הבדלים בין גרסאות בדף "יצחק רבין"

הוסרו 1,384 בתים ,  לפני 3 חודשים
←‏נאמר עליו: הציטוט של נתי רביץ חסר חשיבות כאן
(←‏נאמר עליו: הדגשות מיותרות)
(←‏נאמר עליו: הציטוט של נתי רביץ חסר חשיבות כאן)
* "כמו כל ראש ממשלה ישראלי, וכל נשיא אמריקאי, הוא מצא את עצמו מול 'תוכניות שלום', ומדי פעם אמר משהו שהתפרש כנכונות לוויתורים מסוימים. כשגריר בוושינגטון שיכלל את היכולת הזאת לדרגת אמנות כמעט; האמריקאים קראו לו 'האיש המעשן'. רבינוביץ מיטיב לתאר את העימות בין הנרי קיסינג'ר הייקה מהרווארד לבין רבין הצבר מכדורי, משחק שכולו נוכלות הדדית של שועלים. שר החוץ האמריקאי מגלה בתוך כך משיכה גדולה לתככי הפוליטיקה הישראלית ומזימותיה, והשגריר רבין לא התקשה לספק את תאוותו. פעם סיפר לו שמשה דיין פועל להכשלת נסיעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר לארצות הברית, כדי לקדם את סיכוייו לרשת אותה. מאיר ייחסה לרבין את תסמונת השגרירים — שביטויה הזדהות־יתר עם המדינה המארחת. בדומה לבנימין נתניהו ולברק (וגם לבן־גוריון), התלהב רבין מהאמריקניזציה של העולם; אביו חי בארצות הברית קודם שהתיישב בארץ ישראל".{{הערה|שם=שגב, רבינוביץ'}}
* "נטייתו של איתמר רבינוביץ לשבח את רבין כמנהיג וכמדינאי מחייבת אותו שוב ושוב להתמודד עם סיפורה של השנאה האובססיבית שרשפה בינו לבין שמעון פרס. הרושם הוא שהתיעוב לפרס פעל לעתים קרובות כשיקול דומיננטי, לפעמים יחיד, בתהליך קבלת ההחלטות של רבין. שורשי האיבה נטועים אולי בכך שפרס קידם את הפרויקט הגרעיני של ישראל, בעוד שרבין התנגד לכך; לימים שינה רבין את דעתו ואפשר שלא סלח לפרס על שהקדים אותו. ואולי היה זה המתח בין 'הצבר התכליתי' ודל הדמיון לבין 'הילד הגולה הרומנטי', שבעיניו רק השמים היו גבול. ואולי, מי יודע, היה זה משהו אחר. רבינוביץ לא פיענח את מהות הפרשה הזו. חשוב לו לטעון שבסופו של דבר רבין ופרס הכירו בכך שאין להם ברירה אלא לחיות יחד,'תאומים סיאמיים', וששיתוף הפעולה ביניהם היה מועיל. זה פתרון דחוק: ייתכן שהפרק הזה בחיי שני האישים מחייב מחזאי גדול, לא היסטוריון. כך או כך, מבחינה ספרותית זה היה סכסוך ללא שאר־רוח: מהו 'חתרן בלתי נלאה' אשר שימש את רבין כדי לגדף את פרס לעומת 'נצר נתעב' ו'פגר מובס' ששלף בן־גוריון מספר ישעיהו כדי לגדף את חיים ויצמן. רבין של איתמר רבינוביץ אינו רק איש חלש, שטועה שוב ושוב, אלא גם ביש מזל ואף נגוע בשחיתות אישית. וכך יצא שדווקא במשמרת שלו איבדה מפא"י את השלטון בישראל אחרי כמעט 30 שנה; ודווקא מנחם בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים. הוא (רבין) ניסה להעמיד פנים שכישלונו בפוליטיקה לא נוגע לו, אבל איתמר רבינוביץ יודע לצטט מכתב לגולדה מאיר שבו קבל רבין על שהפקירה אותו למשמיציו: 'את מעולם לא קמת להגן עלי', התבכיין. על רקע זה גם ההכרזה 'אני אנווט' (1992) נשמעת יותר כקריאת עידוד־עצמי מאשר כהכרזת מנהיג ומדינאי. הוא (רבין) לא מנע את שיחות אוסלו, אך נרצח לפני שנדרש להמשיך בתהליך. איתמר רבינוביץ מיטיב לתאר את אווירת ההסתה שקדמה לרצח. זה מבחן אמינות לא קל לביוגרף אוהד, אך הוא אינו מסתיר את חלקו של רבין עצמו באחריות לרצח. בתוך כך הוא מזכיר עיתונאים אשר כתבו בפירוש שחייו בסכנה; גם ראש השב"כ הזהירו, אם כי רק הציע לו ללבוש אפוד מגן ולא הכריח אותו לעשות זאת. רבין סירב ללבוש אפוד, העדיף שלא להשתמש במכונית המשוריינת שנרכשה בשבילו, ועמד על כך שימשיך להופיע בציבור. גם זה היה אולי שריד לנטייה לבוז לכללי זהירות שאפיינה את הפלמ'ח" ~ על חולשתו של יצחק רבין{{הערה|שם=שגב, רבינוביץ'}}
* "כשנבחרתי לרב הראשי לישראל התחיל הסיפור של אוסלו והדיונים על אוסלו ב, יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה, שר הביטחון ושר הדתות, נתן לי ביום שנבחרתי את המספר שלו על פתק ואמר: 'זה מספר הטלפון האישי שלי. דעתך חשובה לי, אם יש לך ביקורת, הערה או עצה טובה, תטלפן למספר הזה'. ניצלתי זאת פעם אחת ויחידה באותו שבוע" ~ הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו על פן יוצא דופן באישיותו של יצחק רבין (.{{הערה|[http://glz.co.il/1363-101539-he/Galatz.aspx "רבין נתן לי את מספרו האישי ואמר: 'תתקשר'"], אתר גלי צה"ל, תאריך 14.6.2017) .}}
* "יצחק רבין ז"ל ב-1994 היתה דמות שהיום נערצת על כולם. בג"צ אז פסק שאפשר לייבא נבילות וטריפות לארץ. אני הייתי אז ברבנות הראשית. ביקשתי מרבין, גם אריה דרעי פנה אליו, פניתי אליו, ואז, לא התביישו לומר, לחוקק 'חוק עוקף בג"צ', היה צריך רוב מוחלט כי הפסיקה היתה על בסיס חוק יסוד. הוא טילפן מאחד לשני והצליח להשיג את הרוב הנדרש. לאחר מכן התברר שצריך להשיג שוב את כל ההסכמה כי התברר שהצביעו על בשר קפוא והחברה שעתרה לבג"צ אמרה שתביא בשר מצונן. רבין טרח שוב והשיג את הרוב הנדרש שהצביעו בעד החוק. התקשרתי אליו להודות לו והוא אמר לי 'צריך לזכור, אנחנו מדינה יהודית' " ~ הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו על פן יוצא דופן באישיותו של יצחק רבין (.{{הערה|עמית דניאל, [http://www.93fm.co.il/radio/395555/ "הגרי"מ לאו: "פרצה שלא ניתן להסכים אתה; חולדאי אינו אויב השבת"], אתר קול-חי, תאריך 20.4.2017).}}
* "אלה שנולדו אחריו, אין להם למה להתגעגע. דמותו של יצחק היא לא דמות חיה בעיניהם. מתגעגע מי שהכיר" ~ רחל יעקב רבין על אחיה (.{{הערה|בראון י., [http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-504865 "יגאל עמיר ניצח והמדינה איבדה כיוון: אחותו הקטנה של רבין מדברת"], באתר מעריב, 24 באוקטובר 2015).}}
* "מאוד אהבתי את יצחק רבין כמנהיג. למרות שהוא עשה, לפחות בעיני, כמה בחירות מוטעות, הוא היה ישר כמו פלס, לא היה קומבינטור, לא דאג רק לעצמו. להפך, העם והמדינה היו חשובים לו הרבה יותר מעצמו וביתו. בלי קשר לימין, שמאל או כל עמדה פוליטית כזו או אחרת, מאז לכתו, אין לנו מנהיג בסדר גודל שלו, שמוביל ומנהל את המדינה ביושר, בעוצמה ובצניעות. מעבר לזה, המדינה בתקופתו שגשגה, החינוך היה במקומות הראשונים בעולם, הקדמה, הצמיחה במשק, הרפואה ויחסי החוץ של ישראל בעולם נסקו לשחקים. שמעון פרס כשר החוץ התקבל בכבוד מלכים כמעט בכל מדינה. רצח רבין רצח אותנו כחברה וכעם, ומאז אנחנו רק מידרדרים" ~ השחקן נתי רביץ על דמותו יצחק רבין בעקבות ההצגה '10 דקות מהבית' בה הוא משחק את אחד מיועציו (זוארץ ר., [http://www.maariv.co.il/culture/theater-art/Article-517021 "תורתו אמנותו: נתי רביץ מסביר מה גורם לו ולאמנים אחרים לחזור בתשובה"], באתר מעריב, 9 בדצמבר 2015)
* "רצח רבין הוא קו שבר בחברה הישראלית כיוון שהסולידריות הבסיסית הזאת, בין אדם לאדם, נקטעה בשלוש יריות. יהודי רצח יהודי על רקע פוליטי, כי הוא לא הסכים עם דרכו. לא עוד 'אצלנו זה לא יקרה', לא עוד עם סגולה, לא עוד ההבנה שבקרב עמנו אנחנו מוגנים. 20 שנים עברו. אפשר היה, בעצם צריך היה לחשוב שאם הייתה כזאת סולידריות, אפשר יהיה למצוא דרכים לגשר על השבר, אבל המציאות מוכיחה את ההפך. השבר רק העמיק. אחת הסיבות המרכזיות היא ההתעלמות הבוטה מהסיבה לרצח – פוליטיקה. אף אחד לא מעז לדבר על פוליטיקה בהקשר של רצח רבין. השמאל מטשטש את הפוליטיקה כדי להפוך את רבין ל"של כולם" או לחילופין לקדוש, והימין בגלל החמאה על הראש, האחריות על אווירת ההסתה שהייתה בין הגורמים לרצח, אבל בעיקר – כי רבין רצה לפגוע במפעל ההתנחלות ובחלום ארץ ישראל השלמה" ~ (איתי ורד, [https://itaivered.wordpress.com/2015/10/31/%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%94/ "מות הקונספציה"], באתר מאחורי המצלמה, 31 באוקטובר 2015)
* "שואלים אותי: למה אתה מתגעגע ביצחק רבין? והתשובה היא כמובן ליצחק רבין עצמו. אני מתגעגע לאיש שירד לחיי במובן הטוב של המילה. אני מתגעגע לאיש שגנב איתי את כל השוקולדים מהבונבוניירה וביקש שלא אספר לאף אחד, גם לא ללאה. לעשן הסיגריות שאפף אותו, למאפרות המתמלאות ללא הרף. לטירוף שלו לדיוק. לעמידה בלוחות הזמנים. לחתונות שהגענו אליהן בשבע וחצי בערב כי כך היה כתוב בהזמנה, ולא מצאנו לא חתן ולא כלה ולא חתונה. לדממה שהשתררה בחדר העבודה שלו אחרי שהחליט על פעולה צבאית מסוכנת ואחרי ששרי הממשלה והקצינים הלכו לדרכם והותירו אותו לבד עם המחשבות וההרהורים. אני מתגעגע להיסוס שלו, למעצור, לשניות הקשות כאשר עמד לפני דלתות של בני משפחות שכולות, כמו מסרב להיכנס פנימה. אני מתגעגע גם לנזיפות שלו ולחסרונותיו: לירידה שלו לפרטים הקטנים והלא תמיד נחוצים וחשובים, לבוטות שלו, לעלבונות שלא היו במקומם, למלים המיותרות, למבטים שלא תמיד היו סימפטיים ואמרו הכול. לעצבנות שלו, לקוצר הרוח. אני מתגעגע להיסוסים שלו ולשיקול הדעת. לניסיון העצום שצבר במסלול חייו, ללילות בלי שינה, לסדר היום המטורף, לקור שנדף ממנו, לחום שהוא ידע להעניק לסביבתו, לדאגה העצומה שלו לחיי כל חייל, לבכי שלו בלי דמעות עם כל הודעה על פיגוע. לחריקת השיניים. אני מתגעגע גם ואולי עוד יותר לתנופת העשייה האדירה בימיו של יצחק רבין: למחלפים שנבנו בכל הארץ, לכבישים שהורחבו, לשעות החינוך שהוכפלו ושולשו, לצמיחה שזינקה לגבהים, למלחמה המוצלחת באבטלה שירדה לתחתיות, לתיירות שהגיעה לשיאים, לעשרות המפעלים החדשים, לבנייה העצומה ביקנעם ובאור עקיבא, בבאר שבע ובירושלים. אני מתגעגע ליחסים שפרחו עם טוניס ומרוקו, קטאר ועומאן, עם בחריין ודובאי וירדן. ללחיצות הידיים עם עשרות מנהיגים מקצווי עולם. כן, אני מתגעגע." ~ {{קישור|איתן הבר}} (ראש לשכתו של יצחק רבין) בטור במלאות 20 שנה לרצח רבין