מלחמת יום הכיפורים: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Liadmalone (שיחה | תרומות) מ ←לאחר המלחמה: ויקיזציה |
Liadmalone (שיחה | תרומות) מ ←לאחר המלחמה: ויקיזציה |
||
שורה 39:
* "הייתי עצוב אבל המלחמה הזו נטעה בי דווקא ביטחון. ברמה הלאומית לא הצליחו לנצח אותנו אף שתפסו אותנו 'עם המכנסיים למטה'. ברמה האישית הייתי גאה שביצעתי את כל המשימות ולא נהרג לי אף חייל. כל מי שהיה מפקד במלחמה גורלית יבין זאת." ~ עוזי דיין על מלחמת יום הכיפורים.{{הערה|שם=למדנו את הלקח}}
* "יש לזכור כי מלחמת יום הכיפורים, על כל הקרבות שבה, היתה מלחמה "ליניארית", שבה הכוחות לחמו לפי סדר פעולות ברור, הן מבחינת האויב והן מבחינת כוחותינו, בשטח לחימה נתון. הלחימה הצפויה לנו בעתיד, בעיקר מול אויב כמו חיזבאללה, היא לחימה "מבוזרת", הפרוסה על שטח גדול. חשוב להבין שלחימה מסוג זה מחייבת הטלת "רשת" - המאפשרת לכוחות רבים לפעול בו-בזמן בשטח רחב, באופן עצמאי וללא תלות ישירה ביניהם. ההכרעה תושג בכל מפגש עם האויב של כוחות קטנים, מרמה חטיבתית, הפועלים תוך עצמאות מלאה. סכום המפגשים ישיג את הניצחון השלם. במערכה מבוזרת בחירת מקומו של המפקד קשה ומורכבת יותר מאשר במערכה ליניארית. הכנת הכוחות וירידה לפרטי התכנון מהוות עבור המפקד אתגר בפני עצמו." ~ [[מתן וילנאי]] על ההבדל בין עימותי העתיד לבין מלחמת יום הכיפורים.{{הערה|1="הארץ", מוסף "ספרים", 25.09.2006 ([http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=766776&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0]).}}
* "במלחמת יום כיפור הלכו כמעט כולם הביתה, ולדעתי ניצחנו. היא הסתיימה מאה קילומטר מקהיר, לא מ[[תל אביב]]. ההישג שהבאנו ב[[מלחמת לבנון השנייה]] הוא לא ההישג שאני הייתי רוצה לראות במלחמות עתידיות, בוודאי כשיחסי הכוחות הבסיסיים הם כאלה. אני חושב שתפיסת הרמטכ"ל [[גבי אשכנזי]] בתחום הזה היא הנכונה והיא מונחלת עכשיו לצה"ל. זה בכוחנו, גם היום, בכל גזרה. אנחנו מסוגלים לעשות את זה יותר טוב, ואם נידרש לכך בעתיד גם נעשה את זה יותר טוב." ~ האלוף [[יואב גלנט]]
* "מלחמת יום כיפור היתה קו השבר. הריצו אותנו מגזרה לגזרה, יזמו משימות התאבדותיות, חלקן מיותרות לחלוטין, חסרות משמעות על מפת הקרבות. אחר כך בא הרגש המר ההוא, שהחשאיות והמידור הפתולוגי מסתירים לעיתים נפיחות הרת-אסון וחוסר שיקול דעת." ~ [[אבנר שור]].{{הערה|מתוך הכתבה "אחר-כך בא הרגש המר" מאת נעמי גבע, ynet 12.02.2003 ([http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2432015,00.html מקור]).}}
* "כשהייתי סגן צעיר במלחמת יום הכיפורים ובלמתי עם בזוקה את הטנקים הסוריים על הגדרות של מחנה נפח הייתה לי תחושת התעלות. אני מוכרח להגיד את זה. זו לא חדוות מלחמה. אני לא מציע ליזום קרבות בשביל זה. אבל אני באותו רגע חשתי איזה סיפוק ושמחה מוחלטים. בהתחלה היה פחד. לא הפחד למות אלא הפחד לפשל. הפחד שלא אצליח לעצור אותם. אבל אחר כך ירד עליי איזה שקט כזה. ופתאום הכול התחבר לי. עין גב וחרב הנצורים ואין עם נסוג מחפירות חייו. לא שחשבתי באותו רגע במושגים האלה, אבל פתאום הכול היה ברור ונהיר. הרגשתי שאני עושה את הדבר שבשבילו באתי לעולם." ~ [[אפי איתם]].{{הערה|מתוך הכתבה "מנהיג מחכה לאות" מאת ארי שביט, "הארץ" 21.03.2002 ([http://www.haaretz.co.il/misc/1.781188 מקור]).}}
* "באירוע לציון עשרים וחמש שנים למלחמה שנערך בזמנו בפיקוד הצפון, שאל אותי אלוף הפיקוד אז, מה המסקנה העיקרית שלי מהמלחמה. תסתכל על המפקדים שלך, עניתי לו, ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את [[רפאל איתן|רפול]], את [[W:משה פלד|מוסה פלד]], את [[W:דן לנר|דן לנר]]? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את [[W:אביגדור בן-גל|יאנוש בן-גל]], את [[W:אורי אור|אורי אור]], את [[אמיר דרורי]], את רן שריג, את [[יוסי פלד]], יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית." ~ האלוף [[אורי שמחוני]].{{הערה|"צבא מופתע אך יעיל", הארץ, 12.10.2010 ([http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1224784 מקור]).}}
* "'כ[[W:זאב|זאב]] על העדר'. בבואם לתאר [[W:מלחמת יום הכיפורים|ההתקפה הסורית]] על [[W:רמת הגולן|רמת-הגולן]] הישראלית בשעה 14:00, ה-6 באוקטובר 1973, נזכרו רוב הפרשנים, אוטומטית, בשורה מפורסמת זו משירו של הלורד ביירון. אפשר גם להניח כי שורה זו בדיוק עלתה במחשבתם של אלה מהפקדים הסוריים שהיו בעלי נטייה ספרותית, כאשר ליטשו את הפרטים האחרונים בתוכניות המבצעיות העתידות להעמיד מול הישראלים טנקים ותותחים במספר רב יותר מזה שמפקדי השריון המהוללים של [[W:היטלר|היטלר]] היו מסוגלים לחלום עליו. אבל הכבשים שאותן מצא הצבא הסורי באותו יום באוקטובר היו דומות יותר לאיילים גדולי-קרניים בייחום הסתיו מאשר לכבשים המבויתות אותן ניתן למצוא בשירה הפסטורלית. שתי החטיבות הישראליות שנמצאו בגולן, נחותות מהסורים מבחינה מספרית בשיעור של אחת מול תשע, היו עוצבות עילית. [[W:חטיבה 7|חטיבה שבע]] החזיקה בצפון-הגולן וכמעט לא נהדפה לאחור, בהקימה [[W:קרב עמק הבכא|מערכת-הגנה]] שהיוותה איזון עדין בין נוקשות וגמישות. מוצבים בודדים נאחזו בקרקע בעיקשות, כשהם מתעלים את החדירות הסוריות לתוך מעברי-הרים סלעיים, שבהם יכלו לפגוע בהן קבוצות ניידות של טנקים ישראלים שהמתינו מאחורי הקו הסגול. כאשר החלו התגבורות להגיע ביום השני, עדיין שלטו הישראלים במצב - בקושי. בסוף היום הרביעי, היה צבא הטנקים הסורי שהסתער על חטיבה שבע מוטל לפניה כחורבה מעלה-עשן." ~ [[טום קלנסי]] כותב על
* "[[W:חטיבה 188|חטיבת 'ברק']] החזיקה בדרום-הרמה והיתה בת-מזל פחות. כאן היו פני הקרקע מתאימים פחות להגנה, ונראה שכאן גם היתה המנהיגות הקרבית הסורית טובה יותר. בתוך שעות נשברה חטיבת 'ברק' לכמה חלקים. אף-על-פי שבהמשך הלחימה התברר שכל אחד מהחלקים הללו היה מסוכן לסורים כקן של צפעונים, מיהרו ראשי-החץ הסוריים לנצל את הפערים ולדהור לעבר יעדם האסטרטגי, הכנרת. המצב שהתפתח בשלושים ושש שעות היה , כפי שהתברר, המבחן החמור ביותר לכוחה הצבאי של ישראל מאז [[W:מלחמת השחרור|1948]]. כוחות תגבורת החלו להגיע ביום השני. את אלה היה צריך לזרוק לאזור הלחימה טיפין-טיפין - לסתום חורים, לחסום כבישים, אפילו לצרף זו לזו יחידות שנשברו בלחץ הקרב הנואש ואשר, לראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל, נטשו את שדה-הקרב לפני הערבים המתקדמים. רק ביום השלישי היו הישראלים מסוגלים לרכז את אגרוף השריון שלהם, לאגוף, ואחר-כך למחוץ, את החדירות הסוריות העמוקות. ה[[W:קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן|מעבר לפעולות התקפיות]] בא ללא פסק-זמן. הסורים נזרקו לאחור לעבר בירתם בהתקפת-נגד נזעמת, ונטשו שדה-קרב זרוע טנקים שרופים ובני-אדם מרוסקים. בסוף אותו יום שמעו חיילי חטיבות 'ברק' ושבע במכשירי הרדיו שלהם שדר שהועבר מ[[W:רפאל איתן|הפיקוד העליון]] של צבא ההגנה לישראל: ''אתם הצלתם את עם ישראל''. ואכן, את זאת עשו. אבל מחוץ לישראל, פרט לאותם בתי-ספר שבהם לומדים את אומנות המלחמה, קרה דבר מוזר: קרב הגבורה הזה נשכח. כמו במלחמת ששת הימים שלשנת 1967, המבצעים המהירים יותר שנערכו ב[[W:חצי האי סיני|סיני]] היו אלה שעוררו את התרגשותו והערצתו של העולם: [[W:מבצע אבירי לב|צליחת תעלת סואץ]], ה[[W:קרב החווה הסינית|קרב בחווה 'הסינית']], [[W:כיתור הארמייה השלישית של מצרים|כיתור הארמייה השלישית המצרית]] - זאת למרות ההשלכות המפחידות של הלחימה ברמת-הגולן, שהיתה קרובה הרבה יותר לבית. עם זאת, חיילי שתי החטיבות הללו שנותרו בחיים ידעו מה היה טיבו של המעשה שעשו, וקציניהן יכלו ליהנות מהידיעה כי בין חיילים מקצועיים, המכירים את מידת המיומנות ואומץ-הלב הכרוכה בעמידה כזאת, ייזכר קרב הגולן שלהם בשורה אחת עם קרבות ה[[W:קרב תרמופילאי|תרמופילים]], [[W:הקרב על הבליטה|בסטון]] וגלוסטר היל." ~ [[טום קלנסי]] כותב על
* "למחרת [[W:תקיפת המטכ"ל הסורי|הפציץ]] חיל האוויר את דמשק. על פי עדותו של סגן הרמטכ"ל דאז [[ישראל טל]], ההפצצה הזו היתה אקט של ייאוש, שנועד לסיים את המלחמה לפני שיקרה אסון – אפילו במחיר של הותרת ההישגים הקרקעיים והמורליים בידיו של האויב. "'הפצצנו את דמשק, כולל אוכלוסייתה, במגמה שסוריה תצעק 'הצילו',' אמר טל בהרצאה לאחר המלחמה. 'ב-9 באוקטובר בבוקר היתה תחושה שעצם הקיום הלאומי בסכנה ושהסיכוי להתקיים הוא קטן מאוד. מכאן שהמטרה היתה להפסיק את המלחמה מהר ובכל תנאי'." ~ [[עפר שלח]]
==ראו גם==
| |||