ההפוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

[[קובץ:ההפוגה.jpg|שמאל|ממוזער|150px|עטיפת הספר]]

 

<small>(הציטוטים מתוך המהדורה העברית של הספר בתרגומה של מרים שוסטרמן פדובאנו. הוצאת עם עובד / ספריית אפקים, 2002)</small>

 

* "ה[[עלבון]] הוא מקור נצחי של רוע."

* "המילה שחסרה לו, שאיש לא טרח ללמדו, הצורך במילה, דחק במבטו בדחיפות העלולה להתפוצץ: היה זה מבט פראי ואנושי כאחד; יתרה מזו, מבט בוגר ושופט, שאיש מאיתנו לא היה מסוגל להיענות לו, כה טעון היה עוצמה וכאב." ~ עמ' 18

* "ולא חדל לפקוד אותי חלום הבלהות, לעתים בתדירות, לעתים נדירות. זהו [[חלום]] בתוך חלום, שפרטיו משתנים, אך מהותו אחת. אני יושב ואוכל עם המשפחה, או עם ידידים, בעבודה או בשדה ירוק: בקיצור, בסביבה שלווה ורגועה, לכאורה נטולת מתח וכאב; ועל אף זאת אני חש חרדה דקה ועמוקה, תחושה מוגדרת של איום ממשמש ובא. ואכן, בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, וה[[חרדה]] נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום: המשפחה, הבע בפריחתו, הבית. כעת החלום הפנימי הזה, חלום השקט, הסתיים, ובחלום החיצוני, הנמשך קפוא, אני שומע קול מצטלצל, קול מוכר היטב: מילה אחד בלבד, לא שתלטנית, להיפך, קצרה וחרישית; אני שומע את פקודת השחר באושוויץ, מילה זרה, שמתייראים ממנה ומצפים לה: לקום, 'Wstawac'."

* "חלמנו בלילות חסרי רחמים<br />חלומות דחוסים, [[אלימות|אלימים]],<br />נחלמים עם גוף ונשמה:<br />לחזור, לאכול, לספר.<br />עד הצטלצל פקודת השחר<br />בלחישה קצרה:<br />'Wstawac' <br />והלב התנפץ בחזה.<br /><br /> שבנו ומצאנו כעת את הבית,<br />בטננו שבעה,<br />סיפרנו עד תום.<br />הגיעה השעה. במהרה עוד נשוב ונשמע<br />את הפקודה הזרה<br />'Wstawac'."

 

[[קטגוריה:ביוגרפיות]]