הבדלים בין גרסאות בדף "רומן גארי"

נוספו 19,415 בתים ,  לפני 6 חודשים
אין תקציר עריכה
* "שנת ישרים. אני מאמין כי הרעים ישנים טוב יותר מפני שלא אכפת להם."
* "אני יודע כי ה[[חיים]] שווים את הכאב הכרוך בהם, וכי ה[[אושר]] ניתן להשגה. די לנו למצוא נושא מעמיק, ולהקדיש למה שאנו אוהבים את כל ישותנו עד כדי שיכחה עצמית."
 
==חינוך אירופי (1945)==
* "בו ברגע שנודע לאנשי-מחתרת כי בנותיהם, אחויותיהם, רעיותיהם וארוסותיהם נמסרו לסיפוק יצריהם של החיילים הגרמניים, היו יוצאים - חרף מאמציהם הנואשים של מנהיגיהם לעצור בהם - ממסתור היערות וחשים לעזרת נשותיהם, וזה בדיוק הדבר שפילל לו הצורר. לא נותר לחיילים אתא לעשן בנחת סיגריה מעבר למקלעים, ולהמתין עד אשר אנשים אלה, שבינתם נסתתרה-למחצה מחמת הייאוש, יבואו לתקוף, מסתערים היישר מול הכוונת, במקום המדויק שם הכול מוכן ומזומן לקבל את פניהם. התוכנית הניבה תוצאות טובות בכל מקום, אך עם הפולנים, שרגש הכבוד הגברי שלהם ער במיוחד, הצלחתה היתה פחות או יותר מובטחת מראש."
* "עם הגרמנים, זה קל ופשוט. אם את רוצה להשיג מהם משהו, אם את רוצה להרשים אותם, את צריכה להגיד להם: 'מלוכלך'. לכלוך זה דבר שהם לא מסוגלים לסבול. תודות למלת-קסם זו, את מוציאה מהם כל מה שאת רוצה."
* "אנשים מורעבים ומותשים חיו צנופים בלב היער. "פרטיזנים", כינו אותם בערים; "ירוקים", קראו להם בכפרים. זה כבר לא לחמו עוד אנשים אלה אלא ברעב, בקור ובייאוש. שאלת ההישרדות היתה דאגתם האחת והיחידה. הם חיו חיי דלדול בקבוצות קטנות של שישה ושבעה אנשים, בתוך מקומות סתר כרויים באדמה ומוצפנים מתחת לסבכי שיחים, וכמוהם כחיות נרדפות עד חורמה. קשה היה להשיג מזון. לעיתים בלתי אפשרי. רק ה"ירוקים" אשר להם קרובים או חברים באזור הצליחו להזין את עצמם; האחרים מתו ברעב, או פשוט יצאו ממחסה היער בשביל ליהרג."
* "שום דבר בעל חשיבות אינו מת."
* "האשה הצעירה הניחה תקליט על הגראמופון. "פולונז של שופן," אמרה. במשך יותר משעה האזינו הפרטיזנים, שאחדים מהם הלכו ברגל עזרה קילומטרים בשביל לבוא הנה, לצליל הזה, למיטב שבאדם, כמו בשביל להתעודד - במשך יותר משעה היו אנשים עייפים, פצועים, מורעבים ונרדפים מקדשים בדרך זו את אמונתם, ומשליכים את יהבם על הדר ששום כיעור, שום פשע לא יוכלו להשחיתו. לעולם לא ישכח יאנק את המעמד: הפנים הגבריות הקשוחות, הגראמופון הזעיר בתוך שקע באדמה החשופה, התת-מקלעים והרובים על הברכיים, האשה הצעירה שעצמה את עיניה, הסטודנט בעל הקסקית הלבנה והמבט הלוהט שהחזיק את ידה: הזרות, התקווה, המוסיקה, האינסוף."
* "בני אדם מספרים זה לזה מעשיות נאות, ואחר כך נהרגים למענן - הם משווים בנפשם שבכך יתממש המיתוס."
* "שמו של הספר 'חינוך אירופי'. טאדק הוא שהציע לי לקרוא לו כך. הוא, כמובן, שיווה לכך משמעות אירונית... לדידו, 'חינוך אירופי' אלה הפצצות, מעשי הטבח, בני-הערובה המוצאים להורג, בני-האדם הנאלצים לחיות בתוך חורים באדמה, כמו חיות... אבל אני נענה לאתגר. הם יכולים להגיד לי כאוות-נפשם שהחירות, ההדר, הכבוד שבהיותך אדם, שכל אלה, בקיצור, זה רק סיפורי סבתא, סתם סיפורי אגדה שאנשים נהרגים למענם. האמת היא שיש בהיסטוריה רגעים, רגעים כמו זה שאנחנו חווים אותו, שבהם כל מה שמונע את האדם מלהיתקף ייאוש, כל מה שמאפשר לו להמשיך להאמין ולהמשיך לחיות, זקוק למחסה, למקום מסתור. מחסה זה הוא לעיתים פשוט שיר, פזמון, נעימה, ספר. אני משתוקק לכך שספרי יהיה לאחד ממקלטים אלה, וכאשר יפתחו אותו, אחרי המלחמה, כשהכול יהיה מאחורינו, ימצאו בו בני-האדם את כל אשר להם שמור ללא פגע - שידעו שהצליחו לכפות עלינו לחיות כמו חיות, אבל לא יכלו לכפות עלינו ייאוש. אין אמנות נואשת - הייאוש אינו אלא חוסר כשרון."
* "אז תהיתי בלבי: איך יכול העם הגרמני להשלים עם דברים אלה? מדוע אינו מתמרד? מדוע מסכין הוא עם תפקיד התליין? הרי אין ספק שמצפונים גרמניים, דאובים ופגועים ביסוד האנושי הבסיסי ביותר שלהם, מתמרדים ומסרבים לציית? מתי נבחין כבר בסימניו של מרי זה? ובכן, בתוך כך בא אלינו, ליער, חייל גרמני צעיר. הוא ערק. הוא בא להצטרף אלינו, להתייצב לימיננו, בכנות ובעוז. לא היה כל ספק בעניין: הוא היה נפש טהורה. הוא לא היה מבני "עם האדונים": הוא היה בן-אדם ותו לא. הוא נשמע לקריאת היסוד האנושי ביותר שבקרבו ותו לא, ותלש מעליו את תווית החייל הגרמני. אבל אנחנו, רק בזה, בתווית, היו עינינו ממוקדות. כולנו ידענו שהוא נפש טהורה. כאשר פוגשים בטוהר, חשים בו. הבחור היה אחד משלנו. אך נותרה בעינה התווית... ובכן, הוצאנו אותו להורג. מפני שהוא נשא על גבו אותה תווית: גרמני. מפני שלנו היתה תווית שונה: פולנים. ומפני שהשנאה שכנה בלבבותינו... אחד מאתנו אמר לו, בתור הסבר, או התנצלות, איני יודע: 'זה מאוחר מדי.' אבל הוא טעה. זה לא היה מאוחר מדי, אלא מוקדם מדי..."
* "מאז ומתמיד היו לאירופה האוניברסיטאות הטובות ביותר והיפות ביותר בעולם. שם באו לאוויר העולם רעיונותינו היפים ביותר, אלה שהעניקו את השראתן לגדולות שביצירות: מושגי החופש, הכבוד האנושי, האחווה. האוניברסיטאות של אירופה היו ערש הציוויליזציה. אך קיים עוד חינוך אירופי, זה שאנו מקבלים כיום: כיתות-היורים, השעבוד, העינויים, האונס - הריסת כל מה שעושה את החיים יפים. זו שעת המחשכים."
* "הבורגנים דומים בכל מקום. בפאריז כמו בברלין וכמו בווארשה. ריחם אותו ריח בכל הארצות שבעולם!"
* "יהודי, בזמנים טרופים אלה, אינו הורג את עצמו. הוא הורג, או נהרג. אלא אם כן הוא מין יהודי זעיר-בורגני לעילא..."
* "בכל ארץ אירופאית, האנשים הבשלים והמנוסים חושבים כמוני, שעה שבניהם נורים למוות למען התענוג שבכתיבת 'תחי החירות' על כותליהם של בתי-השימוש. בכל אחת מארצות אלה, האנשים הזקנים מגוננים על גזעם. הם מיטיבים לדעת. מה שחשוב באמת, זה הבשר והדם, הזיעה והחיק האמהי, ולא איזה דגל, או גבול, או ממשלה. אל תשכח: פגרים אינם שרים את ההמנון."
* "אתה חושב שזה ייגמר באחד הימים? 'אינני יודע. אבי אמר שזה תלוי בקרב.' איזה קרב? 'קרב סטאלינגראד. כולם מדברים על הקרב הזה. אפילו הגרמנים, בווילנה. כולם מדברים עליו.' האם הוא עוד נמשך? 'ביום ובלילה.' ומה הם יעשו, ידידינו, לאחר שינצחו בקרב? 'הם יעשו עולם חדש.'"
* "משנאה לא נגמלים, כמו מאהבה."
* "אני יודע מהי שנאה. הגרמנים לימדו אותי לשנוא. למדתי שנאה מאובדן הורי, מייסורי הרעב והקור, מן החיים מתחת לאדמה ומכך שאני יודע שאם יפגוש אותי גרמני בדרכו, הוא לא יציע לי להתחלק אתו במזונו, הוא לא יפנה לי מקום לצדו על יד מדורה, וכל מה שיהיה לו בשבילי, זה כדור בראש. כי לגרמנים יש כדור לכל דבר - כדור בשביל החזה וכדור בשביל התקווה, כדור בשביל היופי וכדור בשביל האהבה... אני שונא אותם!"
* "'כשיהיו לנו ילדים, נלמד אותם לאהוב, לא לשנוא.' נלמד אותם גם לשנוא. נלמד אותם לשנוא את הכיעור, את החמדנות, את הכוח, את הפאשיזם... 'מה זה בכלל, פאשיזם?' אינני יודע בדיוק. זו מין דרך לשנוא."
* "יהודי לא אוהב להתפלל לבדו. הוא מפחד להישאר לבדו עם אלוהיו."
* "היהודים התפללו: לחש ארוך ובלתי נקטע, שנעימתו אינה משתנה, לא עולה ולא יורדת, והנה לפתע היתה יפחה ממושכת פורצת מאחד החזות, יבבה ארוכה, חצייה מושרת, חצייה מדוברת, אנחה שהיא כמעין שאלה נואשת, שנגזר עליה לעד שלא לזכות בתשובה. או-אז היו שאר המאמינים מרימים את קולם, ומשמיעים אף הם את השאלה המרה, את היפחה הרוטטת, ושוב היו הקולות גוועים למלמול חדגוני."
* "הוא אחז בכינור. ניצב באמצע המרתף המסריח, לבוש סמרטוטים מזוהמים, טיהר הילד היהודי שהוריו נטבחו בגטו את העולם ואת בני-האדם, טיהר את אלוהים. הוא ניגן. פניו שוב לא היו מכוערות, גופו המסורבל בתנועותיו שוב לא עורר גיחוך, ובידו הקטנה היתה הקשת למטה-קסמים. הוא ניגן, ראשו מופשל לאחור כדרך מנצחים, ושפתיו פשוקות קמעא בחיוך של ניצחון... העולם נחלץ מן התוהו ובוהו. הוא לבש צורה זכה ותאומה. בראשית מתה השנאה, ועם התצלילים ברחו הרעב, הבוז והכיעור, כמוהם כרימות של חושך שהאור מסנוורן ומחסלן. בכל הלבבות התקיים חומה של האהבה. כל הידיים היו מושטות, כל החזות נזקפו באחווה... מדי פעם חדל הילד לנגן, והעיף ביאנק מבט של ניצחון."
* "בני-האדם לעולם אינם נלחמים למען רעיון, אלא פשוט נגד בני-אדם אחרים, וכי כוחו של החייל אינו נובע מזעמו אלא מאדישותו, וכי שרידיהן של תרבויות היו ויהיו תמיד עיי-חורבות..."
* "שונא את החורף. שונא את השלג. במזג-אוויר שכזה, אתה באמת נוטה להאמין שהאדמה לא יועדה לבני-האדם, ושבטעות אנחנו כאן."
* "הגיהנום לבן!... אין בו להבות אש, רק שלג-עד. נפשות החוטאים מכפרות על חטאיהן בתוך מרחץ של קרח. ולשטן יש זקן לבן, הוא מדבר רוסית ודומה לסנטה-קלאוס..."
* "ביער משמיע הזאב את זעקתו, ובאחת נראה הלילה אפל עוד יותר, והקור נדמה עז יותר, והסטודנט קארמינקל אינו יודע עוד אם זה השלג שמקפיא את לבו, או שמא זעקתו הנואשת של הזאב, שכמו מכריזה מראש את ודאותו של הכישלון, את הבלותו של כל מאמץ, את חורבנה ההכרחי של כל תקווה אנושית."
* "השלג, המשאב החשוב ביותר של רוסיה, והוא משווה לארץ זו את צביונה הלאומי. הוא שמכסה אותה ומגונן על כל שאר משאביה... השלג הוא שמגונן על הנפט ועל הברזל שלה, על הזהב ועל הפחם שלה ועל אדמתה השחורה, הקרקע הדשנה ביותר בעולם. השלב, זה מאות בשנים, הודף לאחור את הפולשים המסתערים לכבוש את אוצרותיה, וכורך את גוויותיהם בזרועותיו הלבנות."
* "... ובנחת מוסיף גם השלג לרדת. בנחת, בדומייה אינסופית וכמו דתית, הוא ממלא את תפקידו ההיסטורי. הוא קובר בקפידה את הכובשים, עושה את שלו בשלווה ובאדישות. ללא להט, ללא חיפזון מיותר... פתותים עבים, קלים וחסרי-רחמים. השלג. השלג הטוב."
* "מלחמה לא מנהלים לפי החשק..."
* "העם הוא ששחרר את סטאלינגראד. העם, אתה מבין? לעם צריך להודות! בני נסוג חודשים על גבי חודשים. הוא רשם על המפה חצים ועיגולים: זה כל מה שעשה. ואז, יום אחד, אמר לעצמו: 'המעגל הזה יהיה המעגל האחרון. ברור?' שאל  את העם. והעם השיב: 'ברור.' למי צריך להודות? לזה ששרטט את המעגל על המפה, או למי שהשקה את האדמה בדמו?"
* "אתה אוהב את הרוסים, אתה? 'אני אוהב את כל העמים', אמר דובראנסקי, 'אבל אינני אוהב אף לא אומה אחת. אני פאטריוט, אבל אינני לאומני.' מה ההבדל? 'הפאטריוטיזם זה אהבת יקיריך. הלאומנות, זו שנאת-הזולת. הרוסים האמריקאנים וכיוצא באלה... אחווה רחבת-ידיים מתגבשת והולכת בעולם - לפחות זה יצמח לנו מן הגרמנים...'"
* "מי הם שנהנים מן המלחמה? לא מי שיוצאים להילחם: אלה נהרגים, ואם הם שבים, הו מוצאים את בתיהם הרוסים. לא, נהנים מן המלחמה אלה שנשארים. אנשים דומים לשמידט הזה, שלוקח ממך את אשתך הצעירה שעה שאתה רחוק..."
* "יש לנו באירופה הקאתדראלות הישנות ביותר, האוניברסיטאות העתיקות והנודעות ביותר, הספריות הגדולות ביותר, ושם זוכים לחינוך המעולה ביותר - טוענים שמכל רחבי-העולם באים לאירופה לרכוש דעת. אך בסופו של דבר, מה שאותו חינוך אירופי מפורסם מלמד אותך, זה כיצד למצוא את האומץ ונימוקים טובים, בעלי תוקף, נקיים למשעי, בשביל להרוג אדם שלא עשה לך שום דבר רע..."
* "קשה להתגונן בפני הזיכרונות..."
* "החירות היא בתם של היערות. לשם היא שבה תמיד למצוא מסתור כשהכול בכי-רע."
* "העצים כולם כאן: הם אינם מתים בנקל. אלה שהיו צעירים גדלו כמוהו; יאנק מכיר כל אשוח, כל שיח; הקמטים שעל הקליפות הקשות הם פניהם של חברים שזקנו. הנה עץ האלון הגדול, ענפיו האבהיים וגזעו אדיר-הכוח שמתבגר מבוהל נהג לבוא להתרפק עליו. הם הוא, גם הוא לא השתנה, והענפים ממלמלים אותן מילים בשפת האלונים. אך יאנק שוב אינו צעיר דיו להבין את הדברים. אין ספק שגם לעצי האלון יש אגדות גבורה, שירים יפים, מעשיות-סבתא, סיפורים רוויי תקווה והבטחות זהובות, וכאשר הם נגדעים, אפשר שגם הם מאמינים שהם מתים למען עניין בן-אלמוות וצודק, ובנפלם הם מהרהרים על איזה יער מאושר ללא-סייג, שיקום ביום מן הימים במקום שבו נפלו."
* "אלמלא היה קיים לב האדם, לא היה ייאוש עלי-אדמות."
* "יש רוחות-רפאים שאפילו אור-היום אינו יכול לגרשם..."
* "הדמעות אינן מניסות את רוחות-הרפאים, אלא קוראות להן דווקא."
* "על האדמה, טורים ארוכים של נמלים מדשדשות בין חלוקי-האבן. מיליוני נמלים זעירות ועסוקות, וכל אחת מהן מאמינה בגדלות משימתה, בחשיבות העילאית של אניץ-העשב שהיא גוררת בעמל כה רב... סגן-משנה טווארדובסקי מוציא מכיסו את הספר הקטן ומניחו על האדמה, בנתיב הנמלים. אך יש צורך במכשול רציני פי כמה בשביל להטות את הנמלים מדרכן הקדומה. הן מטפסות מעליו וחופזות להן לדרכן, אדישות וממהרות, על המלים הרשומות על הנייר באותיות שחורות גדולות: חינוך אירופי. הן גוררות בעיקשות את אניציהן המגוחכים. דרוש מכשול גדול פי כמה מספר בשביל להטות אותן מדרכן, דרך שמיליונים רבים אחרים של נמלים הלכו בהן לפניהן, שעוד מיליונים רבים אחרים של נמלים היתווה. כמה אלפי שנים הן כבר עמלות כך, וכמה עוד אלפי שנים ייאלץ להוסיף ולעמול הגזע המגוחך, הטראגי והבלתי-נלאה? כמה עוד קאתדראלות הן תבנינה בשביל לסגוד לאלוהים שנתן להן מותניים שבריריות כל-כך ומשא כה כבד? מה הטעם להיאבק ולהתפלל, לקוות ולהאמין? העולם שסובלים ומתים בו בני-האדם אינו שונה מזה שסובלות ומתות בו הנמלים: עולם אכזר ובלתי-מובן, שהדבר היחיד הנחשב בו הוא לשאת רחוק יותר ויותר תמיד אותו אניץ-קש אבסורדי, אותו גזיז-תבן, רחוק יותר ויותר, בזיעת אפיך ודמעות דמך, רחוק יותר ויותר! ובלי לעצור מעולם כדי לפוש ובלי לשאול מדוע..."
 
==הבטחה עם שחר (1960)==
61

עריכות