אנושי, אנושי מדי: הבדלים בין גרסאות בדף

* "שום עוצמה אינה מסוגלת להחזיק מעמד אם עדת צבועים היא המייצגת אותה."

* "מידה טובה שיְשֵנָה - תתעורר רעננה יותר."

* "אתה הכוכב הגדול! גם אושרך כלא היה, לולא היו אלה אשר להם אתה מאיר."

* "סופו של איש האמת להגיע לכלל הכרה שהוא משקר כל ימיו."

* "לכדור הארץ יש עור, לעור הזה יש מחלות, אחת המחלות הללו קרויה... אדם."

* "הרעש מחסל את המחשבה."

* "הרצון הוא האיש החזק והעיוור, שנושא על גבו את האיש הצולע שעיניו פקוחות."

* "יש מי שבשבילו ה[[בדידות]] היא בדידותו של המוגבל, ויש מי שבשבילו הבדידות היא בריחה מהמוגבל."

* "אנשים שנותנים בנו את אמונם המלא, מאמינים שמגיע להם שלנו. ההנחה הזו שגויה, מתנה לא מביאה זכויות."

* "הדרך הכי טובה להשחית את ה[[נעורים|נוער]] היא להדריך אותו להעריך יותר את אילו שחושבים כמוהו מאשר את אילו שחושבים אחרת."

*"ההוזה מכחיש את האמת בפני עצמו, השקרן - רק בפני אחרים."

* "ה[[חוכמה]] מציבה גבולות אפילו לידע."

* "זה קשה מספיק לזכור את הדעות שלי מבלי להצטרך לזכור גם את הסיבות להן!"

* "רק מוזיקה מבחילה מכניסה כסף כיום."

* "סופר טוב ניחן לא רק באינטלקט שלו אלא גם באילו של חבריו."

*"רק במקום שאלומת האור של המיתוס נופלת עליו, שם מאירים חייהם של היוונים. פרט לכך שוררת עלטה. והנה גוזלים מעצמם הפילוסופים היוונים בדיוק אותו מיתוס: כלום אין זה כאילו רצו להעביר עצמם מאור השמש אל הצל, אל הקדרות? אבל אין צמח שמתרחק מן האור. הפילוסופים ההם רק חיפשו למעשה שמש בהירה יותר, המיתוס לא היה טהור דיו בעיניהם, לא זוהר דיו. הם מצאו אור זה בהכרתם, במה שכל אחד מהם כינה ה"אמת" שלו. אבל באותם ימים היה להכרה זוהר רב יותר. היא עדיין הייתה צעירה וידעה אך מעט על כל הקשיים והסכנות שהיו מזומנים לה בדרכיה. עדיין יכלה לקוות להגיע בקפיצה אחת אל מרכז כל ההוויה, ומשם לפתור את חידת העולם. פילוסופים אלה האמינו אמונה איתנה בעצמם וב"אמת" שלהם והכניעו בעזרתה את כל שכניהם וקודמיהם. כל אחד ואחד מהם היה עריץ שוחר אלימות ומדון. אולי מעולם לא היה האושר הטמון באמונתו של אדם כי האמת שוכנת באמתחתו, גדול יותר בעולם, אך גם לא קשיות הלב, זחיחות הדעת, העריצות והרוע שבאמונה כזו. הם היו רודנים, כלומר, כל מה שכל יווני השתוקק להיות ומה שכל אחד מהם היה לו ניתן לו הדבר."

* "ככל שאיבדה הפילוסופיה היוונית מכוחה, כן החריף סבלה בפנימי בעטייה של מרירות ותאוות ניאוץ. כשהסיעות השונות נלחמו ברחובות על האמת שלהן, היו נפשות כל רודפי האמת הללו מרופשות לגמרי מרוב קנאות ותאוות מדנים, כשהרכיב הרודני שוצף כארס בגופם. לגיונות העריצים הקטנים הללו מסוגלים היו לטרוף חיים אלה את אלה. לא נותר בהם עוד זיק של אהבה, ומעט מידי חדווה נשתיירה בהכרתם. ככלל, ההבנה שעריצים נרצחים ושגם חייהם של צאצאיהם הם קצרי ימים, מתייחסת גם לעריצי הרוח. ההיסטוריה שלהם קצרה, רווית אלימות, והשפעתם נקטעת באחת. למשל, פינדרוס, דמוסתנס, תוקידידס. דור אחד אחריהם — והכול חלף עבר לתמיד. זה הגורם הסוער והמסתורי בתולדות יוון."

* "חשיבה היסטורית, משמעה כמעט כאילו בכל הזמנים נעשתה ה[[היסטוריה]] לפי הכלל: "מעט ככל האפשר בזמן ממושך כלל האפשר!" הו, ההיסטוריה של יוון מתנהלת מהר כל כך! לא חזרו החיים להתנהל בצורה כה בזבזנית, כה מופרזת. אינני מצליח לשכנע את עצמי שההיסטוריה של היוונים התנהלה באותו מהלך טבעי שהכול מעלים על נס. הם בורכו בכישרונות מגוונים מכדי להתקדם עקב בצד אגודל באותה הדרגתיות שציינה את הצב בתחרות עם אכילס: ולכך הרי קוראים התפתחות טבעית. אצל היוונים ההתקדמות היא מהירה, אבל באותה המהירות חלה אצלם השקיעה. תנועת המכונה כולה מועצמת במידה כזאת, שאבן אחת המוטלת בגלגליה מנפצת אותה לרסיסים. אבן כזאת היה סוקרטס, למשל. בלילה אחד נהרסה התפתחות מדע הפילוסופיה, שהתנהלה עד אותה עת בסדירות מופלאה, הגם שמואצת מדי. אין זו שאלת סרק אם [[אפלטון]], אלמלא נתפס לקסם הסוקרטי, לא היה מוצא טיפוס נעלה יותר של אדם פילוסופי, שעכשיו אבד לנו לצמיתות. אנחנו מסתכלים לתוך הזמנים שקדמו לו, כמו לתוך סדנתו של פסל של טיפוסים כאלה. אולם דומה שהמאות השישית והחמישית עודן מבטיחות למרות הכול יותר, ואף דברים נשגבים יותר משהצמיחו. אולם הדברים נשארו בגדר הבטחה ובשורה. ואף על פי כן אין כמעט אבדה כבדה יותר מאובדנו של טיפוס, מאובדנה של אפשרות עילאית של חיים פילוסופיים, שלא נתגלה עד אותה עת. אפילו הטיפוסים הקדומים יותר שמומשו, מגיעים אלינו כשהם פגומים. קשה להבחין, כך נראה לי, בדמויותיהם של כל הפילוסופים, מתאלס עד דמוקריטוס. אולם כל המצליח לשחזר דמויות אלה, מתהלך בין יצירים מטיפוס שאין כמותו לעוצמה ולטוהר. אולם זוהי יכולת נדירה, היא חסרה אפילו ליוונים המאוחרים שעסקו בפילוסופיה הקדומה. אריסטו, למשל, דומה שאין עיניו בראשו כשהוא עומד נוכח אותם אישים, ומשום כך דומה כאילו פילוסופים נפלאים אלה חיו לריק, או אפילו כאילו תפקידם היחיד היה להכין את החבורות שוחרות הוויכוח והלהג של האסכולות הסוקרטיות. קיים כאן, כאמור, חלל, שבר בהתפתחות. כלל הנראה אירע כאן אסון גדול, והפסל היחיד שבו ניתן היה לזהות את טעמו ותכליתו של תרגיל הכנה פיסולי גדול זה, נשבר או נכשל: מה שהתרחש בפועל יישאר לתמיד סודה של הסדנה. מה שהתרחש אצל היוונים - שכל הוגה גדול, מתוך אמונה שהוא השיג את האמת המוחלטת, הפך לרודן, עד שגם תולדות הרוח לבשו אצל היוונים אותו אופי אלים, חפוז ומסוכן שמגלה ההיסטוריה המדינית שלהם - סוג אירועים זה לא התמצה בכך: דברים דומים רבים התרחשו עד העת החדשה בכל הקשור למצפון הטהור והנאיבי של הפילוסופים היוונים, אם כי בהדרגה, לעיתים רחוקות יותר, והיום כמעט שלא עוד."

* "עידן עריצי הרוח חלף עבר. יחד עם זאת, בתחומי התרבות העילית תמיד תהיה נחוצה שררה - אולם שררה זו תימצא מעתה ואילך בידי האוליגרכים של הרוח. הם מהווים, חרף ההפרדה המרחבית והפוליטית, חברה לכידה, שאנשיה יודעים ומכירים אלה את אלה. מעצבי דעת הקהל והסופרים ההיסטוריים המשפיעים על ההמון יפיצו את שיפוטיהם לחיוב או לשלילה כאשר יפיצו. העליונות האינטלקטואלית שלפנים הפרידה וזרעה איבה, היום היא מחברת: כיצד יכולים היו היחידים לעמוד על שלהם ולשחות במסלול משלהם כנגד כל הזרמים, לולא ראו פה ושם את דומיהם חיים באותם תנאים, ואחזו בידם במאבק נגד מה שמאפיין את שלטון ההמונים של האינטלקטואל למחצה והמשכיל למחצה ונגד הניסיונות הנעשים לפרקים לכונן שלטון רודני בעזרת ההשפעה על ההמונים? האוליגרכים נחוצים זה לזה, הם מפיקים את מרב הנאתם זה מזה, הם מבינים את סמליו של זה - ולמרות זאת, כל אחד מהם חופשי, הוא נלחם ומנצח במקומו שלו ומעדיף לרדת לאבדון מאשר להיכנע."

*"הסוציאליזם הוא אחיה הפנטסטי הצעיר של הרודנות שכמעט חלפה מן העולם, ושאותה ברצונו לרשת. מאוויו הם אפוא ראקציוניים לפי ההבנה העמוקה ביותר. שכן הוא שואף למרב עוצמתה של המדינה, שכמותה הייתה רק מנחלת העריצות. אכן, הוא עולה על כל עריצות העבר, ככל שהוא חותר להביא לחיסול ממשי של האינדיווידום הנראה לו כמותרות בלתי מוצדקות של הטבע, שנועד להשתפר וליהפך לכלי רב תועלת לטובת הכלל. בשל יחסיו הקרובים לרודנות, הוא מופיע תמיד בסמוך לכל גילויי העוצמה הקיצוניים, כמו הסוציאליסט הטיפוסי הקדום, [[אפלטון]], בחצרו של העריץ מסיציליה. הוא מתאווה למדינה הסמכותית הקיסרית של מאה זו (ומקדם אותה בנסיבות מסויימות). כיוון שהוא, כאמור, מעוניין לרשת אותה. אולם אפילו ירושה זו לא די בה לצרכיו. הוא זקוק לדיכוי המכניע ביותר של כל האזרחים למדינה האבסולוטית, שכמוה טרם התקיימה. ומאחר ששוב אין ביכולותו לסמוך על תחושות דתיות קדומות שהופנו כלפי המדינה, ותחת זאת חייב הוא לפעול בלי הרף, שלא מרצונו, לחיסולה של זו - שהרי הוא פועל לחיסול כל המדינות הקיימות - הריהו יכול לקוות להתקיים, לפרקי זמן קצרים בלבד, על ידי הפעלת טרור קיצוני. לפיכך הוא נערך בחשאי לשלטון אימים ונועץ להמונים המשכילים למחצה את המילה 'צדק' כמסמר בראשם, במטרה לגזול מהם לגמרי את הבנתם (לאחר שהבנה זו כבר סבלה מאוד בגין השכלתם הלוקה), וכדי להעניק להם שלוות מצפון למשחק המרושע שנועדו לשחק.- סוציאליזם יכול לשמש, בצורה ברוטלית ומשכנעת ביותר, ללימוד הסכנה הטמונה בכל ריכוזי עוצמת המדינה, ומדרך זו לזרוע אי־אמון במדינה עצמה. כשקולו הגס מתערב הזעקת הקרב 'הרבה מדינה ככל האפשר', הוא נעשה רעשני מתמיד: אולם עד מהרה חודר גם הקול הנגדי בכוח רב פי כמה: 'פחות מדינה ככל האפשר'."