אהבה בימי כולרה (ספר): הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "'''אהבה בימי כולרה''' (בספרדית: '''El amor en los tiempos de cólera''') הוא ספר מאת גבריא..."
 
עריכה
שורה 1:
'''[[w:אהבה בימי כולרה|אהבה בימי כולרה]]''' (בספרדית: '''El amor en los tiempos de cólera''') הוא ספררומן מאת [[גבריאל גארסיה מרקס]] העוסק בצורותיה השונות של האהבה עלתוך רקעתיאור סיפור אהבתם של שני גברים לאותה אישה. הסיפור מתרחש ב[[w:אמריקה הלטינית|אמריקה הלטינית]] בסוף [[w:המאה ה-19|המאה ה-19]] ובתחילת [[w:המאה ה-20|המאה ה-20]].
{{מפריד}}
 
* "אבל לא את סימני ההחלדה הסופית ראתה בכל אלה, אלא שיבה משמחת אל הילדות. לכן לא ראתה בו זקן קשה אלא ילד סנילי, וברמייה הזאת היתה ברכה לשניהם, כי הרחיקה אותם מן הרחמים."
* "היה לו הדופק החלש והנשימה החולנית והזה החיוורת של הנוטה למות. בבדיקתו העלה שאין לו לא חום ולא כאבים, והרגשתו הממשית האחת היא הצורך הדוחק למות. די היה לו בחקירה הערמומית שחקר תחילה אותו ואחר כך את אמו בשביל להיווכח שוב שתסמונת האהבה דומה בכל לתסמונת הכולרה."
* "פלורנטינו אריסה כתב כל דבר בלהט כה גדול, עד שאפילו מסמכים רשמיים נראו ככתבי אהבה. שטרי המטען שכתב יצאו מחורזים, ואחת היא כמה השתדל להימנע מזה, ומכתבי עסקים שגרתיים נתלוותה להם נעימה לירית, ונגרעה סמכותם."
* "אין לך אנשים מעשיים ואין לך חוטבי עצים עקשנים ואין לך מנהלים צלולי דעת ומסוכנים יותר מהמשוררים."
* "הדבר היחיד שיצער אותי במוותב[[מוות]] הוא שסיבתו לא תהיה האהבה."
* "ברוב חכמתה, חכמת כלב זקן, הפכה וגלגלה אותו, ילדה אותו מחדש, ניפצה את סגולותיו התיאורטיות, ולימדה אותו את הדבר האחד שהיה לו ללמוד על האהבה - שאין אדם מלמד את החיים."
* "כדרכם של לבבות עולל לו לבו אחד מאותם תעלולי זונות, וגילה לו שהוא והאיש הזה, שבו ראה אויב תמיד, אינם אלא טרף לגורל אחד ולתשוקה אחת, צמד בהמות בעול אחד. בפעם הראשונה בעשרים ושבע שנות המתנה שאין לה סוף לא יכול פלורנטינו אריסה לעמוד במדקרת כאבה של ההבנה שהבין, שהאיש הזה, הראוי להערצה, צריך למות כדי שימצא הוא עצמו את האושר."
שורה 13:
* "פלורנטינו אריסה היה שוכח תמיד בזמן שלא היה צריך לשכוח, שהנשים נותנות את דעתן על הכוונה הסמויה של שאלה יותר מעל השאלה עצמה."
* "הוא לא אבה לראות שהחיכוכים עם אשתו אפשר שיש לתלותם באווירה הדחוסה השוררת בבית, ונוח היה לו לתלותם בעצם טיבם של הנישואין - המצאה אבסורדית זו שאין לה קיום אלא בחסדיו של האל שאינם תמים לעולם. הלא הדבר הזה מנוגד לכל הגיון מדעי, ששני בני-אדם שכמעט אינם מכירים זה את זה, ואין כל קשרי דם ביניהם, והם בעלי אופיים שונים, והם שונים זה מה על פי חינוכם ותרבותם ואפילו על פי מינם, ששני בני-אדם שכאלה יימצאו מחויבים פתאום לגור יחד, לישון על מיטה אחת, להיות שותפים בשני יעודים שאולי הועידם הגורל ללכת בכיוונים הפוכים."
* "הד"ר אורבינו תלה זאת בקשיחותן של נשים מטבען, שבזכותה כדור הארץ מוסיף להסתובב מסביב לשמשל[[שמש]], כי בעת ההיא לא ידע שהיא מעמידה חיץ של כעס תמיד כדי להסתיר את פחדה."
* "הוא לא עשה מה שקיוותה בדריכות ובמתיחות שיעשה - שיכחיש הכל מתוך עמידה נחושה, שיתקצף על העלילה, שיצעק שהוא מחרבן על החברה המחורבנת הזאת שאינה יודעת מעצורים והיא רומסת את כבודו של אדם, ולא יזוז מעמדתו, כיאה לגברל[[גבר]], אפילו לנוכח הוכחות חותכות לבגידתו."
* "הוא השתוקק לדעת איך ראוי להן לנשים, לדעתה, להתאהב בקולנועב[[קולנוע]] כדי שאהבתן תכאיב פחות מבמציאות."
* "לא מן המוות דווקא פחד אלא בעיקר מן הגיל המשפיל שבו תוצרך אשהאישה להוליכו בזרועו. הוא ידע שביום ההוא, וביום ההוא בלבד, יהיה אנוס לחדול מלייחל אל פרמינה דאסה."
* "הוא עצמו לא היה מסוגל להיפטר ממושג הזקנה של ימיו, ולכן לא ייפלא שכשראה את פרמינה דאסה מועדת בקולנוע, הזדעזע בפגיעת ברק של אימה, שהנה המוות, בן הזונה הזה, ינצח אותו ניצחון שאין להשיבו במלחמת האהבה העקשנית שלו."
* "לכן תיכנן הכל עד הפרט האחרון כמתכונן לקרב אחרון - להעיר ולעורר סקרנויות חדשות, נעלמים חדשים, תקוות חדשות בלבה של אישה שכבר מיצתה עד תום חיים מלאים. עליו להציע לה אשליה מטורפת שבכוחה להפיח בה את האומץ הנדרש כדי להשליך אחרי גווה את הדעות הקדומות של מעמד שלא היה מעמדה שלה מלכתחילה אבל נהיה מעמדה שלה יותר משל כל אחרת. עליו ללמד אותה לראות באהבה מצב של חסד עליון - לא אמצעי לדבר אלא ראשית ותכלית לעצמה."
שורה 25:
* "משל כאילו דילגו על נתיב הייסורים של חיי הנישואין וניגשו בלי עיכובים אל לב לבה של האהבה. בשקט בילו להם יחדיו כבעל ואשה זקנים, למודי ניסיון חיים, שהם כבר למעלה ממלכודות התשוקה, למעלה מן הלצון האכזרי של האשליה ומן ההתבדות של האכזבה - למעלה מן האהבה. כי כבר חיו יחד פרק זמן מספיק להבין שהאהבה אהבה היא תמיד, בכל עת ובכל מקום, אבל מרוכזת יותר ככל שמתקרבים אל המוות."
* "הסתכל בפלורנטינו אריסה, בכוח השליטה הזה שבו אין לנצחו, באהבתו זו שאינה יודעת פחד, והוא נמלא יראה מפני החשש המאוחר שמא החיים הם, ולא המוות דווקא, שאין להם גבולות."
 
[[קטגוריה:רומנים ספרדיים]]