הבדלים בין גרסאות בדף "גולדה מאיר"

נוספו 670 בתים ,  לפני חודשיים
←‏פוליטיקה: יש רק ארץ אחת, שאליה אנו יכולים לפנות
(כרך ראשון)
(←‏פוליטיקה: יש רק ארץ אחת, שאליה אנו יכולים לפנות)
* "מבחינתי, כל מתבולל מצטרף לרשימת ששת המיליונים (נרצחי [[השואה]])."
* "הרשו נא לי לומר דבר אחד שיש לנו הישראלים נגד משה: הוא הוביל אותנו במדבר במשך ארבעים שנה, אך הביא אותנו למקום היחידי במזרח התיכון שאין בו נפט."
* "אינני רוצה בעם יהודי ליברלי, אנטי-קולוניאלי, אנטי-מיליטירסטי - ומת", שנות ה-70 בראיון עם סטיוורט אלסופ לעיתון 'ניוזוויק'.<ref>[https://www.20il.co.il/?p=120821]</ref>
* "אדוני הנכבד, האם שמעת על הפוגרום בקייב?" ~ תגובתה לאפיפיור שביקש ממנה לגלות רוחב לב כלפי הפליטים הערבים במחנות ברצועת עזה. התכוונה, כנראה, ל[[W:פוגרום|פוגרום]] ש[[W:קייב#יהודים|התקיים בין ה-18 ל-20 באוקטובר 1905]].
* "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל."
* "לא איכפת לי אם תקראו לזה [[W:תוכנית אלון|תוכנית אלון]], אבל הפרינציפ בשבילי הוא זה – גבולות עם מה שפחות ערבים." ~ ראיון לדב גולדשטיין, מעריב, 9 באוגוסט 1972.{{הערה|חנוך ברטוב, '''דדו - 48 שנה ועוד 20 יום''' (1978), כרך ראשון, עמ' 219.}}
* "אילו אני הייתי אמריקנית, הייתי אומרת: ניתן ל[[אנואר סאדאת|סאדאת]] להתבשל קצת במיץ שלו. שיישב ויחשוב ויעשה חשבון נפש וחשבון עולמו. ואחר־כך, כאשר יגמור לחשוב, ויחליט שהוא באמת רוצה לגמור עם המלחמה – אז הוא צריך להתיישב ליד השולחן." ~ ראיון לדב גולדשטיין, מעריב, 9 באוגוסט 1972.{{הערה|חנוך ברטוב, '''דדו - 48 שנה ועוד 20 יום''' (1978), כרך ראשון, עמ' 220.}}
* "נקרא לדברים בשמם הנכון... יש רק ארץ אחת, שאליה אנו יכולים לפנות ולפעמים עלינו לוותר לה – אפילו כשיודעים שאסור לנו. אבל היא היחידה שיש לנו, והיא חזקה מאוד... אין מה להתבייש כאשר במצב הזה ארץ קטנה כמו ישראל מוכרחה לפעמים לוותר לארצות הברית". ~ בישיבת ממשלה, 25 באוקטובר 1973, על הלחץ האמריקני לסגת לקווי ה-22 באוקטובר.{{הערה|חנוך ברטוב, '''דדו - 48 שנה ועוד 20 יום''' (1978), כרך שני, עמ' 349.}}
* "אף על פי שלא רצינו במלחמת יום הכיפורים ולא התחלנו בה, נלחמנו וניצחנו, והייתה לנו מטרת־שלום משלנו - שלום. זאת הפעם יהיו הערבים מוכרחים להיפגש איתנו, לא רק בשדות הקרב אלא גם ליד שולחן המשא ומתן, ולמצוא יחד איתנו פתרון לבעיה שעלתה במחיר אלפי נפשות צעירות – שלהם ושלנו – בשלושים השנים האחרונות. בפעם הראשונה מאז רבע מאה היה מגע ישר, פשוט, אישי בין ישראלים למצרים. הם ישבו יחד באוהלים, ליבנו פרטים של הפרדת הכוחות ולחצו ידיים."