אליעזר שביד: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 42:
* "הניגוד בין נאמני ההלכה לשאינם נאמנים לה הוא רב מאוד אבל אין הוא מוחלט כפי שהיה נראה לכתחילה, ואין הוא מגיע בהכרח לניתוק מגע. נובעות ממנו אי-הבנות, מריבות ומרירות, אבל הוא משאיר גם מרחב גדול ליצירה ולהשפעה, שיוכלו לתת אותותיהן גם ברשות הרבים. מדובר בפעולה חינוכית, ולא של חקיקה, אף-על-פי שהמסגרת המשפטית מהווה לה בסיס. אם קיימת מסגרת מחייבת ומוסכמת של כבוד הדדי, קיימת גם דרך להשפעה חינוכית, בתנאי שהציבור המבקש להשפיע לא יהיה ציבור המתיימר "לרדת" אל שאינם שומרי שבת כהלכה ולגמול עימם חסד, אלא ציבור המתמודד עם בעיה פנימית שלו, כשהוא מתמודד עם בעיית השבת של זולתו". ~
* "קהילה שאיננה רגישה לשאלה, כיצד יש לשמור שבת מבלי להיזקק. בעקיפין או במישרין, לשירותיהם של אלה ששבתם שונה: קהילה הרואה באלה ששבתם שונה סתם מחללי שבת, ומגנה אותם עם שהיא נסמכת עליהם - לעולם לא תשפיע". ~
* "מהי הדרך שאפשר להורות לציבור שאינו שומר מצוות במובן האורתודוקסי לשמור את השבת כשבת קודש? כיוון שמדובר בציבור היוצא מרעיון השבת לשמירתה, עלינו להגדיר את רעיון הקדושה בזיקתו לשבת, ולחפש דרכים שציבור זה יוכל ללכת בהן לקיום הרעיון הזה". ~▼
* "שתי בחינות לקדושת השבת, בחינה שלילית ובחינה חיובית. הבחינה השלילית - עניינה הרפיית התלות של האדם בעבודה, שעל-ידה הוא משעבד את הטבע לצרכיו. עבודה זו איננה רק הכרח הקיום, היא גם תפקיד המוטל על האדם לעסוק ביישובו של עולם, שבעשייתו מביא האדם לידי גילוי ומימוש את כשרונותיו ויכולתו. אבל דווקא כדי שיתפוש את העבודה לא רק כהשתעבדות לצורכי קיומו או לתשוקותיו, ולא רק כמאמץ לשעבד את הטבע לצרכים ולתשוקות הללו הוא צריך להשתחרר ולהפריש את עצמו מן העבודה כדי להתבונן בתכלית חייו כאדם. זהו הצעד הראשון בהתקדשות - הפרישה. כבר בצעד זה הוא יודע כי שבת לא ניתנה רק להנאה מפירות העבודה, אלא כדי להתרומם בעזרת העבודה ולהשיג את התכלית שמעבר לה ולסיפוקיה". ~▼
* "התרבות המודרנית, יצירת המערב שאנו נתונים בה, מגבירה את תאוצת ההשתעבדות לעבודה המכוונת לשעבד את הטבע לסיפוק צורכי האדם ותשוקותיו. מעולם לא היה קל יותר להתרומם מן השעבוד הזה בעזרת הישגי הטכנולוגיה, אבל מעולם לא היה גדול יותר הפיתוי להשתעבד לסיפוק צרכים ותשוקות. מחזור החיים של תרבות המערב מתרחק יותר ויותר מן התנועה בין קוטבי הקודש והחול. לאמיתו של דבר, ההגדרה החילונית איננה מתאימה לו עוד. הלא אין חילוניות אלא בזיקה לקודש המגדיר אותה. באין זיקה אל הקודש, לפנינו מחזור חיים הנע בין קוטבי העמל והבידור, העבודה וההנאה מפירותיה. אולם גם בעבודה וגם בהנאה מפירותיה גובר השעבוד החיצוני והפנימי של האדם: הוא חי בהם ולשמם. האם הוא מאושר בכך? ספק גדול אם ניתן למצוא אושר ללא תודעת משמעות החיים". ~▼
* "אדם המבקש להחזיר לעצמו תודעת משמעות וערך, חייב להציג את העבודה ואת ההנאה מפירותיה כתחום החולין, מול הקודש שהוא התכלית, ואז הוא יעמוד לפני השבת לא כיום מנוחה בלבד ולא כיום עונג בלבד, אלא כיום של התקדשות מן העבודה. עמידה כזאת מבטאת הסתייגות ביקורתית והתנערות מן המגמות השליטות בתרבות המודרנית. היא שוללת את מגמת האיפוס העצמי, הגוברת בה ומהרסת אותה מתוכה, '''והיא מחייבת נכונות להציג גבול הן לעבודה והן לרדיפת ההנאה מפירותיה'''. דומה כי '''הנכונות הזאת להתנער, היא בעצמה חיווי ראשון של התקדשות. זיכרון למעשה בראשית - המועיד לאדם תפקיד בעולם, וזכר ליציאת מצרים - שחרור העם משעבוד העבודה ומסיר-הבשר גם יחד'''". ~▼
▲מהי הדרך שאפשר להורות לציבור שאינו שומר מצוות במובן האורתודוקסי לשמור את השבת כשבת קודש? כיוון שמדובר בציבור היוצא מרעיון השבת לשמירתה, עלינו להגדיר את רעיון הקדושה בזיקתו לשבת, ולחפש דרכים שציבור זה יוכל ללכת בהן לקיום הרעיון הזה.
* "הבחינה החיובית בקדושת השבת היא ההתייחדות לעבודת ה'. האדם משתחרר מן השעבוד לצורכי קיומו כדי לעבוד את בוראו. עליו להכיר את אדנות הבורא על הבריאה ועליו, כדי להכיר את מקומו בעולם ואת משמעות העבודה שהוא עובד". ~▼
▲הבחינה השלילית - עניינה הרפיית התלות של האדם בעבודה, שעל-ידה הוא משעבד את הטבע לצרכיו. עבודה זו איננה רק הכרח הקיום, היא גם תפקיד המוטל על האדם לעסוק ביישובו של עולם, שבעשייתו מביא האדם לידי גילוי ומימוש את כשרונותיו ויכולתו. אבל דווקא כדי שיתפוש את העבודה לא רק כהשתעבדות לצורכי קיומו או לתשוקותיו, ולא רק כמאמץ לשעבד את הטבע לצרכים ולתשוקות הללו הוא צריך להשתחרר ולהפריש את עצמו מן העבודה כדי להתבונן בתכלית חייו כאדם. זהו הצעד הראשון בהתקדשות - הפרישה. כבר בצעד זה הוא יודע כי שבת לא ניתנה רק להנאה מפירות העבודה, אלא כדי להתרומם בעזרת העבודה ולהשיג את התכלית שמעבר לה ולסיפוקיה.
▲התרבות המודרנית, יצירת המערב שאנו נתונים בה, מגבירה את תאוצת ההשתעבדות לעבודה המכוונת לשעבד את הטבע לסיפוק צורכי האדם ותשוקותיו. מעולם לא היה קל יותר להתרומם מן השעבוד הזה בעזרת הישגי הטכנולוגיה, אבל מעולם לא היה גדול יותר הפיתוי להשתעבד לסיפוק צרכים ותשוקות. מחזור החיים של תרבות המערב מתרחק יותר ויותר מן התנועה בין קוטבי הקודש והחול. לאמיתו של דבר, ההגדרה החילונית איננה מתאימה לו עוד. הלא אין חילוניות אלא בזיקה לקודש המגדיר אותה. באין זיקה אל הקודש, לפנינו מחזור חיים הנע בין קוטבי העמל והבידור, העבודה וההנאה מפירותיה. אולם גם בעבודה וגם בהנאה מפירותיה גובר השעבוד החיצוני והפנימי של האדם: הוא חי בהם ולשמם. האם הוא מאושר בכך? ספק גדול אם ניתן למצוא אושר ללא תודעת משמעות החיים.
▲אדם המבקש להחזיר לעצמו תודעת משמעות וערך, חייב להציג את העבודה ואת ההנאה מפירותיה כתחום החולין, מול הקודש שהוא התכלית, ואז הוא יעמוד לפני השבת לא כיום מנוחה בלבד ולא כיום עונג בלבד, אלא כיום של התקדשות מן העבודה. עמידה כזאת מבטאת הסתייגות ביקורתית והתנערות מן המגמות השליטות בתרבות המודרנית. היא שוללת את מגמת האיפוס העצמי, הגוברת בה ומהרסת אותה מתוכה, והיא מחייבת נכונות להציג גבול הן לעבודה והן לרדיפת ההנאה מפירותיה. דומה כי הנכונות הזאת להתנער, היא בעצמה חיווי ראשון של התקדשות. זיכרון למעשה בראשית - המועיד לאדם תפקיד בעולם, וזכר ליציאת מצרים - שחרור העם משעבוד העבודה ומסיר-הבשר גם יחד.
▲הבחינה החיובית בקדושת השבת היא ההתייחדות לעבודת ה'. האדם משתחרר מן השעבוד לצורכי קיומו כדי לעבוד את בוראו. עליו להכיר את אדנות הבורא על הבריאה ועליו, כדי להכיר את מקומו בעולם ואת משמעות העבודה שהוא עובד.
האם הציבור שאינו שומר מצוות פתוח לבחינה הזאת, שבלעדיה אין לרעיון הקדושה מובן? ברור שאין להשיב על השאלה הזאת תשובה אחת, ולא רק משום שהציבור הנדון אינו עשוי מקשה אחת, אלא מפני שהבנת המושג "עבודת ה'" איננה אחת לכולם. אולם דבר אחר בלבד ניתן לקבוע באורח ודאי: כיון שעומד אדם על הבחינה השלילית של רעיון הקדושה, כבר הוא נמצא בדרכו אל הבחינה החיובית שלה. הבחינה השלילית, שעל יסודה הוא מתנער מן השעבוד לעבודה ולהנאה מפירותיה, היא שיש לחיי אדם בעולם משמעות, כי יש לו לאדם ייעוד בעולמו. כיוון שבאה ההתנערות, חייב לבוא הצעד השני: ההתבוננות הרוחנית, חיפוש המשמעות, מתן דין-וחשבון.
| |||