? לא ברור ולא משנה. העיקר לנצח!" ~ מתוך מאמר, 2001
* "ישראל, אם כן, זקוקה ללוחם חירות שישחרר אותה מעצמה, אבל בין כל מנהיגיה טרם קם איש כזה, מקורי ונועז דיו. לפעמים מדובר בבינוניות מצערת סתם, לפעמים באי־רצון, לפעמים בפחדנות, ובדרך כלל בגלל אותו שיעבוד מחשבתי. אלא שהבעיה האמיתית היא שלא רק ההנהגה; גם לחברה הישראלית נוח כך. 'אהבתי את אדוני', היא שבה ואומרת על עצמה, 'לא אצא חופשי'. וכיוון שהאדון הזה עצם מעצמיה הוא ובשר מבשרה – היא גם משתעשעת באשליות של עצמאות גם כאשר אותו המרצע הישן שב ומצמיד אותה אל המזוזה. חג שמח לכולנו, ועצמאות נעימה." ~ מתוך מאמר של יום העצמאות, 2001
* "את הנטייה בגוף ראשון – 'אשמנו, בגדנו, גזלנו...' – אנחנו זוכים לשמוע רק בתפילות. בשאר המקרים אנחנו מעדיפים להטות אותה בגוף שני, המתאים יותר לאופי הלאומי – 'אשמתם, בגדתם, גזלתם...' אבל השנה אפשר לומר: 'אשמו, בגדו, גזלו...' ולהפנות את האצבע לא זה לכיוון זה אלא לעברה של הממשלה." ~ מתוך מאמר של ערב [[יום הכיפורים]], 2003
* "אי אפשר לסיים בלי מעילי המנהיגים. ב[[ארצות הברית]], למשל, נהוג לפשוט אותם. מנהיג אמריקאי, שמבקש להקרין חזון ומעש, מופיע בחולצה בלבד, מפשיל את השרוולים כמעט עד המרפק ומרופף את העניבה. אצלנו הם לובשים 'בטלדרס', מעיל קרב יעני, ואת העניבה הם מסירים לגמרי. כך אנחנו יודעים שלא רק אנחנו יוצאים למלחמה, גם הם עושים זאת, באופן אישי. ומה לעשות ז'קטים מפריעים בלוחמה בשטח בנוי ובזחילה מתחת לגדרות, שלא לדבר על העניבות. אני זוכר שאצלנו, באמצע טיהור התעלות של תל פאחר, העניבה של לפלורנטל נתפסה בבוכנת הגזים של הקלצ'ניקוב של גדי, והרי אנחנו לא רוצים שזה יקרה גם ל[[אהוד אולמרט]]." ~ מתוך טורו ב"ידיעות אחרונות"
* "אני חושש שאם ממשלת ישראל תמשיך בדרכה, היא לא תילחם על השטחים אלא על גבולות החלוקה. ואני חושש שבבוא יום פקודה – היא תמצא שבניה פרחו להם, כי איבדו כל תקווה. היא לא תמצא כאן לא צבא ולא ולא אקדמיה ולא חוק ולא חקלאות ולא תעשייה. היא תמצא רק אספסוף נקלה של בריונים וקנאים."
 
===שונות===
* "הגאונות היא היכולת להתבונן בתופעה במבט שמפשיט ממנה את הטריוויאליות שלה."
* "עשרים שנה חלפו. היחידה גדלה. הציוד השתנה. למחלקה קוראים צוות, לפעולה קוראים ביצוע, ללב"מ קוראים לש"ב. את כנפי הסיור הם עונדים היום על צד ימין של החזה. יהא כך. הדברים השתנו. בוודאי שהשתנו. אנשים אחרים, אגדות נוספות, גבורות חדשות. הידידות, הגאווה והיכולת נותרו כשהיו, והזיכרון, בררן ורחום ומיטיב, מוחק את המיותר, מעגל זוויות, מלטש להבים. וגם פני חברי אשר על קיר המועדון נותרו כשהיו. תמיד בסיירת גולני. תמיד בני עשרים." ~ מתוך הכתבה "בחזרה לסיירת גולני", עיתון "במחנה", גיליון ראש השנה תשמ"ט
* "לפני שנים רבות היה בירושלים מורה למדעי הטבע ושמו יהושע אביזוהר. הוא לימד בבית המדרש למורים בבית־הכרם, ונודע בהתלהבותו, בידענותו ובפיזור הדעת שלו. אבא שלי היה תלמידו וסיפר לי עליו סיפור, שהיה הולך ברחוב, רגלו האחת על המדרכה והשנייה על הכביש, ומתפלא על כך שהוא צולע."
* "כמעט לכל [[היסטוריה]] אני מתייחס כאל סיפור. תחקיר קרב שצה"ל עושה משתנה מחייל לחייל, אנשים שעמדו שלושה מטרים זה מזה מתארים סיטואציות שונות לחלוטין. [[W:קרב תל פאחר|קרב תל פאחר]], שהיה אחד הקרבות הקשים של מלחמת ששת הימים ברמת הגולן - מכיוון שהשתתפתי בו אני יודע - יש לו שתי גרסאות: יש נרטיב של [[W:גדוד 12 (ברק)|גדוד 12]] ויש נרטיב של [[W:סיירת גולני|סיירת גולני]]. את קוראת את שני הנרטיווים ורואה שתי היסטוריות שונות לגמרי של הקרב. באותה צורה את קוראת את סיפור המרגלים בספר במדבר, ואחר כך אותו סיפור בספר דברים, וזה סיפור אחר לגמרי, וברור שמישהו שם שיכתב את ההיסטוריה. ממש לא מטריד אותי מה שכותבים כל מיני ארכיאולוגים, היסטוריונים וחוקרי מקרא, שתוהים אם באמת היה מלך כל כך גדול ששמו דוד, או שדוד היה בסך הכל ראש כפר קטן באזור [[ירושלים]]. עם ישראל, כולל חילונים כמוני, אוכלים פעם בשנה גפילטע פיש ומעלים את זכר יציאת מצרים בלי בכלל לשאול אם האירוע התקיים או לא. הסיפור עובד, וזה מה שחשוב." ~ מתוך הכתבה "הסיפור עובד" שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-2008\09\05.
 
==על עצמו==
* "בער בי כנראה הצורך בתיאור נקמה כי זה רגש חזק מאוד, בסיסי, שקיים בכל אחד. למרבה המזל רובנו לא מוציאים לפועל את התחושות האלה, אבל זה רגש שקיים."
* "אני חסיד של החוק והסדר, כי אם אנשים כמוני מהרהרים באפשרות לחסל מישהו, סימן שצריך משטרה ובתי משפט. "
* "אני דורש זכות למורכבות, לחוסר עקביות ולהשתנות לאורך זמן. כמעט בכל שנה אני פורץ בבכי וצוחק עם חבריי ליד הקבר. מי הוא מאיר שלו האמיתי? שניהם."
* "כשאני בחו"ל ושואלים אותי שאלות פוליטיות אני אומר את דעתי, אבל אני אף פעם לא יוזם את זה. לפעמים אני מבקש אחרי כמה שאלות לחזור לספר."
* "יש אדם אחד שלצערי לא יעזוב אותי אף פעם וזה אני. עם עצמי אני צריך לחיות בשלום, לכן אני חי לפי האישיות שלי, שלא אחת מסבה לי נזקים, ולפי היושר הפנימי שלי. ולסופרים זה קשה, אנחנו אנשים שמתפרנסים מכזבים."
* "יש דברים בעבר שאני מתגעגע אליהם, אבל אני לא יכול לומר שהייתי חוזר היום לילדותי בשנות ה־50, שאמנם היתה נעימה, ריחנית ומרתקת, אבל היו בה גם דברים קשים."
 
==מתוך ספריו==
שורה 74 ⟵ 106:
* "יש שני מיני אופק. זה החמקמק והמתעתע שבקצוותיהם של מישורים, וזה שדומה לאופק שלי, שהוא גבול ראייה חד, אמיתי וברור."
* "יום יבוא ואפסיק. אדם צריך לדעת את מגבלותיו ולהכיר בירידה של יכולתו עם הזמן, כך אפסיק יום אחד לכתוב ספרים וללכוד צפעים."
 
==אמרותיו==
===ספרות===
* "אמרו שהילדות העשוקה היא מכרה הזהב של הסופר. לי לא הייתה שום ילדות עשוקה. אבל כיוון שאני אוהב שהספרות תהיה יותר גדולה מהחיים הפרטיים שלי, אז אני ממציא [[חיים]]."
* "אני רואה את עצמי כבעל מלאכה שרוצה להוציא מוצר טוב ומלוטש. אני כותב כמו אופה, כותב ומזיע מול התנור ומתייסר ועושה את העבודה במלוא כובד־הראש."
* "אני לא אוהב לעשות הכללות, אני מייחס חשיבות לפרט. כשאני מתאר [[גבר]] מסוים זה לא אומר שאני מביע את דעתי על כל הגברים, כשאני מתאר אשה מסוימת אני מתאר אותה, מתייחס אליה ומביע דעתי עליה. אלף נשים יכולות להיות דומות לה ואלף יכולות להיות שונות ממנה."
* "נהוג להאשים את הספרות ואת האמנות בכלל בכך שהיא או עוסקת יותר מדי בבעיות החברה ולא עוסקת באני, או שהיא עוסקת רק באני ולא בבעיות החברה. אני חושב שצריך להניח לסופרים להחליט על מה הם כותבים."
* "אנשים שמים לב, לשמחתי, שאני נטוע היטב בשתי רגליים בתוך הנוף והטבע של ישראל. זה חשוב לי, כי אני אוהב ספרות לוקאלית גם בתור קורא. אין היום הרבה סופרים בישראל שיש להם קשר בלתי אמצעי אל הנוף ואל הטבע ואל האדמה ואל האבן ואל הצמח ואל העוף."
* "אדם כותב לפי אופיו ונטיותיו. לסופר יש שמחה של חירות. זה המקצוע האינדיווידואלי היחיד בעולם. מי שרוצה ומתעקש, יכול עדיין לכתוב בנוצה; אין חובה להקליד על מחשב. כשאתה כותב, אתה לא נותן לעצמך דין וחשבון טכני רצוף באיזה ז'אנר אתה כותב, ולמה."
 
===פוליטיקה===
* "אני לא אוהב שלטון של אידיאולוגיה, ולא חשוב אם האידיאולוגיה הזאת היא קומוניזם, פשיזם, מגדר, תקינות פוליטית, דת או צמחונות".
* "ובכן, דורות באים יקרים, באשר תהיו, שימו לב: הבית השלישי נחרב כי כל ממשלותיו, זו אחר זו, נגררו אחרי קומץ קיצוני, משיחי ואלים של מתנחלים. הוא נחרב כי השקיע את כל אונו ואת כל יכולתו ואת תעצומות נפשו בכיבושו של עם אחר. הוא נחרב כי הניח ליסודות פרימיטיביים להשתלט על חייו. הוא נחרב כי לא הפריד בין דתו ומדיניותו. הוא נחרב כי לא קמו מספיק מנהיגים חכמים ואמיצים. וכמעט שכחנו – הוא נחרב כי נתן לצה"ל לנצח." ~ מתוך מאמר, 2000
* "לפני כמה חודשים הפיצה הסוכנות היהודית סיסמה: 'הציונות תנצח'. למה בדיוק התכוונו? איש אינו יודע. אחר כך קראו המתנחלים: 'תנו לצה"ל לנצח'. על איזה ניצחון דיברו? איש לא הסביר. עכשיו, בשעה שאני כותב את הדברים, טורחים פעילי הימין על הכנת ההפגנה שלהם בכיכר ציון, ממש מתחת לחלון החדר בו אני יושב. הם מקימים את הבמה, מנסים מיקרופונים, תולים את הכרזות: 'חייבים לנצח את [[יאסר ערפאת|ערפאת]]'. האם הכוונה לחיסולו של ערפאת? לגירושו משטחי הרשות? לחנכו? להחלפתו? לגיורו? להזחלתו אל שולחן המשא והמתן? להעלאת כל נתיניו על משאיות? לא ברור ולא משנה. העיקר לנצח!" ~ מתוך מאמר, 2001
* "ישראל, אם כן, זקוקה ללוחם חירות שישחרר אותה מעצמה, אבל בין כל מנהיגיה טרם קם איש כזה, מקורי ונועז דיו. לפעמים מדובר בבינוניות מצערת סתם, לפעמים באי־רצון, לפעמים בפחדנות, ובדרך כלל בגלל אותו שיעבוד מחשבתי. אלא שהבעיה האמיתית היא שלא רק ההנהגה; גם לחברה הישראלית נוח כך. 'אהבתי את אדוני', היא שבה ואומרת על עצמה, 'לא אצא חופשי'. וכיוון שהאדון הזה עצם מעצמיה הוא ובשר מבשרה – היא גם משתעשעת באשליות של עצמאות גם כאשר אותו המרצע הישן שב ומצמיד אותה אל המזוזה. חג שמח לכולנו, ועצמאות נעימה." ~ מתוך מאמר של יום העצמאות, 2001
* "את הנטייה בגוף ראשון – 'אשמנו, בגדנו, גזלנו...' – אנחנו זוכים לשמוע רק בתפילות. בשאר המקרים אנחנו מעדיפים להטות אותה בגוף שני, המתאים יותר לאופי הלאומי – 'אשמתם, בגדתם, גזלתם...' אבל השנה אפשר לומר: 'אשמו, בגדו, גזלו...' ולהפנות את האצבע לא זה לכיוון זה אלא לעברה של הממשלה." ~ מתוך מאמר של ערב [[יום הכיפורים]], 2003
* "אי אפשר לסיים בלי מעילי המנהיגים. ב[[ארצות הברית]], למשל, נהוג לפשוט אותם. מנהיג אמריקאי, שמבקש להקרין חזון ומעש, מופיע בחולצה בלבד, מפשיל את השרוולים כמעט עד המרפק ומרופף את העניבה. אצלנו הם לובשים 'בטלדרס', מעיל קרב יעני, ואת העניבה הם מסירים לגמרי. כך אנחנו יודעים שלא רק אנחנו יוצאים למלחמה, גם הם עושים זאת, באופן אישי. ומה לעשות ז'קטים מפריעים בלוחמה בשטח בנוי ובזחילה מתחת לגדרות, שלא לדבר על העניבות. אני זוכר שאצלנו, באמצע טיהור התעלות של תל פאחר, העניבה של לפלורנטל נתפסה בבוכנת הגזים של הקלצ'ניקוב של גדי, והרי אנחנו לא רוצים שזה יקרה גם ל[[אהוד אולמרט]]." ~ מתוך טורו ב"ידיעות אחרונות"
* "אני חושש שאם ממשלת ישראל תמשיך בדרכה, היא לא תילחם על השטחים אלא על גבולות החלוקה. ואני חושש שבבוא יום פקודה – היא תמצא שבניה פרחו להם, כי איבדו כל תקווה. היא לא תמצא כאן לא צבא ולא ולא אקדמיה ולא חוק ולא חקלאות ולא תעשייה. היא תמצא רק אספסוף נקלה של בריונים וקנאים."
 
===שונות===
* "הגאונות היא היכולת להתבונן בתופעה במבט שמפשיט ממנה את הטריוויאליות שלה."
* "עשרים שנה חלפו. היחידה גדלה. הציוד השתנה. למחלקה קוראים צוות, לפעולה קוראים ביצוע, ללב"מ קוראים לש"ב. את כנפי הסיור הם עונדים היום על צד ימין של החזה. יהא כך. הדברים השתנו. בוודאי שהשתנו. אנשים אחרים, אגדות נוספות, גבורות חדשות. הידידות, הגאווה והיכולת נותרו כשהיו, והזיכרון, בררן ורחום ומיטיב, מוחק את המיותר, מעגל זוויות, מלטש להבים. וגם פני חברי אשר על קיר המועדון נותרו כשהיו. תמיד בסיירת גולני. תמיד בני עשרים." ~ מתוך הכתבה "בחזרה לסיירת גולני", עיתון "במחנה", גיליון ראש השנה תשמ"ט
* "לפני שנים רבות היה בירושלים מורה למדעי הטבע ושמו יהושע אביזוהר. הוא לימד בבית המדרש למורים בבית־הכרם, ונודע בהתלהבותו, בידענותו ובפיזור הדעת שלו. אבא שלי היה תלמידו וסיפר לי עליו סיפור, שהיה הולך ברחוב, רגלו האחת על המדרכה והשנייה על הכביש, ומתפלא על כך שהוא צולע."
* "כמעט לכל [[היסטוריה]] אני מתייחס כאל סיפור. תחקיר קרב שצה"ל עושה משתנה מחייל לחייל, אנשים שעמדו שלושה מטרים זה מזה מתארים סיטואציות שונות לחלוטין. [[W:קרב תל פאחר|קרב תל פאחר]], שהיה אחד הקרבות הקשים של מלחמת ששת הימים ברמת הגולן - מכיוון שהשתתפתי בו אני יודע - יש לו שתי גרסאות: יש נרטיב של [[W:גדוד 12 (ברק)|גדוד 12]] ויש נרטיב של [[W:סיירת גולני|סיירת גולני]]. את קוראת את שני הנרטיווים ורואה שתי היסטוריות שונות לגמרי של הקרב. באותה צורה את קוראת את סיפור המרגלים בספר במדבר, ואחר כך אותו סיפור בספר דברים, וזה סיפור אחר לגמרי, וברור שמישהו שם שיכתב את ההיסטוריה. ממש לא מטריד אותי מה שכותבים כל מיני ארכיאולוגים, היסטוריונים וחוקרי מקרא, שתוהים אם באמת היה מלך כל כך גדול ששמו דוד, או שדוד היה בסך הכל ראש כפר קטן באזור [[ירושלים]]. עם ישראל, כולל חילונים כמוני, אוכלים פעם בשנה גפילטע פיש ומעלים את זכר יציאת מצרים בלי בכלל לשאול אם האירוע התקיים או לא. הסיפור עובד, וזה מה שחשוב." ~ מתוך הכתבה "הסיפור עובד" שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-2008\09\05.
 
==על עצמו==
* "אני חסיד של החוק והסדר, כי אם אנשים כמוני מהרהרים באפשרות לחסל מישהו, סימן שצריך משטרה ובתי משפט. "
* "בער בי כנראה הצורך בתיאור נקמה כי זה רגש חזק מאוד, בסיסי, שקיים בכל אחד. למרבה המזל רובנו לא מוציאים לפועל את התחושות האלה, אבל זה רגש שקיים."
* "אני דורש זכות למורכבות, לחוסר עקביות ולהשתנות לאורך זמן. כמעט בכל שנה אני פורץ בבכי וצוחק עם חבריי ליד הקבר. מי הוא מאיר שלו האמיתי? שניהם."
* "כשאני בחו"ל ושואלים אותי שאלות פוליטיות אני אומר את דעתי, אבל אני אף פעם לא יוזם את זה. לפעמים אני מבקש אחרי כמה שאלות לחזור לספר."
* "יש אדם אחד שלצערי לא יעזוב אותי אף פעם וזה אני. עם עצמי אני צריך לחיות בשלום, לכן אני חי לפי האישיות שלי, שלא אחת מסבה לי נזקים, ולפי היושר הפנימי שלי. ולסופרים זה קשה, אנחנו אנשים שמתפרנסים מכזבים."
* "יש דברים בעבר שאני מתגעגע אליהם, אבל אני לא יכול לומר שהייתי חוזר היום לילדותי בשנות ה־50, שאמנם היתה נעימה, ריחנית ומרתקת, אבל היו בה גם דברים קשים."
 
==נאמר עליו==