אנושי, אנושי מדי: הבדלים בין גרסאות בדף

*"רק במקום שאלומת האור של המיתוס נופלת עליו, שם מאירים חייהם של היוונים. פרט לכך שוררת עלטה. והנה גוזלים מעצמם הפילוסופים היוונים בדיוק אותו מיתוס: כלום אין זה כאילו רצו להעביר עצמם מאור השמש אל הצל, אל הקדרות? אבל אין צמח שמתרחק מן האור. הפילוסופים ההם רק חיפשו למעשה שמש בהירה יותר, המיתוס לא היה טהור דיו בעיניהם, לא זוהר דיו. הם מצאו אור זה בהכרתם, במה שכל אחד מהם כינה ה"אמת" שלו. אבל באותם ימים היה להכרה זוהר רב יותר. היא עדיין הייתה צעירה וידעה אך מעט על כל הקשיים והסכנות שהיו מזומנים לה בדרכיה. עדיין יכלה לקוות להגיע בקפיצה אחת אל מרכז כל ההוויה, ומשם לפתור את חידת העולם. פילוסופים אלה האמינו אמונה אותנה בעצמם וב"אמת" שלהם והכניעו בעזרתה את כל שכניהם וקודמיהם. כל אחד ואחד מהם היה עריץ שוחר אלימות ומדון. אולי מעולם לא היה האושר הטמון באמונתו של אדם כי האמת שוכנת באמתחתו, גדול יותר בעולם, אך גם לא קשיות הלב, זחיחות הדעת, העריצות והרוע שבאמונה כזו. הם היו רודנים, כלומר, כל מה שכל יווני השתוקק להיות ומה שכל אחד מהם היה לו ניתן לו הדבר. אולי היה סולון היוצא מן הכלל היחיד. בשיריו הוא מספר איך מאס בעריצות האישית. אולם כך נהג מתוך אהבה למפעלו, למעשה החקיקה שלו. ולהיות מחוקק הוא צורה מעודנת יותר של עריצות. גם פרמנידס חוקק חוקים, מן הסתם גם פיתגורס ואמפדוקלס. אנקסימנדר ייסד עיר. אפלטון היה התגלמות המשאלה להיות המחוקק הפילוסופי העליון ומכונן מדינה. דומה שסבל סבל לא יתואר משלא באה הישות המדינית שלו לכלל מימוש, וסמוך לקצו נתמלאה נפשו מרה שחורה משחור. ככל שאיבדה הפילוסופיה היוונית מכוחה, כן החריף סבלה בפנימי בעטייה של מרירות ותאוות ניאוץ. כשהסיעות השונות נלחמו ברחובות על האמת שלהן, היו נפשות כל רודפי האמת הללו מרופשות לגמרי מרוב קנאות ותאוות מדנים, כשהרכיב הרודני שוצף כארס בגופם. לגיונות העריצים הקטנים הללו מסוגלים היו לטרוף חיים אלה את אלה. לא נותר בהם עוד זיק של אהבה, ומעט מידי חדווה נשתיירה בהכרתם. ככלל, ההבנה שעריצים נרצחים ושגם חייהם של צאצאיהם הם קצרי ימים, מתייחסת גם לעריצי הרוח. ההיסטוריה שלהם קצרה, רווית אלימות, והשפעתם נקטעת באחת. למשל, פינדרוס, דמוסתנס, תוקידידס. דור אחד אחריהם — והכול חלף עבר לתמיד. זה הגורם הסוער והמסתורי בתולדות יוון. אמנם אנו מתפעלים היום מבשורת הצב. חשיבה היסטורית, משמעה כמעט כאילו בכל הזמנים נעשתה ההיסטוריה לפי הכלל: "מעט ככל האפשר בזמן ממושך כלל האפשר!" הו, ההיסטוריה של יוון מתנהלת מהר כל כך! לא חזרו החיים להתנהל בצורה כה בזבזנית, כה מופרזת. אינני מצליח לשכנע את עצמי שההיסטוריה של היוונים התנהלה באותו מהלך טבעי שהכול מעלים על נס. הם בורכו בכישרונות מגוונים מכדי להתקדם עקב בצד אגודל באותה הדרגתיות שציינה את הצב בתחרות עם אכילס: ולכך הרי קוראים התפתחות טבעית. אצל היוונים ההתקדמות היא מהירה, אבל באותה המהירות חלה אצלם השקיעה. תנועת המכונה כולה מועצמת במידה כזאת, שאבן אחת המוטלת בגלגליה מנפצת אותה לרסיסים. אבן כזאת היה סוקרטס, למשל. בלילה אחד נהרסה התפתחות מדע הפילוסופיה, שהתנהלה עד אותה עת בסדירות מוםלאה, הגם שמואצת מדי. אין זו שאלת סרק אם אפלטון, אלמלא נתפס לקסם הסוקרוי, לא היה מוצא טיפוס נעלה יותר של אדם פילוסופי, שעכשיו אבד לנו לצמיתות. אנחנו מסתכלים לתוך הזמנים שקדמו לו, כמו לתוך סדנתו של פסל של טיפוסים כאלה. אולם דומה שהמאות השישית והחמישית עודן מבטיחות למרות הכול יותר, ואף דברים נשגבים יותר משהצמיחו. אולם הדברים נשארו בגדר הבטחה ובשורה. ואף על פי כן אין כמעט אבדה כבדה יותר מאובדנו של טיפוס, מאובדנה של אפשרות עילאית של חיים פילוסופיים, שלא נתגלה עד אותה עת. אפילו הטיפוסים הקדומים יותר שמומשו, מגיעים אלינו כשהם פגומים. קשה להבחין, כך נראה לי, בדמויותיהם של כל הפילוסופים, מתאלס עד דמוקריטוס. אולם כל המצליח לשחזר דמויות אלה, מתהלך בין יצירים מטיפוס שאין כמותו לעוצמה ולטוהר. אולם זוהי יכולת נדירה, היא חסרה אפילו ליוונים המאוחרים שעסקו בפילוסופיה הקדומה. אריסטו, למשל, דומה שאין עיניו בראשו כשהוא עומד נוכח אותם אישים, ומשום כך דומה כאילו פילוסופים נפלאים אלה חיו לריק, או אפילו כאילו תפקידם היחיד היה להכין את החבורות שוחרות הוויכוח והלהג של האסכולות הסוקרטיות. קיים כאן, כאמור, חלל, שבר בהתפתחות. כלל הנראה אירע כאן אסון גדול, והפסל היחיד שבו ניתן היה לזהות את טעמו ותכליתו של תרגיל הכנה פיסולי גדול זה, נשבר או נכשל: מה שהתרחש בפועל יישאר לתמיד סודה של הסדנה. מה שהתרחש אצל היוונים - שכל הוגה גדול, מתוך אמונה שהוא השיג את האמת המוחלטת, הפך לרודן, עד שגם תולדות הרוח לבשו אצל היוונים אותו אופי אלים, חפוז ומסוכן שמגלה ההיסטוריה המדינית שלהם - סוג אירועים זה לא התמצה בכך: דברים דומים רבים התרחשו עד העת החדשה בכל הקשור למצפון הטהור והנאיבי של הפילוסופים היוונים, אם כי בהדרגה, לעיתים רחוקות יותר, והיום כמעט שלא עוד. שכן, באופן כללי, דוברות היום התורה הנגדית והספקנות בעוצמה רבה מדי, בקולניות עזה מדי.עידן עריצי הרוח חלף עבר. יחד עם זאת, בתחומי התרבות העילית תמיד תהיה נחוצה שררה - אולם שררה זו תימצא מעתה ואילך בידי האוליגרכים של הרוח. הם מהווים, חרף ההפרדה המרחבית והפוליטית, חברה לכידה, שאנשיה יודעים ומכירים אלה את אלה. מעצבי דעת הקהל והסופרים ההיסטוריים המשפיעים על ההמון יפיצו את שיפוטיהם לחיוב או לשלילה כאשר יפיצו. העליונות האינטלקטואלית שלפנים הפרידה וזרעה איבה, היום היא מחברת: כיצד יכולים היו היחידים לעמוד על שלהם ולשחות במסלול משלהם כנגד כל הזרמים, לולא ראו פה ושם את דומיהם חיין באותם תנאים, ואחזו בידם במאבק נגד מה שמאפיין את שלטון ההמונים של האינטלקטואל למחצה והמשכיל למחצה ונגד הניסיונות הנעשים לפרקים לכונן שלטון רודני בעזרת ההשפעה על ההמונים? האוליגרכים נחוצים זה לזה, הם מפיקים את מרב הנאתם זה מזה, הם מבינים את סמליו של זה - ולמרות זאת, כל אחד מהם חופשי, הוא נלחם ומנצח במקומו שלו ומעדיף לרדת לאבדון מאשר להיכנע. "