פרימו לוי: הבדלים בין גרסאות בדף

הוסרו 2,861 בתים ,  לפני שנתיים
העברה לדף נפרד
(העברה לדף חדש נפרד)
(העברה לדף נפרד)
* "האדם מאמין בכל הוויתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד ה[[אביב]]. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו."
 
==ההפוגה (1963)==
{{דף מורחב|ההפוגה}}
[[קובץ:ההפוגה.jpg|שמאל|ממוזער|150px|ההפוגה]]
* "במהרה, אפילו מחר, יהיה עלינו להילחם באויבים עלומים עדיין, מחוץ לנו או בתוכנו."
תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן פדובאנו. הוצאת עם עובד / ספריית אפקים.
* "חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זיכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אמנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה."
* "חלמנו בלילות חסרי רחמים<br />חלומות דחוסים, אלימים,<br />נחלמים עם גוף ונשמה:<br />לחזור, לאכול, לספר.<br />עד הצטלצל פקודת השחר<br />בלחישה קצרה:<br />'Wstawac' <br />והלב התנפץ בחזה.<br /><br /> שבנו ומצאנו כעת את הבית,<br />בטננו שבעה,<br />סיפרנו עד תום.<br />הגיעה השעה. במהרה עוד נשוב ונשמע<br />את הפקודה הזרה<br />'Wstawac'."
* "בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר."
 
* "היינו שש מאות וחמישים בני אדם ביציאה לשם, מתוכם חזרנו שלושה. וכמה איבדנו בעשרים החודשים האלה? מה נמצא בבית? ואנו עצמנו – כמה אוכל מעצמנו, כמה כבה? אנחנו חוזרים עשירים יותר או עניים יותר, חזקים יותר או ריקים יותר? זאת לא ידענו: אבל ידענו, שלטוב או לרע, על מפתן בתינו מחכה לנו מבחן, וקידמנו את פניו ביראה. הרגשנו שיחד עם הדם שנחלש, זורם בעורקינו גם הרעל של אושוויץ: מהיכן נשאב את הכוח לחזור ולחיות, להפיל את המחסומים, את הגדרות הצומחות מאליהן במרוצת כל ההיעדרויות סביב כל בית שומם, בכל מאורה ריקה? במהרה, אפילו מחר, יהיה עלינו להילחם באויבים עלומים עדיין, מחוץ לנו או בתוכנו: באיזה נשק ובאילו כוחות, עם איזה רצון? חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זיכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אמנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה, פסק זמן של פתיחות בלתי מוגבלת, מתנתו הדואגת של הגורל, שלא תישנה."
* "ולא חדל לפקוד אותי חלום הבלהות, לעתים בתדירות, לעתים נדירות. זהו חלום בתוך חלום, שפרטיו משתנים, אך מהותו אחת. אני יושב ואוכל עם המשפחה, או עם ידידים, בעבודה או בשדה ירוק: בקיצור, בסביבה שלווה ורגועה, לכאורה נטולת מתח וכאב; ועל אף זאת אני חש חרדה דקה ועמוקה, תחושה מוגדרת של איום ממשמש ובא. ואכן, בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום: המשפחה, הבע בפריחתו, הבית. כעת החלום הפנימי הזה, חלום השקט, הסתיים, ובחלום החיצוני, הנמשך קפוא, אני שומע קול מצטלצל, קול מוכר היטב: מילה אחד בלבד, לא שתלטנית, להיפך, קצרה וחרישית; אני שומע את פקודת השחר באושוויץ, מילה זרה, שמתייראים ממנה ומצפים לה: לקום, 'Wstawac'."
 
==מפתח כוכב (1978)==