בועז דוידזון

בועז דוידזון (נולד ב־8 בנובמבר 1943) הוא במאי, מפיק ותסריטאי ישראלי.

---

• "כל הסרטים שלי היו ראי של דברים שקרו, יכול להיות שהגזמתי, אבל הכל היה מבוסס על סיפורים אמיתיים."
• "היו אנשים שהאשימו אותי בגזענות, והיו מבקרים שכתבו שטויות כאלה - אבל המזרחים מאוד אהבו את הסרטים."
• "קולנוע וסיפורים היו הבריחה, הייתי מחטט בפחי אשפה איפה שחברות ההפקה היו זורקות חתיכת פלקט או פילמים. היה מגרש ריק אז אני ושני חברים עשינו בית קולנוע בלי גג, עם חשמל מהבית, ומכרנו כרטיסים. אז גם התחלתי לעשות סרטים של 8 מ"מ, מהילדות רציתי להתעסק בקולנוע. אמא שלי רצתה שאהיה רופא או מהנדס או עורך דין."
• "הסתכלתי עקום באותה מידה על פולנים, על ספרדים, על פרסים, צחקתי על כולם אותו דבר ובאהבה. חשבתי שהסיפור הזה של אשכנזים ומזרחים נגמר כבר, אבל אני רואה שזה בעיצומו. יש בזה יסוד אמיתי, אבל יש אנשים שרוצים ללבות את זה. כולם באו לראות את הסרטים הללו, זה היה סיפור אהבה אמיתי בין הקולנוע הישראלי לקהל הישראלי, אם הייתי מביא אז 300 אלף צופים הייתי מתבייש לצאת מהבית."
• "נסעתי ללוס־אנג'לס לעשות את המיקס של 'אסקימו לימון 2'. בדרך, המפיץ הגרמני ביקש ממני להיות אורח שלו ליום־יומיים. כשהוא לקח אותי לשדה התעופה הוא נתן לי מתנה - מעטפה - ואמר, 'תפתח את זה באווירון', היו שם 50 אלף דולר, מתנה, כהוקרה על זה שהוא הצליח כל כך עם 'אסקימו לימון'. לא ראיתי בחיים כזה כסף. הייתי מבולבל, שמתי את המעטפה בז'קט וכמעט איבדתי אותו. הגעתי - פעם שנייה באמריקה, וראיתי מהמכונית שלט של בית למכירה, בדיוק ב-50 אלף דולר. צילצלתי לאשתי, 'לא תאמיני מה קניתי'. היא אמרה לי, 'נמאס לי כבר מהנעלי התעמלות שאתה קונה'. אמרתי לה, 'לא, קניתי בית'. היא אמרה, 'מה אנחנו צריכים בית שם?' בקיצור, עכשיו היה לי בית שם אז נסענו לשם, גיליתי שהגדר האחורית בבית שלי גבלה עם הבית של מנחם גולן. בלי שהיה לי מושג. הוא וגלובוס הגיעו לאמריקה והתחילו חברת סרטים, אז התחלתי לעבוד איתם."
• "רק אחרי בערך 15 שנים באל־איי הייתי במצב שיכלתי לקבל את עצם העובדה שאני גר בעיר הזו ולא בוגד בתל־אביב. התפרנסתי יותר מאשר פה, אבל אתה מוכר את נשמתך לשטן. לא שאני משווה את עצמי לוודי אלן, אבל כמו שהוא היה עושה סרטים רק בניו־יורק, תל־אביב זה המקום שלי."
• "בעצם עשיתי עבודה טובה שהצליחה ואני מקבל על זה מלא אהבה. הייתה לי תל אביב, הכול התחיל בבית שגדלתי בו, בחצר, בברז על יד פחי האשפה שהייתי מתכופף ושותה ממנו מים, זה ה'רוזבאד' שלי. אבל הבנתי שזה בסדר שאני באמריקה ואני צריך לתת צ'אנס למקום הזה, למרות שאין באמריקה אף אחד שאכפת לי אם הוא יאהב מה שאני עושה."

על אסקימו לימון

• "עשיית הסרט היתה כמו ריפוי בעיסוק, עסקתי באהבה נכזבת שהיתה טראומתית עבורי מימיי כנער. זה לא שבכיתי כל יום, כבר הייתי נשוי, אבל היה משהו שנשאר פתוח."
• "אני חושב שאת החוזק של הסרט הרגשתי ביום הצילומים הראשון, כי הקהל הראשוני שלך זה הצוות. תכף הרגשתי שהנוסטלגיה עובדת. אבל ידעתי את הגודל ואת החוזק כשהסרט היה גמור ומיהרנו איתו לשוק הסרטים במילאנו, לפני שעלה בכלל, ושם הוא פשוט נחטף על ידי קונים להפצה בינלאומית."
• "רק כשעשיתי את הסרט הבנתי שאני סוגר מעגל. כבר היו לי כמה הצלחות קופתיות כמו 'צ'ארלי וחצי' ו'חגיגה בסנוקר', ואמרתי לעצמי שעכשיו אני הולך לעשות סרט קטנצ'יק שאולי יראו שני אנשים, אבל אני רוצה לנסות."