יצחק רבין: הבדלים בין גרסאות בדף

* "רבות דיברו ביצחק רבין הלוחם, מצביא השלום. פחות מדי דיברנו עליו כמשנה סדרי העדיפויות במדינה. אומנם הסיסמה של "שינוי סדרי העדיפויות" נטבעה במהלך מערכת הבחירות לכנסת ב-1992. אבל לדידו של רבין זו לא היתה סיסמה. מהיום הראשון לכהונתו היא לא נשארה כסיסמה. לא היה ראש ממשלה שהיה מעורב כל-כך כיצחק רבין בכל הנושאים החברתיים והכלכליים. הממשלה שבהנהגתו ביצעה בשלוש שנים מהפכות בתחומי החינוך, המחקר, התשתיות, הבריאות והפנסיה. אלה היו שנים של שגשוג כלכלי, של גידול מתמיד בצמיחה, של העמקת קליטת העלייה וגם של עלייה חסרת תקדים ברמת החיים של הפרט. בשלוש השנים של ממשלת רבין עלתה הצריכה הפרטית לנפש ביותר מ-20 אחוז! זו היתה ממשלה בהנהגתו של מי שפעל ועשה למען הפרט ולמען החברה יותר מכל ראש ממשלה אחר. רבים מבין קודמיו דיברו הרבה על ענייני חברה ופרט, אבל נדמה לי, שכל ראשי הממשלה עשו פחות ממנו, מי שהצטייר לעיתים כחסר רגישות לבעיות בתחומים הללו. אלא שהרושם הזה היה הפוך לחלוטין מכפי שהוא היה, מנוגד לחלוטין לתוצאות עשייתו." ~ {{קישור|חיים רמון}}, לשעבר יו"ר ההסתדרות ושר בממשלת רבין השנייה, בדברי הספד בבית נבחרי ההסתדרות, 12 בנובמרבנובמבר, 1995.

* "רצח רבין, זמן קצר לאחר שקיבל פרס נובל לשלום על חלקו בהסכם אוסלו, קיבע את דימויו בעיני רבים כנסיך השלום. איתמר רבינוביץ אינו מגדיר את יחסו של רבין אל הערבים בכלל, אך מנסה לפענח את עמדתו כלפי הסכסוך הישראלי־הערבי. בתוך כך הוא מנתח את השינויים שחלו מזמן לזמן ביחסו של רבין אל המרכיבים השונים של הסכסוך: מצרים, ירדן, סוריה, לבנון והפלסטינים. זו גישה אפשרית לשאלה העיקרית: האם האמין רבין בשלום? ייתכן מאוד שבדומה לבן־גוריון לא האמין שיש פתרון לסכסוך ועל כן ניתן רק לנהל אותו. כך או כך, הניסיון למצוא נוסחה אחת שתבטא את גישתו של רבין לנושא משכנע פחות" ~ על מורשתו של יצחק רבין.{{הערה|שם=שגב, (רבינוביץ'|תום שגב, [https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.4363785 '''"בביוגרפיה שכתב על רבין, איתמר רבינוביץ שומר על דיפלומטיות"'''], אתר הארץ, תאריך 18.8.2017).}}

* "כמו כל ראש ממשלה ישראלי, וכל נשיא אמריקאי, הוא מצא את עצמו מול 'תוכניות שלום', ומדי פעם אמר משהו שהתפרש כנכונות לוויתורים מסוימים. כשגריר בוושינגטון שיכלל את היכולת הזאת לדרגת אמנות כמעט; האמריקאים קראו לו 'האיש המעשן'. רבינוביץ מיטיב לתאר את העימות בין '''הנרי קיסינג'ר''' הייקה מהרווארד לבין '''רבין''' הצבר מכדורי, משחק שכולו נוכלות הדדית של שועלים. שר החוץ האמריקאי מגלה בתוך כך משיכה גדולה לתככי הפוליטיקה הישראלית ומזימותיה, והשגריר רבין לא התקשה לספק את תאוותו. פעם סיפר לו ש'''משה דיין''' פועל להכשלת נסיעתה של ראש הממשלה '''גולדה מאיר''' לארצות הברית, כדי לקדם את סיכוייו לרשת אותה. מאיר ייחסה לרבין את תסמונת השגרירים — שביטויה הזדהות־יתר עם המדינה המארחת. בדומה לבנימין '''נתניהו''' ול'''ברק''' (וגם ל'''בן־גוריון'''), התלהב רבין מהאמריקניזציה של העולם; אביו חי בארצות הברית קודם שהתיישב בארץ ישראל" ~ על דמותו של יצחק רבין הפוליטיקאי (תום {{הערה|שם=שגב, [https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.4363785 '''"בביוגרפיה שכתב על רבין, איתמר רבינוביץ שומר על דיפלומטיות"'''], אתר הארץ, תאריך 18.8.2017)}}

* "נטייתו של איתמר רבינוביץ לשבח את רבין כמנהיג וכמדינאי מחייבת אותו שוב ושוב להתמודד עם סיפורה של השנאה האובססיבית שרשפה בינו לבין '''שמעון פרס'''. הרושם הוא שהתיעוב לפרס פעל לעתים קרובות כשיקול דומיננטי, לפעמים יחיד, בתהליך קבלת ההחלטות של רבין. שורשי האיבה נטועים אולי בכך שפרס קידם את הפרויקט הגרעיני של ישראל, בעוד שרבין התנגד לכך; לימים שינה רבין את דעתו ואפשר שלא סלח לפרס על שהקדים אותו. ואולי היה זה המתח בין 'הצבר התכליתי' ודל הדמיון לבין 'הילד הגולה הרומנטי', שבעיניו רק השמים היו גבול. ואולי, מי יודע, היה זה משהו אחר. רבינוביץ לא פיענח את מהות הפרשה הזו. חשוב לו לטעון שבסופו של דבר רבין ופרס הכירו בכך שאין להם ברירה אלא לחיות יחד,'תאומים סיאמיים', וששיתוף הפעולה ביניהם היה מועיל. זה פתרון דחוק: ייתכן שהפרק הזה בחיי שני האישים מחייב מחזאי גדול, לא היסטוריון. כך או כך, מבחינה ספרותית זה היה סכסוך ללא שאר־רוח: מהו 'חתרן בלתי נלאה' אשר שימש את '''רבין''' כדי לגדף את '''פרס''' לעומת 'נצר נתעב' ו'פגר מובס' ששלף בן־גוריון מספר ישעיהו כדי לגדף את חיים ויצמן. רבין של איתמר רבינוביץ אינו רק איש חלש, שטועה שוב ושוב, אלא גם ביש מזל ואף נגוע בשחיתות אישית. וכך יצא שדווקא במשמרת שלו איבדה '''מפא"י''' את השלטון בישראל אחרי כמעט 30 שנה; ודווקא '''מנחם בגין''' חתם על הסכם השלום עם מצרים. הוא (רבין) ניסה להעמיד פנים שכישלונו בפוליטיקה לא נוגע לו, אבל איתמר רבינוביץ יודע לצטט מכתב ל'''גולדה מאיר''' שבו קבל רבין על שהפקירה אותו למשמיציו: 'את מעולם לא קמת להגן עלי', התבכיין. על רקע זה גם ההכרזה 'אני אנווט' (1992) נשמעת יותר כקריאת עידוד־עצמי מאשר כהכרזת מנהיג ומדינאי. הוא (רבין) לא מנע את '''שיחות אוסלו''', אך נרצח לפני שנדרש להמשיך בתהליך. איתמר רבינוביץ מיטיב לתאר את אווירת ההסתה שקדמה לרצח. זה מבחן אמינות לא קל לביוגרף אוהד, אך הוא אינו מסתיר את חלקו של רבין עצמו באחריות לרצח. בתוך כך הוא מזכיר '''עיתונאים''' אשר כתבו בפירוש שחייו בסכנה; גם ראש ה'''שב"כ''' הזהירו, אם כי רק הציע לו ללבוש אפוד מגן ולא הכריח אותו לעשות זאת. רבין סירב ללבוש אפוד, העדיף שלא להשתמש במכונית המשוריינת שנרכשה בשבילו, ועמד על כך שימשיך להופיע בציבור. גם זה היה אולי שריד לנטייה לבוז לכללי זהירות שאפיינה את הפלמ'ח" ~ על חולשתו של יצחק רבין (תום {{הערה|שם=שגב, [https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.4363785 '''"בביוגרפיה שכתב על רבין, איתמר רבינוביץ שומר על דיפלומטיות"'''], אתר הארץ, תאריך 18.8.2017)}}