המדע העליז: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הוספתי תוכן. תגיות: עריכה חזותית עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
הוספתי תוכן. תגיות: עריכה חזותית עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
שורה 61:
* "לא לכלות מעוצמת המועקה הפנימית וחוסר הבטחון בעקבות הסבל הגדול שאתה גורמו, ולשמע זעקתו של ה[[סבל]] הזה – רק זה בחזקת גדול, רק זה שייך לגדלות." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 338</ref>
*"כל מטיפי המוסר, וכמותם כל התיאולוגים, מידה מגונה משותפת לכולם: כולם מבקשים לאלץ את האדם להאמין, כי הוא מרגיש את עצמו ברע והוא זקוק ללא דיחוי לטיפול חמור ומציל. ומכיוון שבני האדם בכללותם הטו במשך מאות שנים אוזן קשבת יתר־על־המידה לתורות ההן, הרבה מהאמונה הטפלה ההיא, שמצבם רע מאוד, דבק בהם באמת בסופו של דבר." ~ עמ' 339
*"יש מהאופי האינדיאני, מהפראות המיוחדת לדם האינדיאני, באופן בו חושבים האמריקאים על זהב: וזו הבהילות עוצרת הנשימה שבעבודה, – זה אבי אבות החטאים של היבשת החדשה – כבר החלה להשליט על דרך ההידבקות את הפראות גם באירופה הישנה ולהשרות עליה טמטום משונה ביותר. המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה, – אדם חי כאילו עלול הוא בלי הרף "לאחר למשהו". "טובה עשייה כלשהי מאי עשייה" – גם עקרון זה הוא מוט למוטט בו כל השכלה וכל טעם מעולה. וכשם שניכר איך בעבודה בהולה זו כל הצורות נימחות: נמחים והולכים גם תחושה לצורה, כל רגישות אוזן ועין למנגינת התנועות. ההוכחה לכך מצוייה באותה בהירות מגושמת הנתבעת היום בכל אתר, בכל המצבים, בהם מבקש אדם להיות ישר עם הבריות, במגעו עם ידידים, נשים, קרובי משפחה, ילדים, מורים, תלמידים, מנהיגים ומלכים – אין השעה פנויה עוד ואין כוח עוד לטקסים, למילוי התחייבויות בדקות של עקיפין, לשאר רוח כלשהו בשיחה, ובכלל לכל בטלה. כי החיים הנתונים לציד הרווחים מחייבים את האדם בלי הרף להוציא את רוחו עד אפיסת כוחות במאמץ בלתי פוסק של התחפשות או הערמה או תחרות: המידה הטובה השלטת בימינו, היא עשיית דבר מה בפחות זמן מאשר יעשנו אחר. וכך נותרות לו לאדם רק לעיתים רחוקות שעות של יושר בהיתר: אולם בהגיעך אליהן, אתה עייף, ולא רק רישול אתה מבקש, כי אם ממש להשתטח לאורך ולרוחב בפישוט ידיים ורגליים. ועל פי נטייה זו אתה כותב היום את מכתביך: סגנונם ורוחם ישמשו תמיד "עדות לעידנם". במידה שנותרה עוד הנאה כלשהי מן החברה ומן האמנויות, הרי זו מסוג ההנאות שמתקינים לעצמם עבדים יגעי עמל. אבוי לצנע זה של "שמחה" אצל בעלי ההשכלה ונטולי ההשכלה שבימינו! אבוי על זו ההחשדה הגוברת והולכת כלפי כל שמחה! העבודה כובשת לעצמה יותר ויותר את המצפון הנקי. הנטייה לשמחה כבר מכונה "הצורך להינפש", והיא מתחילה להתבייש מפני עצמה. "זה רק למען הבריאות" – אומר אדם כשהוא נתפס בבילויו בחיק הטבע. אכן, זה עלול להגיע לידי כך, שמי שנוטה לחיי התבוננות (משמע, לטייל בחברת מחשבות וידידים), יתמסר לכך מתוך בוז לעצמו ונקיפות מצפון. – הוא הדבר! עד כה היה ההיפך מזה: העבודה היתה מלווה נקיפות מצפון. אדם בעל ייחוס היה מסתיר את עבודתו, אם ההכרח כפה אותה עליו. העבד היה עושה מלאכתו עמוס הרגשה, שדבר בזוי הוא עושה – ב"עשייה" עצמה היה משהו מן הבזוי. "האצילות והכבוד אינם מצויים אלא בבטלה ובמלחמה" זה דברה של הדעה הקדומה בימי קדם!"
* "הוגה דעות אינו זקוק לתשואות ולמחיאות כפיים, בתנאי שמובטחות לו מחיאות כפיו שלו עצמו, דבר שאין הוא יכול בלעדיו." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 342</ref>
* "הנתיב ל[[גן עדן|גן־עדנו]] של אדם, מוליך תמיד דרך עדני התאווה של [[גיהנום]] שלו."<ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 350</ref>
| |||