לגנאלוגיה של המוסר: הבדלים בין גרסאות בדף

*"וכי איזה פילוסוף גדול היה נשוי? היראקליטוס[[הרקליטוס]], [[אפלטון]], [[רנה דקארט|דקארט]], [[ברוך שפינוזה|שפינוזה]], [[גוטפריד וילהלם לייבניץ|לייבניץ]], [[עמנואל קאנט|קאנט]], [[ארתור שופנהאואר|שופנהאואר]] — לא היו נשואים."

* "היא [=המוזיקה] אמנות בלתי-תלויהבלתי־תלויה, [[אמנות]] כשהיא לעצמה, לא כדוגמת אחרות שהן בבואותיהן של תופעות, כי אם דוברות בלשונו של הרצון בה"א הידיעה, הרצון בכבודו ובעצמו, ישר מתהומיותו, בחינת התגלותו האמיתית הראשונית, הישירה." ~ עמ' 308

* "אין בנמצא כלל [[מדע]] נטול "'הנחות מוקדמות"'. רעיון אשר כזה אי אפשר כלל להעלותו על הדעת... תחילה חייבת להיות תמיד איזו פילוסופיה, איזו "'אמונה"', שממנה יקבל המדע את כיוונו, טעמו, תחומו, דרכו, ואת זכות קיומו." ~ עמ' 360

* "לא ה[[סבל]] עצמו היווה את בעייתו [=של האדם], כי אם זה האלם הנורא מסביב, בזעקו את שאלתו "'מה בצע בסבל?"'. האדם, האמיץ שבבעלי החיים, ויודע-סבלויודע־סבל יותר מכולם, לא את הסבל עצמו הוא שולל; הוא רוצה בו, אף שוחר אותו, בתנאי שמראים לו טעם כלשהו לסבלו, איזה "'למען"'. חוסר-השחר של הסבל, ולא הסבל עצמו, זו הייתה הקללה שרבצה עד כה על האנושות." ~ עמ' 370

*"אלא מה? אתם לא תופסים זאת? עיניים לכם אשר לא רואות כלום, שעל מנת לנצח דרושות היו לו אלפיים שנה?...אך אין הפתעה בכך: כל הדברים הארוכים קשה לראותם במלוא היקפם, אך זה הדבר שקרה: מגזעו של העץ הזה, עץ הנקמה והשנאה, השנאה היהודית, העמוקה ביותר, המעודנת ביותר: שנאה בוראת אידיאלים, משנה מעשי ערכיות, ואשר לא הייתה כמותה עלי־אדמות — מגזע זה עלה וצמח משהו ששום דבר לא ידמה ולא ישווה לו, אהבה חדשה, העמוקה והמעודנת מכל סוגי האהבה: — וכי יכלה לצמוח מגזע אחר זולתו?...אך אל יטעה איש לחשוב שהאהבה הזאת עלתה וצמחה כשלילתה של תאוות הנקם ההיא, כסתירתה של השנאה היהודית! ההפך! האהבה צמחה מגזע זה כעטרת־צמרת מאמירה בתרועת ניצחון, משתלחת ומתפשטת למרחבי־על, אל מלוא הזוהר והשמשוה[[שמש]], צמרת פורצת אלי מלכות אור ורום להגשמת מטרותיה של אותה שנאה עצמה, על מנת לנצח, להסית ולהדיח, באותה עוצמה בה הכתה את שורשיה ביתר־שאת ויתר־תשוקה להשריש בשאול תחתית בכל מה שעומק בו ורוע. אותו [[ישו]] מנצרת, כבחינת בשורתה המומחשת של האהבה, זה "'המושיע"' המביא גאולה וניצחון לעניים, לחולים, לחוטאים — וכי לא היה דווקא הוא ההדחה בגילומה המוזר ביותר, פיתוי שאין לעמוד כנגדו, הדחה בדרך עקיפין חזרה אל אותם הערכים היהודיים ואל חידושי האידיאל ההוא עצמו? בדרך עקיפין זו, דרכו של "'המושיע"', שלכאורה הוקיע והפקיע את ישראל, האם לא השיג בה ישראל את המטרה העליונה של שאיפת הנקם שלו? וכי אין זה דווקא מעשה כשפים של מדיניות נקם גדולה באמת, מדיניות נקם מרחיקה ראות,מחתרתית, חתירה איטית לסוף מעשה במחשבה תחילה, וכי לא כזאת היא המדיניות שנקט בה ישראל בהיותו נאלץ ולדחות ולהוקיע על הצלב לעיני העולם כולו את מי שבעצם שימש כמכשיר נקמתו, להוקיעו כאילו היה זה אויבו בנפש, על מנת "'שהעולם כולו"' זה, דהיינו, כל אויבי ישראל, יבלע את הפיתיון ללא חשש? ומאידך, וכי בגדר האפשר הוא בכלל, במלוא פכחותה של הרוח, להמציא פתיון מסוכן יותר? משהו שישווה לו ל"'צלב הקדוש"' הזה, לכוח־המשיכה, לביסום החושים, להימום, שידמה בזעזועו לאותו פרדוקס של "'אלוהים על הצלב"', לאותו מסתורין של זוועה קיצונית שאין עוד למחשבה תפיסה בה, אלוהים שצולב את עצמו לישועת האדם?... לפחות דבר זה הוא בגדר הוודאי, ש־sub hoc signo הנקמה הישראלית ושינוי הערכים שלה נחלו ניצחון חוזר ונשנה על פני כל האידיאלים האחרים, על פני כל האידיאלים הנאצלים יותר."