יום הסנונית: הבדלים בין גרסאות בדף

'''[[w: יום הסנונית|יום הסנונית]]''' (באנגלית: '''The Day the Swallows Spoke''') הוא רומן מאת הסופרת [[w:דלין מתיה|דלין מתיה]], שיצא לאור בשנת 1992.

* "היא לא צופה בחדשות עוד ולא קוראת עיתונים. טוב ורע, [[אמת]] ו[[שקר]] -– אלה זרמים שזורמים יחד ומעמידים נהר אחד, גואה וגועש. אחת היא איפה את משקעת את הדלי, המים שאת מושכת ומעלה אינם צלולים."

* "תניחי את המאבק ליודעים. למי שמסוגלים להרגיש. למי שיש בכוחם לראות [[סבל]] וכאבו[[כאב]]."

* "ואפפה אותה הרגשה משונה שהנה הכלהכול נעשה קל ומואר יותר סביבה. אני ארמינטה רוסו, צעקה פתאום בנפשה פנימה. אני אני. אני יושבת על שפת האמבט במעון אשה אי שם על כף רגלה של אפריקה, והארץ סובבת לה באוויר בשקט, היא ואני וכל מה שעליה."

* "היא בולשת את [[מצפון|מצפונה]] למצוא בו [[אשמה]], ואינה מוצאת. אין לה בלבה אלא הרגשה שכל מקום שהיא מניחה את היהלומים, גובר בו האור."

* "היא רוצה ילד, והם יגורו בבית שאת חלונותיו אפשר להניח פתוחים בבטחה בארץ שאין זורעים בה [[שנאה]] בין בני-אדםבני־אדם, שנאה שצומחת וגדלה עד ששלוחות שורשיה חונקים לאטם את לבות בני-האדםבני־האדם! במקום שהטוב והרע והאמת והשקר אינם זורמים יחד בזרם אחד ומציפים הכלהכול בדרכם. במקום שלא יהיו ילדיה השנואים מכל…מכול..."

* "יש שוטים שצריכים שיבנו להם גשרים בשביל להגיע אל האמת. שוטים אחרים בונים להם גשרים משלהם על פני האמת -– להיעזר בהם כדי להתחמק מן האמת. כל גשר שאנחנו בונים כדי להתחמק מאמת כלשהי סופו לקרוס במוקדם או במאוחר."

* "בעומק לבה אולי יש לה בזה גם מסע של [[נקמה]], אף על פי שהמילה הזאת אינה אהובה עליה. אולי היא רוצה לנסוע אל קימברלי כדי לטפס על חומה אסורה, להרים אבן ולזרוק אותה בחלון בכל כוחו של ה[[כעס]] שבה, ואז לברוח..."

* "היה לי פעם ידיד אחד, אהוב עליעליי כמו אח. הוא היה אומר שפרסטר ג׳וןג'ון אינו אלא שמו הסודי של הרוח הגדול השוכן אי שם בין הדרום לצפון. לי זה מקום שקומץ של יהלומים מחכה לי שם, כדי שאוכל לעזוב את הארץ סוף-סוףסוף־סוף. ואם אני כבר שם הייתי רוצה לשאול את הרוח הגדול הזה מפני מה לא היו בלבו מעולם רחמים עלינו."

* "תחילה עולה בה הכעס. ואחר כך חוסר הישע. ואחר כך רחמים מכוססים ואשמה וחמלה, עד שהיא כורעת ושולחת יד ונוגעת באדמהב[[אדמה]] הצהובה והחמימה, ואומרת שצר לה, כי אין היא יודעת מה תאמר עוד. ומן האדמה עולה [[עצב]]ות וחומרת וגואה בה עצמה, כאילו ראוי לה להזיל את הדמעותה[[דמעה|דמעות]] העצורות."

* "אפריקה נכה, כפות רגליה של אפריקה כואבות. אין היא יכולה אלא להבטיח דריכה קלה ככל האפשר כל זמן שהיא עוד שם. לעולם לא תאמר עוד שהיא הולכת מפה מפני שאפריקה אינה רוצה ילדים לבנים -– היא חורת בה מן הדברים האלה. ילדיה הלבנים הם שהניעו את חפירת הבורות, ועדיין הם המניעים את חפירתם."

* "היא תאמר שהיא נוסעת מפה מפני שהיא מתביישת שיכלה לחשוב שיש בכוחה לעמוד כנגד אימפריה אדירה ולסחוט משפט נוח יותר על העם הקטן הזה שבין מערב למזרח. היא תאמר שהיתהשהייתה סבורה שאדם שאינו פוסק מלהיאחז בעוול, סופו שיגיע אל הצדק."

* "תבין, לא רציתי להיות בת לעם השנוא ביותר על האדמה. כשנוכחתי שאין לי ברירה, כי אני מי שאני, החלטתי להילחם במי שאני. אבל קמעה קמעה התחלתי להבין שאיננו רעים ומקולקלים כמו שאומרים עלינו. לכן התכעסתי עוד יותר. כשבאתי לכלל מסקנה שבעצם אין לנו מקום פה, בארץ הזאת, החלטתי ללכת ולחפש לי מקום אחר לחיות בו. היתההייתה לי אפוא ברירה, ככלות הכלהכול. אבל עכשיו אני יודעת דבר שלא ידעתי אמש: אפריקה לא רצתה מעולם שנעזוב אותה ונלך לנות אנחנו ילדי רגליה. היא רצתה גם רצתה בנו, אלא שהאמת והשקר והטוב והרע התערבבו והתבלבלו עד להחריד. אין היא יכולה לדאוג לנו עוד, נמאסו עליה ילדיה. כל ילדיה כולם. ואני לא קניתי את היהלומים."