דמדומי שחר: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Ransik555 (שיחה | תרומות)
הוספתי תוכן.
תגיות: עריכה חזותית עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
עריכה
שורה 68:
* "כמה קלה יותר תהיה הרגשת החיים הכללית אם נוסף על האמונה ב[[אשמה]] נשתחרר גם מיצר ה[[נקמה]] הישן ואף נחשוב את ההליכה בדרך הנוצרית ונתינת ברכה לאויבינו וגמילת חסד עם מי שפגעו בנו לחוכמה יתרה מצד האנשים המאושרים! הבה נסלק את מושג החטא מהעולם – ותיכף ומיד נשלח בעקבותיו גם את מושג העונש."
* "הטו שכם, הוי היודעים לעזור טוב, ועזרו לעשות את המעשה האחד הזה: לסלק מן העולם את המושג עונש, שגדל פרא וכיסה אותו! אין בנמצא עשב שוטה רע ממנו! לא זו בלבד ששתלוהו בין התוצאות של דרכי הפעולה שלנו – ועצם הדבר הזה, להבין סיבה ומסובב כסיבה ועונש, כמה נורא הוא ומנוגד לתבונה! – כי אם אף הגדילו לעשות ובאמצעות הפרשנות המחוכמת הנקלית הזאת של מושג העונש גזלו מהמקריות הצרופה של המתרחש את תומתה. ולא עוד אלא שהשתגעו עד כדי כך שדרשו לראות בקיום עצמו עונש, – דומה כאילו דמיונם הפרוע של סוהרים ותליינים הוא שהנחה עד כה את חינוכו של המין האנושי!"
 
*"[[אפיקטטוס|האדם האפיקטטי]] באמת אינו לפי טעמם של בני אדם־השואפים בימינו אל אידיאל. זה המתח המתמיד שבאופיו, המבט ללא ליאות המופנה פנימה, זה ההסגר, זו הזהירות, זו ההסתייגות שבעינו אם יארע לה פעם לפנות חוצה; ואף זו ה[[שתיקה]] או הדיבר הקצר: סימני ההיכר של האמיצות המחמירה ביותר - וכי מה ערך לכל אלה בעיני האידיאליסטים שלנו, שבראש וראשונה תאבי התפשטות הם! בנוסף על כל אלה, האדם האפיקטטי אינו פאנאטי, הוא שונא את הראוותנות וההתפארות של האידיאליסטים שלנו: גאוותו, ותהא גדולה כאשר תהא, אינה באה להרוס אחרים, הוא מתיר מידה מסויימת של התקרבות מתונה ומונע עצמו מלקלקל לזולת את מצב רוחו - אכן, הוא גם יודע לחייך! הרבה מן ההומאניות העתיקה מצוייה באידיאל זה! אך היפה מכל זה, שאין בו שמץ מפחד אלוהים, וכי הוא מאמין באמונה שלמה בתבונה ואין הוא מסוג מטיפי המוסר. אפיקטטוס היה עבד: האדם האידיאלי שלו הוא נטול מעמד והוא אפשרי בכל מעמד, אך בראש וראשונה יש לבקשו בהמון העמוק, הנמוך, בחזקת האיש השקט, המסתפק ברשות עצמו בתוך השעבוד הכללי, והוא עצמו מגן על עצמו מפני החוץ, וחי בלי הרף במצב של אמיצות עילאית."
 
==על הנצרות==
שורה 77 ⟵ 79:
*"הנצרות, בעקבות בוזה לעולם הזה, הפכה את הבורות למידה טובה, למידת התום הנוצרי, אולי מפני שהתוצאה המצוייה ביותר של תום זה היא, כמרומז, ה[[אשמה]], רגש האשמה והייאוש, משמע מידה המביאה את האדם דרך הגיהנום לשמיים: או אז יוכלו להיפתח מבואותיה הקודרים של הישועה הנוצרית, או אז תתגשם בשורת התום המתחדש לאחר־מוות - המצאותיה היפות ביותר של הנצרות!"
*"אם כמיהה כזאת לך ואתה נוצרי, תהא כוונתך להימוג בתוך האלוהים."
* "האדם האפיקטטי באמת אינו לפי טעמם של בני אדם־השואפים בימינו אל אידיאל. זה המתח המתמיד שבאופיו, המבט ללא ליאות המופנה פנימה, זה ההסגר, זן הזהירות, זו ההסתייגות שבעינו אם יארע לה פעם לפנות חוצה ; ואף זו השתיקה או הדיבר הקצר: סימני ההיכר של האמיצות המחמירה ביותר - וכי מה ערך לכל אלה בעיני האידיאליסטים שלנו, שבראש וראשונה תאבי התפשטות הם! בנוסף על כל אלה, האדם האפיקטטי אינו פאנאטי, הוא שונא את הראוותנות וההתפארות של האידיאליסטים שלנו: גאוותו, ותהא גדולה כאשר תהא, אינה באה להרוס אחרים, הוא מתיר מידה מסויימת של התקרבות מתונה ומונע עצמו מלקלקל לזולת את מצב רוחו - אכן, הוא גם יודע לחייך! הרבה מן ההומאניות העתיקה מצוייה באידיאל זה! אך היפה מכל זה, שאין בו שמץ מפחד אלוהים, וכיהנוצרי הוא מאמין[החי באמונהלפי שלמהגישת בתבונההפילוסוף ואין הוא מסוג מטיפי המוסר. אפיקטט היה עבד: האדם האידיאלי שלו הוא נטול מעמד והוא אפשרי בכל מעמד, אך בראש וראשונה יש לבקשו בהמון העמוק, הנמוך, בחזקת האיש השקט, המסתפק ברשות עצמו בתוך השעבוד הכללי, והוא עצמו מגן על עצמו מפני החוץ, וחי בלי הרף במצב של אמיצות עילאית. מן הנוצרי הואאפיקטטוס] נבדל בעיקר בכך, שהנוצרי חי חיי תקווה, מוצא נחמתו "'בעדנים אשר לא יתוארו"', מוכן ומזומן לקבל מתנות, מצפה למיטב הישועות, ואף מקבלן, מידי האהבה והחסד האלוהיים ולא מידי עצמו: בעוד אשר אפיקטט איננו מקווה והמיטב שבו לא בא לו כמתנה - כי אם נמצא ברשותו והוא מחזיק בו בידו באומץ ומוכן להילחם עליו נגד כל העולם כולו, אם ירצה לגזלו מידו. הנצרות נוצרה בשביל סוג אחר של עבדים קדמונים, בשביל רפי רצון ורפי תבונה, משמע, בשביל ההמון הגדול של העבדיםה[[עבדות|עבדים]]."
 
==על יהדות ויהודים==
* "והיהודי הצלוב כסמל הישע, היווה לגלוג עמוק ביותר לנציבים המפוארים של רומי בפרובינציות, כי המה הפכו להיות עתה לסמלו של אין־ישע ושל עולם שקצו הבשיל בו."