נעמי צוובנר: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 19:
* "ככותבים, ניטלה מאיתנו החירות לקרוא [[ספר]] או [[עיתון]] כמו אדם שקורא ספר או עיתון: בשתי עיניים, בלי העין השלישית שבאה מהצד וממצמצת."
* "במשך שעות על שעות הכותב נמצא עם עצמו. דברים לא זזים כפי שהיה רוצה; מה שהיה נראה פתור מסתבך מחדש, ומה שהסתבך מסתבך עוד. לאט לאט הוא מתחיל לאבד אמון בעצמו, וכמו אדמה שעומדת יבשה יותר מדי זמן, להיסדק. וכל אותם פחדים בלתי מוסברים מכישלון, אותו חלום רע שהמילה הכתובה חדלה לציית לו – מתחילים להזדחל אליו. זו לא ביקורת עניינית, ולכן ברגע שהוא ישוב להיות הוא, גם היא תחזור לחור האפל שממנו באה."
* "קלישאות אינן מתות, הן מתחלפות. אלו מהדור הקודם הולכות לעולמן, כמו 'כשנגיע לגשר נעבור אותו', 'נלך בגשם, אנחנו לא מסוכר', וקלישאות עדכניות נכנסות לשימוש: 'לחשוב מחוץ לקופסה', 'והשאר היסטוריה', 'הראשון לזהות', 'חי ובועט', 'מצביע ברגליים'. בשדה הדמויות, לדוגמה, דמותה הקלישאתית של האמא הפולניה כבר ירדה מהבמה, ואת מקומה תפסה האמא העסוקה ומלאת רגשות האשמה."
* יש כותבים שיספרו שלעולם לא נחשפו בכתיבה. הם מקפידים להציב מסך כבד שמפריד בין אישיותם לבין הדף. הם לא מעמידים פנים חלילה; הם לא הגיעו לרמת כתיבה שמשתפת את הרגש, או שהם לא יודעים כשזה קורה, או שהם כותבים מבזקי חדשות."
* "אם כתבנו על כמה אנשים שנכנסו לחדר במצב איקס, נשארנו קצת מאחורי הדלת ואז ראינו אותם יוצאים כאילו לא קרה דבר – אצל הקורא מתחילה האובססיה לעבוד: אבל מה קרה שם?! מי יודע מה קרה שם?! והוא יודע: הוא כבר בנה תילי תילים של השערות. אם נספר לו מלכתחילה מה היה שם, לא משנה כמה זה היה מסעיר – זה לעולם לא ישתווה ליצירות המפוארות שהוא בנה לעצמו בראש."