אריך קסטנר: הבדלים בין גרסאות בדף

 

==כללי==

* "מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו היתה כובע משומש. רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם."

* "זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה. העיקר שהוא אמיתי! סיפור הוא אמיתי אם הוא יכול היה לקרות בדיוק כפי שמספרים אותו." ~ מתוך ההקדמה לספר "פצפונת ואנטון"

* "סיפרתי על אנטון אף על פי שהוא דומה לאמיל טישביין, כי אני חושב שעל נערים כאלה אי אפשר לספר די, ואין לנו די אמילים ואנטונים." ~ מתוך אחרית הדבר לספר "פצפונת ואנטון"

* "דמעות של ילדים אינן קטנות יותר, ולעיתים משקלן בעיני אלוהים כבד יותר ממשקל דמעותיהם של מבוגרים." ~ מתוך ההקדמה לספר "הכיתה המעופפת"

 

* "תכננתי סיפור ים-דרומי אמיתי. כי איש אחד עם זקן גדול סיפר לי פעם שזה מה שהוא היה הכי רוצה לקרוא."

* "אבל, פתאום, שכחתי כמה רגליים יש ללוויתן!"

* "ולי דווקא נראה שיש לך המון זמן! נעמד פה עם מזוודה וזר של כרוביות מאחורי דוכן העיתונים, ומשחק עם עצמו במחבואים! אם זה המצב, סימן שיש לבן-אדם איזה עשרה עד עשרים מטר זמן מיותר."

* "אם אנחנו נותנים לטיפוס הזה להתחמק, כל אחד מאיתנו יקרא לעצמו ממחר בשם מוריץ הסבון. מובן?"

* "שפמפם שחור, אוזניים דקות עד כדי כך שאפשר לראות דרכן את אור הירח, ופרצוף שלא הייתי מוכן לקבל אפילו בחינם."

* "אז הם היו גאים מאוד בעצמם, ואכלו עוד פרוסת עוגה."

* "מאוחר יותר הוריד דוד היימבולד את הכלב לטיול. כלומר להיימבולדים בכלל לא היה כלב, אבל כך כינתה פוני את המנהג של אביה לרדת בערב ולשתות כוס בירה."

 

* "בדירה היו עשרה חדרים והיא היתה כל כך גדולה עד שכאשר הגיעה חזרה פצפונת לחדרה אחרי האוכל, על פי רוב כבר היתה שוב רעבה."

* "הוא בלע גלולות בכל הזדמנות. לפני האוכל, אחרי האוכל, לפני שהלך לישון, אחרי שהתעורר, לפעמים היו אלה גלולות עגולות ולפעמים כדורים, לפעמים מרובעים. אפשר היה לחשוב שהוא נהנה מזה. אבל זה היה בגלל הקיבה שלו."

* "איזה זמנים. האם האצבע שלי חדה מספיק בשביל אדוני? איזה זמנים. ממש כמו… אדוני הרי כבר מבין בדיוק למה אני מתכוונת. תתאר לעצמך אדוני, בבקשה להושיט לי את הלחי השניה, ובכן תאר לעצמך, איך שאני מגיע אתמול הביתה, נולדה לאשתי שלישיה, שלוש בובות מחומר פלסטי, כולן בנות... על הראש צומח להן דשא אדום. איך אפשר שלא להשתגע? ואיך שאני פותח את המספרה היום מגיע פקיד בית המשפט ואומר לי שהוא צריך להחרים את המראות שלי. למה? אני שואל את האיש. אתה רוצה להרוס אותי? אני מצטער, אומר האיש, שר האוצר שלח אותי, אתה לא אוכל סלק."

* "'תודה לאל, אני מסתפק במועט,' אמר הספר, 'דבר כזה מסביבי במשך יומיים ואני מתחיל לראות עכברים לבנים לפני העיניים.' אחר כך התעשת הספר ונקש במספריים. הוא רצה לסיים מהר ולהיפטר מהנערה. היו לו עצבים חלשים."

* "על כל אחד מהכיסאות הרבים ישב מורה, ולרגע קיבלה פצפונת דפיקות לב מן המראה המחריד הזה."

* "מעולם לא רחשה כבוד רב לבעלה, כי הוא היה טוב מדי אליה."

* "המקריות היא המעצמה הכי חזקה בעולם."

* "אמא שלי אומרת במקרים כאלה: 'יש מי שאוהב לאכול נקניק ויש מי שאוהב לאכול סבון ירוק.'"

* "כל זמן שבני אדם אינם מושלמים, צריך שיהיה כבוד ודרושים גם אנשים שיהיה כלפיהם כבוד."

* "מר פוגה הושיט לה קודם כל את ידו ואחר כך הושיט לה שטר של עשרים מרקים. מישהו אחר אולי היה רק מושיט את ידו, למרות שהוא עשיר. אחר היה מושיט רק שטר של עשרים מרקים למרות שיש לו יד. למר פוגה יש את שניהם והוא מושיט את שניהם. תחילה הוא לוחץ לגברת השמנה את היד ואחר כך הוא נותן לה את הכסף. סדר הדברים אף הוא מוצא חן בעיניי! הוא הרי יכול היה להושיט לה תחילה את הכסף, ואז ללחוץ לה את היד ולהגיד, 'וחוץ מזה אני מודה לך.'"

* "אולי, אם הם מצאו חן בעיניכם, תקחו מהם דוגמה ותהיו חרוצים, הגונים, אמיצים וישרים כמותם? זה יהיה שכרי. כי מאמילים ואנטונים, ומכל אלה הדומים להם, יגדלו אנשים מוכשרים שאנו זקוקים להם כל כך."

 

* "זה היה בשלושים וחמישה במאי, ולכן אין זה פלא ששום דבר לא הפליא את הדוד רינגלהוּט. לו היה קורה לו רק לפני שבוע, מה שעוד יקרה לו היום, בוודאי היה חושב ששניים או שלושה ברגים התרופפו אצלו במוח או בכדור הארץ. אבל בשלושים וחמישה במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר."

* "בימי חמישי הם אכלו, הוא וקונרד, רק מאכלים מטורפים. לפעמים נקניק וקצפת. או כעכים מלוחים עם ריבה. או עוגת דובדבנים עם חרדל אנגלי. את האנגלי הם אהבו יותר מאשר את הגרמני, כי החרדל האנגלי הוא חריף במיוחד ונשכני כאילו היו לו שיניים. וכשממש חשו בחילה, הוציאו את ראשיהם מן החלון וצחקו, עד שהשכנים היו בטוחים שהרוקח רינגלהוט ואחיינו שוב השתגעו."

* "'זידלבסט השמן הרי היה בבית הספר שלי ונשאר כיתה אחת עשרה פעמים. עד כדי כך היה עצלן,' דיווח הנער. 'בכיתה גימל הוא התחתן ועבר מן העיר.'"

* "ועכשיו דבר בשפה נפוחה קצת פחות, קרל הגדול והחביב, וגלה לנו לאיזה כיוון אנחנו צריכים לרכוב."

* "הוא ניפח את חזהו בגאווה עד שצלעותיו פצפצו, וצעד ראשון, לפני השניים האחרים, אל תוך הבית."

* "'לחכות ולשתות תה,' המציא הסוס תשובה."

* "ומי שלא מאמין שלא יאמין או שישאל את דוד שלי שקוראים לו כמוני ויש לו בית מרקחת ואז דוד שלי כבר יראה לו."

 

* "רק כאשר לאמיצים תהיה תבונה ולנבונים יהיה אומץ, רק אז יהיה אפשר להבחין בהתקדמות של האנושות, דבר שבטעות חשבו שכבר קרה."

* "אני לא מתכוון להגיד שאנחנו צריכים לעשות את עצמנו רכרוכיים יותר מן הדרוש, אני מתכוון רק שצריך להגיד את האמת גם אם היא כואבת."

* "במקום שבו אני יושב עכשיו לא עוברים עגלים. לכל היותר כמה כבשים או קרנף מדי פעם. זה הכול."

 

* "'סדר צריך להיות,' אומר תמיד הדוד קרל, ואחר כך הוא זורק את הצלחות משולחן האוכל ומטיח אותן בקיר."

* "איזה תענוג זה לא לעשות כלום. מי שלא עצל מדי, יכול לנשוך לעצמו את האף מרוב תענוג."

* "'האמן הגדול' הוסיף שני שירים עליזים, שהיו עצובים בדיוק כמו הראשון."

 

* "אף אחד מאלה ששואלים אותם, לא מכיר את רמות ים. ייתכן שרמות ים נמנה עם אותם מקומות שמכירים דווקא האנשים שאותם לא שואלים? זה לא יפתיע אותי. יש דברים כאלה."

* "'אני לא יכולה להוריד את האף לכל מי שאני כועסת עליו,' מסבירה לי בקרירות."

* "אם לא תסתמי את הפה איאלץ לחתוך לך את האוזניים יקירתי."

 

* "אנשים גבוהים הם לאו דווקא אנשים גדולים."

* "רוזה מרציפן, היפה בכולן, שקלה חמישים קילוגרם ועוד שמונים גרם. זה לא הרבה במיוחד. אני, למשל, שוקל שבעים ואחד קילוגרם, רק עשרים קילו ועשרים גרם יותר מרוזה מרציפן. למרות זאת, אף אחד לא מעלה בדעתו להשוות אותי לנוצה של בת יענה, או לכרוע ברך בפני או אפילו לקרוא לי מותק. לי מעולם לא קרה דבר כזה. טוב, אין צדק בחיים."

* "רב הקוסמים מסרב באופן החלטי ביותר לאחוז בשרביט הקסמים שלו. כרעתי ברך בפניו בתחינה. אפילו הצעתי לו את אוסף הבולים שלי. כלום לא עזר. הוא מסרב."

* "ואילו הייתי מקבל עכשיו עוגיות אננס היה העולם הרבה יותר יפה."

 

* "'ומה עוד נשאר לעשות לאדם צעיר?' שאל הוא. 'קצת בית ספר, שיעורי בית אחדים, סידור עניינים קטנים בשביל אמא יקרה, השיעור הפרטי באנגלית, אגודת הספורט, לצחצח שיניים, לצחצח נעליים, לנגב את האף, לרחוץ את הרגליים, לגזור את הציפורניים, להסתרק - מה זה, בסך הכול? ומה, למען השם, עליך לעשות בזמן הנותר? יוצא שלגדול - זהו הדבר הכי נכון.'"

* "'אסור להזדרז בכל דבר שהוא,' הבעתי דעתי. 'חכה עם הזקנה לפחות עד שתהיה בר מצווה.'"

* "לא בכל יום זוכים בזכיה הגדולה, אלא רק פעם בחיים, ואף זה לא בטוח. רוב בני האדם זוכים בפתקים ריקים. או במקרה הטוב ביותר, בפרס נחמה. אך אל לנו לקנא, כי הקנאה מקלקלת את צבע הפנים."

* "שום מרובע איננו עגול ושום אם אינה מיותרת."

* "רוזה המשיכה לקוד קידות ולמנות הלאה. 'כן אבקש את שפמו, גבות עיניו וקמטי הדאגה שלו. אהיה לו אישה טובה, ואם ביום מן הימים תיהפך גולגולתו לדקה מדי, אסרוג לו גולגולת חדשה.' אחר כך קדה קידה עמוקה-עמוקה, ולא התרוממה אלא כשמכסי התיר לה זאת, ברוב חסדו."

* "הוא נד בראשו, ושאל בקול רם: 'האם לא היו לנו לפני נסיעתי כמה ילדים? שניים או שלושה?'"

* "קסטנר היה סופר שאכפת לו, שדיבר אל ילדים כאל שווים, שחיבב בכתיבתו את העמלים, העניים וקשי היום ושפיתח את גישת 'המעורבות הישירה': תוך כדי הסיפור נהג לפנות אל קוראיו, לשתף אותם בלבטיו, לשאול לעצתם ולעורר אותם לחשוב, להחליט, לנקוט עמדה." ~ [[w:יהודה אטלס|יהודה אטלס]]

* "כשפנה אל ילדים, דיבר איתם בשפתם, שידר טוב-לב ואופטימיות והעלה על נס ערכים הומאניים, ואילו בכתיבתו למבוגרים היה לא פעם מצליף ונשכני, ארסי וחוזה חזות קשה." ~ [[w:יהודה אטלס|יהודה אטלס]]