יגאל אלון: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏מתוך דבריו: "השתייכות לאומית היא גם כן וולונטרית"
←‏מתוך דבריו: "תולדות עמנו העמידונו על כל אפסותו של הצדק שאין בצדו כוח"
שורה 33:
* "פורנוגרפיה ופסולת גרידא אינן חדלות להיות מה שהן גם כאשר מעטפים אותן באיצטלה של אמנות ותרבות. השאלה היא: מי יקבע מהי פסולת? הממשלה? העיריות? הסוכנות היהודית?... אני מתנגד לשימוש בשוט התקציבי להכתבה צנזורלית, החורגת מזו שאושרה בחוק... הדמוקרטיה, כשיטת ממשל, נוטלת על עצמה – מדעת – סיכונים רבים. החופש הרפרטוארי הוא אחד מהם; חלילה לה [לממשלה] להפעיל את השוט התקציבי לסכירת הפיות או להכתבת הטעם, גם כאשר אין זה לטעמה. לצערי, אינני רואה דרך אחרת לגבור על חולשתה זו של הדמוקרטיה, חולשה שהיא גם מקור כוחה". ~ מכתב תשובה לחיים בסוק (מפד"ל), סגן ראש עיריית תל אביב, על בקשתו לפסול את ההצגה "מלכת האמבטיה" באמצעות צנזורה, 15 בפברואר 1970.{{הערה|אודי מנור, '''יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 234.}}
* (עם ישראל הוא המקרה) "היחיד בהיסטוריה שלגבי דידו תבוסה במלחמה פירושה חיסול קיומו כעם... מי שאינו רוצה להיות בן העם הזה ולשאת בגורלו לטוב ולרע – אינו חייב. השתייכות לאומית היא גם כן וולונטרית". ~ במפגש עם חותמי מכתב השמיניסטים, 5 במאי 1970.{{הערה|אודי מנור, '''יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 238.}}
* "תולדות עמנו העמידונו על כל אפסותו של הצדק שאין בצדו כוח... כי הצדק לבדו הוא סוס נייר... עלינו להיות צודקים וחזקים בעת ובעונה אחת" ~ במפגש עם חותמי מכתב השמיניסטים, 5 במאי 1970.{{הערה|אודי מנור, '''יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 239.}}
* "כבעבר כן גם כיום, שאיפתנו היא לגדל דור שוחר שלום, תאב דעת ויצירה... דור אשר שום דבר אנושי אינו זר לו, אך הוא זר לכל דבר בלתי אנושי; דור האמון על מיטב ערכי החברה והאדם, אשר לא השנאה אל האויב היא מקור גבורתו, במלחמה הכפויה עלינו, כי אם אהבת החיים והזדהותו ללא־שיור עם עמו וארצו, היא אשר מדרבנת אותו להיחלץ להגנתם; דור אשר מדעת ושלא מדעת חי חיים ציוניים שלמים, מזדהה עם אחיו בתפוצות ומזוהה במעשיו וביצירתו עם בוני היישוב, הוגיו ולוחמיו". ~ נאום ראשון בכנסת כשר החינוך, 15 ביוני 1970.{{הערה|שם=מנור 229–231|אודי מנור, '''יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 229–231.}}
* "למותר להדגיש חשיבות רכישתן של הלשון והתרבות הערבית על ידי תלמידים יהודים, הן בשל הנכסים הצרורים בהן והן כגשר להידברות בין עמים מסוכסכים, החיים באזור אחד וסופם להגיע – כפי שאני מאמין – לשכנות טובה". ~ נאום ראשון בכנסת כשר החינוך, 15 ביוני 1970.{{הערה|שם=מנור 229–231}}