דמדומי שחר: הבדלים בין גרסאות בדף

'''[[W:דמדומי שחר|דמדומי שחר]]''' (בגרמנית: '''Morgenröte''') הוא ספר מאת [[פרידריך ניטשה]]. הספרמשנת יצא לאור ב־18811881.

* "לנסות זה [[דמיון|לדמיין]]."

* "נטולי-הפחדנטולי־הפחד... אינם זקוקים לא לכיבודים ולא לגינונים; הם מפרסמים... את היושר, את המישרין בדיבור..., כאות היכר למפחיד המודע לעצמו."

* "לא די בכך שהוכחת דבר, אתה חייב גם לפתות אנשים לדבר ההוא או להעלותם אליו. על כן חייב איש הדעת ללמוד להגיד חכמתו: ולפעמים אף כך, שתישמע כדבר כסל."

* "לעולם אל תעצור או תאטום אזניךאוזניך בפני מה שעלול לעלות על הדעת נגד דעתך! נדר זה נדור לעצמך! ראשית יושרה של החשיבה היא. צא יום־יום למסע מלחמה אף נגד עצמך. ניצחון ומוצב שנכבש, אינם עוד עניינך שלך, כי אם של האמת, -– אך גם מפלתך אינה עוד עניינך שלך!"

* "לעשות דברים, שריחם רע ביותר, ואשר כמעט ואין מעיזים לדבר בהם, אלא שהם מועילים ונחוצים, -– גם זה בגדר מעשי גבורה. היוונים לא התביישו למנות עם עבודותיו הגדולות של [[W:הרקולס|היראקלסהרקולס]] גם את ניקוייה של אורווה."

* "מה יפים צלילם של מוסיקהמוזיקה גרועה וטעמים גרועים, בצאתך למלחמה על אויב!."

* "או ממזלות יוקדי־ארגמן ושבילי־חלב מושלמים של היופי! היכן אתם, תוכני האידיאלהאידאל?"

* "אם אתה [[ויליאם שייקספיר|שייקספיר]], דייך שתימוג בתוך מראות חיים שאין כמותם ללהט תשוקות."

* "הנחש שאין בכוחו עוד להשיל את עורו – יאבד. וכמוהו אנשי הרוח שמונעים בעדם לשנות את דעתם; הם חדלים להיות אנשי־רוח."

* "אדם המדבר הרבה ובמהירות, כבודו יורד בעינינו עד שפל המדרגה, מיד עם מגע ראשון וקצר ביותר, גם אם בתבונה ידבר -– לא רק כמידת ההטרדה שהוא מטרידנו, כי אם עמוק מזה. כי אנו מנחשים, מה רבים כבר היו לפנינו אשר היה להם לטורח, ולחשבון־הנחת שהוא גורם אנו מוסיפים את אי־הכבוד שאנו זוקפים עליו למפרע."

* "במרבית המקרים עדיין יפה נגד האהבה כוחה של התרופה הקיצונית: להשיב [[אהבה]]."

* "ישנם בני־אדם, שכלל אינם רוצים שייראו אותם בדרך אחרת מאשר כמבצבצים מבעד לבני־אדם זולתם. ויש בכך מן ה[[חוכמה]] הרבה."

* "כשאין אנו חסים בלבנו על כבודם של בני־אדם כשם שאנו עושים זאת בפומבי, אנו בגדר אנשים בלתי ישרים."

* "אמו של אודיסאוס ירדה שאולה בעוצמת יגון וגעגועים אל ילדה!."

* "להתקשות לאט, לאט, כאבן חן -– ולבסוף לשכב דומם, לחדוות לבו של הנצח."

* "מידה הומאנית היא במורה להזהיר את תלמידיו מפני עצמו."

* "[[ספר]] כגון זה אינו עניין לקריאה רצופה או להקראה, כי אם לדפדוף, וביחודובייחוד, בשעת טיול ובשעת נסיעה, עליך לדעת לתקוע ראשך בו ולשוב ולהוציאו ולראות: אין המראה אשר סביבותיך כפי שהיה."

* "הגיגיו של שום הוגה אינם גורמים לי הנאה כהגיגי שלי עצמי: דבר זה, כמובן, אינו מעיד עדיין על ערכם."

* "בראש וראשונה וראשית כלכול: המעשים! דהיינו, התאמנות, התאמנות, התאמנות! "'האמונה"' השייכת לכאן תופיע בדיעבד -– אל תפקפקו בכך."

* "לא לשכוח -– ככל שנתעלה, ניראה קטנים יותר בעיני אלה שאינם יודעים לעוף."

* "ה[[תשוקה|תשוקות]] נעשות מרושעות ונוכלות, אם מסתכלים בהן ברשעות ונוכלות."

* "אנו עדיין ממשיכים להוציא מסקנות ממשפטים שאנו רואים אותם כמוטעים, מתורות שאין אנו ממשיכים להאמין בהן -– וזאת בעזרת [[רגש]]ותינו."

* "יתעוררו וירגישו ש[[חלום]] הוא אשר חלמה אוזנם."

* "מן הראוי שנפחד מפני מי ששנא את עצמו, כי נהיה קורבן לזעמו ונקמתו. נדאג, איפה, לדרכים כיצד לפתותו לאהבת עצמו!"

* "חדלתי להבין את עצמי! רק אתמול הכלהכול עוד סער בי כל כך ויחד עם זאת כה חמים היה ורווי שמש ואין קצה לאור."

* "חובותינו -– הלא הן הזכויות שיש לאחרים עלינו."

* "אתה רוצה להפרדלהיפרד מתאוותך? עשה זאת, אך ללא שנאה כלפיה! שאם לא כן, תאווה חדשה לך קנית."

* "מי שמטבעו נוח כלפי הבריות, או חששני בפניהם, אך מלא אומץ כלפי הדברים, נרתע בפני הכרויות חדשות וקרובות מדי ומצמצם את הישנות: על מנת שאלמוניותו ואכזריותו יהיו באמת לבשר אחד."

* "אתה נעשה רב אמן, כאשר בביצוע לא רק שאינך טועה, כי אם גם אינך מהסס."

* "כמעט בקרב כל מפלגה קיימת קדרות מגוחכת אך לא בלתי מסוכנת: פגועים בה כל אלה, ששנים רבות היו לוחמים מסורים ומכובדים של השקפת המפלגה, והנה לפתע פתאום, באחד הימים, הם מבחינים שהשופר עבר לידיו של מי שחזק הוא מכולם. איכה ישאו את עובדת היאלמותם הכפויה? משום כך מתחילים הם להרעיש בקולי קולות ולפעמים הם משמיעים צלילים חדשים לגמרי."

* "בצאצאיהם של גאונים גדולים מבקיע עצמו הטירוף, בצאצאיהם של צדיקים גדולים -– הטימטום: העיר [[אריסטו]]. הנתכוון בדבריו אלה לפתות את בני הסגולה לנישואין?."

* "מצב הרוח הרגיל שלנו מותנה במצב הרוח שאנו יודעים לקיימו סביבנו."

* "הטעם שבמנהגי הכנסת האורחים הוא: לשתק את יסוד האיבה שבזר. כל היכן שאין חשים בו עוד, באיש הזר, בראש וראשונה את האויב, פוחתת מידת הכנסת האורחים; היא משגשגת כל עוד משגשגת הנחתה המרושעת."

* "וכי לא חונכנו לצלול להרגשה נלהבת ולהימלט אל האפלה, דווקא כל היכן שמן הראוי היה שהשכל יהא מביט בבהירות וקרירות ככל האפשר? דהיינו, בכל העניינים הנעלים וחשובים יותר?"

* "המסורת מייצגת את התנסויותיהם של בני־האדם שבעבר במה שנחשב למועיל או מזיק -– אך הרגש כלפי המסורת (המוסריות) אינו מוסב כלל אל ההתנסויות ההן כשלעצמן, כי אם אל זקנותה, קדושתה של המסורת, ואל היותה מעבר לכל ויכוח. ובזאת פועל רגש זה נגד רכישת נסיונות חדשים ונגד תיקונם במסורת: משמע, המוסריות פועלת נגד התהוותן של מסורות חדשות וטובות יותר: היא מטמטמת."

* "אדרבא, בכל שלב ושלב של ההתפתחות יש להשיג אושר מיוחד שאין דומה לו, ואין הוא לא גבוה ולא נמוך מזולתו, כי אם סגולתו המיוחדת של אותו שלב. התפתחות אינה שואפת לאושר, כי אם להתפתחות ולשום דבר זולתי זאת."

* "עולם מופלא של יצורי דמיון, ואשר בכל זאת מצליח להעמיד פנים מפוכחים כל כך! ערפל זה של דעות ומורגלות, גדל וקיים כמעט באורח בלתי תלוי מהם, מבני האדם העטויים בו."

* "כך נוצרות זכויות: דרגות עוצמה מוכרות ומובטחות."

* "השאיפה להצטיינות נותנת עינה תמיד בזולת, ורוצה לדעת את הלך נפשו: אך שיתוף התחושה ושיתוף הידיעה, אשר יצר זה זקוק לשם סיפוקו, רחוקים הם מאוד מתום־לב, מטוב־לב ומשיתוף בצער. אדרבא, אנו רוצים לתפוס או לנחש את סבלו החיצוני או הפנימי שגרמנו לזולת, כיצד הוא מאבד את שלטונו על עצמו והוא נכנע לרושם שידינו או אף מבטנו בלבד עושים עליו."

* "דבר זה מובע על ידי הבראהמינים בסיפור על המלך וויקוואמיטרה אשר מסיגופים של אלפי שנים שאב כוח רב כזה, עד כי נטל על עצמו לברוא שמיים חדשים."

* "נעלמים מנגד עיניו כל אותם הקסמים הפעוטיים התרמיתיים, שבתוכם בדרך כלל שטים כל הדברים כאשר מביט בהן האדם הבריא."

* "היוצר הגדול הוא ממליצם של הדברים הפשוטים."

* "מה היא התרופה החזקה ביותר? -– הניצחון."

* "גם אנשי־רוח גדולים אין להם יותר מאשר מלוא כפם נסיוןניסיון -– מעבר לתחום זה חשיבותם מיד נפסקת: וזו התחלת חללם האינסופי והריק והתחלת טיפשותם."

* "כל היכן שאנו מבינים, אנו נעשים אדיבים, מאושרים, מבריקים, וכל היכן שלמדנו די הצורך והתקנו לעצמנו עיניים ואוזניים, נפשנו מגלה יתר גמישות ויתר חן."

* "הלא היטיבו לדעת שלא בשמיים שרויים היו, כי אם בתוך ענן!."

* "מה רב היתרון כשניתן לך לשוחח עם בני־אדם ואתה אלמוני! "'עד חצי צדקתנו"' גוזלים מאיתנו האלים, כשהם הוטליםנוטלים את אלמוניותנו ומעטרים אותנו פרסום."

* "מבט מבעד לשער המדע משפיע על רוחות לוהטים כמעשה כשף הכשפים."

* "להט לבותינו המקודש לכל מה שאנושי הוא, גואה בלי־הרף, ועל כן אנו מביטים במה שסביבנו כמתרחק והולך כצל -– אך מבטנו הקר הלא יעליב!."

* "על מנת למדוד, עד מה אף הנבונים ביותר הם דקי־שכל או רפי־שכל מטבעם, מן הראוי לתת את הדעת על כך, כיצד הם תופסים וכיצד הם מביאים את דעות יריביהם: בכך מתגלית מידתו הטבעית של כל רוח -– החכם המושלם מעלה בלא משים את יריבו לדרגת אידיאלאידאל ומשחרר את טיעוניו מכל רבב ומקריות: ורק לאחר שיריבו נעשה על ידי כך לאל שנשקו מבריק, או אז הוא יוצא לקרב עמו."

* "החינוך אינו אלא המשכה של ההולדה ולעיתים מעין יפוייה בדיעבד."

* "אך בגדר הוודאי הוא שבכל הטיהורים האיטיים שהאדם עתיד לערוך, טיהורם של הרגשות הנעלים יהיה איטי ביותר."

* "אל תשליך עצם של חיה לאש, וגם לכלב אל תשליכנה."

* "אתם יודעי־האדם, לימדו נא לדעת עצמכם!."

* "או אז לא תהיו זקוקים עוד כלל לאלהיכםלאלוהיכם, וכל אותו החזיון של החטא הקדמון והגאולה יתחולל ויגיע לקיצו בקרבכם פנימה!"

*"[[אפיקטטוס|האדם האפיקטטי]] באמת אינו לפי טעמם של בני אדם־השואפים בימינו אל אידיאלאידאל. זה המתח המתמיד שבאופיו, המבט ללא ליאות המופנה פנימה, זה ההסגר, זו הזהירות, זו ההסתייגות שבעינו אם יארע לה פעם לפנות חוצה; ואף זו ה[[שתיקה]] או הדיבר הקצר: סימני ההיכר של האמיצות המחמירה ביותר -– וכי מה ערך לכל אלה בעיני האידיאליסטיםהאידאליסטים שלנו, שבראש וראשונה תאבי התפשטות הם! בנוסף על כל אלה, האדם האפיקטטי אינו פאנאטי, הוא שונא את הראוותנות וההתפארות של האידיאליסטיםהאידאליסטים שלנו: גאוותו, ותהא גדולה כאשר תהא, אינה באה להרוס אחרים, הוא מתיר מידה מסויימתמסוימת של התקרבות מתונה ומונע עצמו מלקלקל לזולת את מצב רוחו -– אכן, הוא גם יודע לחייך! הרבה מן ההומאניות העתיקה מצוייהמצויה באידיאלבאידאל זה! אך היפה מכל זה, שאין בו שמץ מפחד אלוהים, וכי הוא מאמין באמונה שלמה בתבונה ואין הוא מסוג מטיפי המוסר. אפיקטטוס היה עבד: האדם האידיאליהאידאלי שלו הוא נטול מעמד והוא אפשרי בכל מעמד, אך בראש וראשונה יש לבקשו בהמון העמוק, הנמוך, בחזקת האיש השקט, המסתפק ברשות עצמו בתוך השעבוד הכללי, והוא עצמו מגן על עצמו מפני החוץ, וחי בלי הרף במצב של אמיצות עילאית."

* "הסתכל בפני הנוצרים הגדולים! הלא הם פני יודעי־שנאה גדולים."

* "יש בה, בנצרות, משהו מן המזרח ומן הנשי: זה מתגלה ברעיון: 'את אשר יאהב אלוהים -– אותו ייסר', כי במזרח רואים בהענשה ובהסגר החמור המוטל עליהן בפני עולם, אותות לאהבה מצד בעליהן, והן באות בטרוניה כשאותות אלה נעדרים."

* "הנצרות ביקשה לשחרר את בני־האדם מנטל התביעות המוסריות על ידי כך, שדימתה להראות להם דרך קצרה יותר אל השלמות."

* "אכן, לאלו מדורי גיהנום הצליחה הנצרות להפוך את כדור הארץ ולו רק על ידי כך, שתקעה בכל מקום את הצלב כאות שהארץ היא המקום בו הצדיק מעונה עד מוות."

* "התורה הייתה הצלב אשר הרגיש מסומר אליו."

* "הנה, כן, הנהו, בוא, בואה השטן הטוב! בוא!."

* "קיים מתח עצום וריווח עצום בין קנאה לידידות, בין בוז עצמי לגאווה: בזה הראשון חי היווני, בשני -– הנוצרי."

* "האם תבוא אלי קבר בבוא הדתות אל קיצן?."

* "הנצרות מיצתה את האפשרויות כולן על מנת לסגור את המעגל, והוקיעה אף את ה[[ספק]] בלבד כמעשה חטא. מן הראוי שתהא מושלך לתוך האמונה ללא תבונה, כי על דרך הנס, ומעתה מוטל עליך לשחות בה כאילו באוקיינוס נהיר ביותר ובלתי מפוקפק: עצם ההצצה לעבר יבשת, עצם ההרהור, שמצא מציאותך לא נועדה למען שחייה בלבד, כל ניע־זיע קל ביותר של נפשנו האמפיבית -– בגדר חטא הוא! מן הראוי לשים לב, שמתוך כך גם עצם הבאת המופת על האמונה וההרהור במוצאה, הם בחזקת חטא ואסורים. כל מה שנדרש הוא עיוורון ועירפולוערפול החושים וזימרת־עד על גבי הגלים אשר התבונה טבעה בנבכם!"

* "הכנסייה הנוצרית היא אנציקלופדיה של פולחנות והשקפות מני־קדם שמוצאם שונה, ומשום כך כה תצלח למיסיון: יכלה לבוא בעבר ויכולה לבוא היום לכל אשר תרצה, תמיד הייתה מוצאת ותמיד היא מוצאת משהו שהיא מסוגלת להסתגל אליו ואשר היא יכולה לאט־לאט לסגלו לרעיון שלה. לא היסוד הנוצרי בה הוא הטעם להתפשטותה של דת עולמית זו, כי אם היסוד האלילי־כל־עולמי שבמנהגיה; רעיונותיה המושרשים גם ב[[יהדות]] גם בהלניות, השכילו מתחילתם להתעלות מעל הייחודים וההבדלים מהסוג הלאומי והגזעי, כמו על פני דעות קדומות. אתה ראשי להעריץ שוב ושוב את הכוח הזה, לאפשר להם ליסודות השונים ביותר להצטמח באילן האחד ההוא; אך אל נא תשכח גם מהתכונה הבזוייההבזויה אשר בכוח זה -– זו הגסות המדהימה וההסתפקות של האינטלקט שלה בימי הקמתה של הכנסייה, באשר מקבל היה באהבה כל מזון ומעכל ניגודים כאבני חצץ."

* "הנצרות, בעקבות בוזה לעולם הזה, הפכה את הבורות למידה טובה, למידת התום הנוצרי, אולי מפני שהתוצאה המצוייההמצויה ביותר של תום זה היא, כמרומז, ה[[אשמה]], רגש האשמה והייאוש, משמע מידה המביאה את האדם דרך הגיהנום לשמיים: או אז יוכלו להיפתח מבואותיה הקודרים של הישועה הנוצרית, או אז תתגשם בשורת התום המתחדש לאחר־מוות -– המצאותיה היפות ביותר של הנצרות!"

* "הנצרות בלעה לקרבה את מכלול רוחם של שוקקי־כניעה לאין־ספור, של כל הקנאים המעודנים והשוטים של השפלה וסגידה, וכך הפכה להיות מגסות כפרית -– המתקשרת בדמיונך מיד למראה תמונתו העתיקה ביותר של השליח פטרוס -– לדת עתירת־רוח מאוד, אשר אלפי קפלים, מחשבות־סתר ומחמקים בפניה; לימדה את האדם האירופי מזימה ועשאתו ערמומי לא במשמעות תיאולוגית בלבד."

* "אם כמיהה כזאת לך ואתה נוצרי, תהא כוונתך להימוג בתוך האלוהים."

* "הנוצרי חי חיי תקווה, מוצא נחמתו 'בעדנים אשר לא יתוארו', מוכן ומזומן לקבל מתנות, מצפה למיטב הישועות, ואף מקבלן, מידי האהבה והחסד האלוהיים ולא מידי עצמו: בעוד אשר [[אפיקטטוס|אפיקטט]] איננו מקווה והמיטב שבו לא בא לו כמתנה -– כי אם נמצא ברשותו והוא מחזיק בו בידו ב[[אומץ]] ומוכן להילחם עליו נגד כל העולם כולו, אם ירצה לגזלו מידו. הנצרות נוצרה בשביל סוג אחר של עבדים קדמונים, בשביל רפי רצון ורפי תבונה, משמע, בשביל ההמון הגדול של ה[[עבדות|עבדים]]."

* "יופיים ועידונם האדיר של הכנסייה שימשו מאז ומתמיד בשביל הבריות הוכחה לאמת הכנסייה; התגסות זמנית של הכמורה (כגון בימיו של לותר), הביאה עמה תמיד את האמונה ההפוכה."

* "כל מי שמחשיב כל כך את אמונת האנשים בו, שהוא מבטיח את מלכות השמיים תמורת אמונה זו, וזאת לכל אחד, לו גם עבריין צלוב -– מן הוודאי שנתייסר בספק איום ולמד להכיר צליבה מכל סוג: לולא כן לא היה קונה את מאמיניו במחיר יקר כל כך."

* "אילו קראנו בהם בפשטות וביושר מתוך רוח עצמית וחופשית, מבלי שדעתנו תהיה בשעת הקריאה נתונה לכל אותן צרות אישיות שלנו, אילו קראנו, אילו באמת קראנו -– במשך אלף וחמש מאות שנה לא קרא איש קריאה שכזאת -– או אז הנצרות מזמן היתההייתה באה לקיצה."

* "הצד שכנגד להשתתפות הנוצרית בצערו של הזולת, הלא היא החשדת שמחתו, שמחת הזולת בכל מה שהוא רוצה והוא מסוגל לו."

* "המציאה את הנפנוף הראוותני וההפגנתי המבחיל בחטא, היא הביאה לעולם את החטאה הבדוייההבדויה."

* "משאבי העזר הנפשיים אצל יהודים בני זמנינו הם מעל לכל המשוער; נדירות מכל דרי אירופה יבקשו הם בעת מצוקה להמלטלהימלט אל כוס השכרה או אל ההתאבדות, [...] בתולדות אבותיו ואבות־אבותיו מצויים לו לכל יהודי מכרות שופעים מעשי־מופת של קור רוח והתמדה מיושבים ביותר במצבי אימה, של הערמה מעודנת ביותר וניצולם של האסון והמקרה; אמיצותם שמתחת לאיצטלאלאיצטלה של הכנעה עלובה, גבורת נפשם אשר בבוז לעובדת היותם בזויים [...] אלפיים שנה נהגו בהם מנהג בזיון [...] השפילום והכפישום לתוך פרנסות מלוכלכות יותר—ואמנםיותר – ואמנם, בטיפול אשר כזה הם לא נעשו נקיים יותר . אולם בזויים? הם מעודם לא פסקו לראות עצמם כנועדו לדברים הנעלים ביותר [...] בדרך בה הם מכבדים את אבותיהם ואת ילדיהם, בבינה הטמונה בחיי ונימוסי הנישואים שלהם, מצטיינים הם על פני כל בני אירופה."

* "יחשבו כממציאים ומורי הדרך לבני אירופה. מבלי היות הדבר עוד בגדר פגיעה בכבודם של אלו. וכי לאיזה אפיק זולתי זה ניתן לו, לזרום, לאותו שפע של רשמים אדירים שנצטברו, ואשר ההיסטוריה היהודית ממלאת בם כל בית אב יהודי, אותו שפע של תשוקות ומידות והכרעות והתנזרויות ומאבקים וניצחונות מכל סוג -– לאן יישפך כל הזרם האדיר הזה, אם לא באנשי רוח ומעשים גדולים! או אז כאשר היהודים יוכלו להצביע על אבני יקר וכלי זהב שכאלה כמעשה ידיהם, ואשר כמותם לא היו מסוגלים ואינם מסוגלים ליצור עמים אירופיים שנסיונם קצר משל היהודים ולא מעמיק כמוהו, כאשר ישראל ימיר את נקמת כל דורותיו בברכת עד לאירופה: או אז יעלה ויבוא שוב זה היום השביעי בו ישוב וישמח א-להיאלוהי היהודים הקדום, יוכל להתענג על עצמו, על בריאתו ועל עמו הנבחר -– ואף אנו כולנו, הלא נגל ונשמח עמו."