המדע העליז: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה
עריכה
שורה 30:
* "[[חיים]] אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין שיעור וגדול לאין מידה, בעל כורחך ישוב ויתרחש עמך והכול בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר."
* "הלא שמעתם את שמעו של אותו איש מטורף, אשר בבוקרו של יום בהיר הדליק פנס, רץ בשוקה של עיר וזעק בלי הרף: 'אני מחפש את האלוהים! את האלוהים אני מחפש!' – ומכיוון שאותה שעה הזדמנו שם בני אדם רבים מאותו סוג שאינו מאמין באלוהים, עורר האיש צחוק רם. 'האמנם אבד?' שאל האחד. 'שמא נתעה בריצתו כמו ילד?' אמר השני. 'ואולי מסתתר הוא? המפחד הוא מפנינו. או ירד בספינה? היגר?' – כך קראו וכך צחקו זה אל זה." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 274</ref>
* "איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן – עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!"
* "ה[[מחשבה|מחשבות]] הן צללי תחושותינו — אפלים, ריקים ופשוטים יותר מהן." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 293</ref>
*"בכל דרך, בה אתבונן בבני־האדם, בעין טובה או בעין זועמת, תמיד־תמיד אראה את כולם ואת כל אחד מהם בנפרד, שקועים במטרה האחת: לעשות את מה שמועיל לקיום המין האנושי."
שורה 53 ⟵ 54:
*"הרוב המכריע של בני־האדם אינם מוצאים ביזיון בכך, להאמין במשהו ולחיות באמונתם זו, מבלי שיוודאו בהכרתם תחילה את הטעמים המלאים בעד ונגד אמונה זו, ואף מבלי להקדיש מאמצים כלשהם להעלאת טעמים אלו."
*"הפילוסוף היווני היה מהלך בנתיבות החיים ובחביון לבו ההרגשה, שמספר העבדים רב יותר מהמשוער, באשר כל מי שאינו פילוסוף בחזקת עבד הוא."
* "רעד וחיל אוחזים בנו שוב; מיהו זה אשר ישתוקק לקדש מחדש כאלוהית מפלצת זו של עולם לא נודע, כפי שנהגו חכמי העולם העתיק?"
* "הדרך הצבועה ביותר להגן על איזה עניין היא ההגנה עליו בטיעונים מוטעים מתוך כוונה תחילה." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 295</ref>
* "כורח הוא לנו להוליד תמיד את רעיונותינו מתוך כאבינו ולציידם מרחם בכל מה שיש עמנו מן הדם וה[[לב]] והאש והעונג וה[[תשוקה]] והייסורים והמצפון והגורל והגזירה... רק הכאב הגדול הוא גואלה האחרון של הרוח." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 155</ref>
שורה 59 ⟵ 61:
*"ובכן היא אוהבת אותו, ומאז היא בוהה נכחה באמון שקט כל כך כמו פרה: אך אבוי! הרי מה שהקסימו היא דווקא זה, שהיא נראתה כניתנת בהחלט לשינויים וכבלתי נתפסת! מזג אוויר ממוזג מדי הלא יש לו למכביר משלו! וכי לא תיטיב זו לעשות אם תתראה בתכונתה הקודמת? אם תתראה כחסרת־לב? ובכן, אל תמליצו בפניה על — האהבה! תחי הקומדיה!"
*"[[בודהה]] אמר: "אל תחניף למי שגומל עימך חסד!" תשמיע פתגם זה בכנסייה נוצרית — מיד הוא מטהר את האוויר מכל הנצרות."<ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 283</ref>
*"אני מבקש שיהיו לידי לביאי ונשרי, על מנת שאדע בכל עת ובכל שעה על פי רמזים ואותות מבשרים, מה רב או מה מעט חוזקי. האם עליי להוריד מבטי אליהם ולפחד מפניהם? התבוא ותשוב אליי השעה, בה ישימו הם עיניהם אליי, ובפחד?" ~<ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 334</ref>
*"ערכנו לעצמנו עולם בו נוכל לחיות — בהניחנו קיומם של גופים, קווים, משטחים, סיבות ומסובבים, תנועה ותנוחה, צורה ותוכן: וכי מי היה מסוגל כיום לעמוד בחיים ללא עיקרי־אמונה אלה? אך זה עדיין אינו בגדר מופת לאמיתם. החיים אינם נימוק, הטעות אמורה להימנות על תנאי החיים."
*"מי שרוצה בימינו להפוך את העניינים שב[[מוסר]] למחקר, שדה פעולה עצום נפתח בפניו. כל אחד מסוגי התשוקות השונים ראוי לעיון נפרד, למחקר, תוך תשומת־לב מיוחדת לגלגוליו בתקופות שונות, אצל עמים שונים, ואצל אישים שונים, גדולים וקטנים ; מן הדין להעלות לאור יום את מידת התבונה שבהם, את אופני הערכותיהם והארותיהם! כל מה שהעניק לקיום את גוונו לא זכה עד כה להיסטוריה: וכי היכן מצוייה היסטוריה של ה[[אהבה]], של אהבת הבצע, של ה[[קנאה]], של המצפון, של יראת השמיים, של האכזריות?"
שורה 66 ⟵ 68:
*""אצל מרביתם של בני־האדם, האינטלקט היא מכונה כבדה, אפלה ומטרטרת, אשר קשה להניעה: כשהם עובדים במכונה זו ומבקשים לחשוב כמו שצריך, הם מכנים זאת "להתייחס ברצינות לעניין" — הה, וודאי לטורח רב להם החשיבה כהלכתה! החיה החביבה, אדם, מאבדת ככל הנראה את מצב רוחה הטוב, כשהיא חושבת כהלכה: היא נעשית "רצינית!" ו"כל היכן ששוררים השמחה והצחוק, אין החשיבה עולה יפה" — זוהי הדעה־הקדומה של חיה רצינית זו כנגד כל "מדע עליז". הבא ונוכיח כי דעה־קדומה היא זו!"
*"איש כ[[ישו]] הנוצרי, לא היה בגדר האפשר אלא בנוף היהודי — כוונתי לנוף, שמעליו תלוי בלי־הרף ענן הסערה הקודר והנשגב של יהוה הזועם. ההתבקעות הפתאומית, הנדירה, של קרן אור בודדת מבעד ליום־הלילי הקודר, הכולל, המתמיד. רק פה יכלו לחוש בה כמעשה ניסים של "אהבה", כקרן אור של "חסד" שאין ראויים לו. רק פה יכול היה ישו לחלום את חלומות הקשת בענן והסולם השמיימי, בו ירד אלוהים אל בני האדם ; בכל מקום אחר בעולם נחשבו מזג האוויר הצח והשמש, כמעשה רגיל ויומיומי ביותר מכדי חווייה שכזאת." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 281</ref>
* "רעד וחיל אוחזים בנו שוב; מיהו זה אשר ישתוקק לקדש מחדש כאלוהית מפלצת זו של עולם לא נודע, כפי שנהגו חכמי העולם העתיק?"
* "איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן – עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!"
* "מטרתו הסופית של ה[[מדע]] אמורה לגרום לו, לאדם, הנאה רבה ככל האפשר וצער מעט ככל האפשר. אולם מה הדין אם ההנאה והצער כה מקושרים הם זה בזה בחבל אחד, שכל מי שרוצה ליהנות הרבה ככל האפשר מן האחד, נאלץ ליטול הרבה ככל האפשר מן האחר? [...] הסטואיקאים לפחות סבורים היו שאכן כן הוא, והיו עקביים בכך, בשאפם להנאה מעטה ככל האפשר ובלבד שצערם מן החיים יהא מועט ככל האפשר. [...] למעשה ניתן בעזרת המדע לקדם את המטרה האחת וגם האחרת! ייתכן שכיום הוא נודע יותר מצד כוחו להוריד את האדם מנכסי שמחותיו ולעשותו קר, אנדרטי וסטואי יותר. אך עדיין הוא יכול להתגלות גם כמחולל הסבל הגדול – או אז ייתכן שיתגלה מצד הכוח המנוגד אשר בו, מצד יכולתו האדירה לחשוף שמיים חדשים של [[שמחה]]."
*"כשאני מהרהר בתאווה לעשות משהו, שהיא המגרה ומדרבנת בלי הרף מיליוני בני נוער אירופאיים, שאינם יכולים עוד לשאת את עצמם ואת כל השעמום כי־רב־הוא — אני תופס שוודאי שוכנת בהם התאווה לסבול מעט, על מנת שהסבל ההוא ישמש להם בסיס אפשרי לעשייה, למעשה. יש צורך בצרה! ועל כן זעקתם של הפוליטיקאים, ועל כן כל ההכרזות המזוייפות, הדמיוניות, המגזימות, על "שעת צרה היא" למעמדות ממעמדות שונים, ועל כן זו הנכונות העיוורת להאמין בכל אלה. עולם צעיר זה תובע, שהאסון — לא חלילה האושר — יבוא או יתגלה מן החוץ ; ומראש כוח הדימיון שלהם שוקד על כך, לעצב אותו בדמות מפלצת, על מנת שיוכל לאחר מכן להילחם במפלצת. אילו כל מבקשי־הצרות ההם חשו בתוכם את הכוח, לגרום נחת־רוח לעצמם מתוכם פנימה, לעשות מעשה לגבי עצמם, הלא היו יודעים כיצד לחולל מתוך עצמם צרה משלהם, כל כולה משל עצמם. או אז הן יכלו המצאותיהם להיות דקות יותר, וצליל סיפוקם הן היה כצלילה של [[מוזיקה]] טובה: בעוד אשר כעת הם ממלאים את חלל העולם בזעקת צרתם, ומכאן גם לעיתים קרובות מדי אף ברגש צרתם! אין הם יודעים מה יעשו עם עצמם — ועל כן הם מציירים על גבי הקירות את אסון האחרים. תמיד הם זקוקים לאחרים! ומדי פעם אחרים! — סליחה, ידידי, העזתי לצייר על הקיר את אושרי."
*"התשוקה העצומה להתאבדות, ששררה בעד היווסדה של הנצרות, הפכה בידיה למנוף עוצמתה. היא הותירה שתי דרכי התאבדות בלבד, עטפה אותן הוד והדר, עיטרה אותן תקוות עילאיות ואסרה בכל ביעותי האיסור על כל דרך אחרת. לא הותרו אלא מות קדושים ומיתת הסתגפות איטית של נזירים."<ref>פרידריך ~ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 278</ref>
*"החיות, דעתן על הנשים שונה מדעתם של בני־אדם: הנקבה היא בעיניהן הברייה היצרית... הנקבות מוצאות בילדיהן סיפוק ליצר השלטון, זה קניין להן, תעסוקה, משהו שהן מבינות אותו לחלוטין, ויכולות לפטפט עימו: כל זה ביחד מצטרף לאהבת־אם — וניתן לדמותה לאהבת האמן את יצירתו. ההריון עשה את הנשים רכות יותר, חששניות יותר, פחדניות יותר, וששות יותר להיכנע ; ועל הדרך הזאת המחולל ההריון הרוחני את אופיים של אנשי ההתבוננות, והוא מקורב לאופי הנשי — הללו הם אמהות גבריות. — אצל החיות המין הגברי נחשב למין היפה."<ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 229</ref>
* "כיום ה[[כאב]] שנוא הרבה יותר ממה ששנאוהו בני האדם הקודמים, ומדברים בגנותו כפי שלא דובר מעולם, יתר־על־כן, עצם מציאותו של הכאב הוא בגדר רעיון שאין לשאתו, באים בגללו בטרוניה אל הקיום בכללותו ומטילים על מצפונו את האחריות לכאב." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 215</ref>
*"התפילה הומצאה בשביל סוג בני־אדם, שלמעשה אף פעם אין עמם מחשבות מתוך עצמם, ואשר התרוממות הנפש, או שאינה ידועה להם כלל, או שהיא מתרחשת בהם מבלי־משים: וכי מה יעשו הללו באתרים מקודשים ובכל המצבים החשובים שבחיים, המחייבים שלווה ומעין־הדרת כבוד? על מנת שלפחות לא יפריעו, ציוותה עליהם חוכמתם של כל מייסדי הדתות, הגדולות והקטנות, את נוסחת התפילה, כמלאכת שפתיים ארוכה ומכנית, הקשורה בהתאמצות כוח הזיכרון, ובמצב קבוע מראש של ידיים ורגליים וגם — עיניים."<ref>פרידריך ~ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 277</ref>
* "המצאת אלים, גיבורים, אנשים עליונים מכל סוג, וכן המצאת אנשים נספחים, אנשים תתאים, גמדים, פיות, קינטאורים, סאטירים, דימונים ושדים, המצאתם של כל אלה לא הייתה אלא התאמנות אין־ערוך־לה לצידוק אנוכיותו ועריצותו של הפרט: החרות שזיכו בה את האל ביחסו לאלים אחרים, בסופו של דבר זיכו בה המזכים את עצמם, ביחסם לחוקים ולמקובלות ולשכנים." <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 283</ref>
*"מעריץ אנכי את אמיצותו ואת חוכמתו של [[סוקרטס]] בכל אשר עשה, אשר אמר ואשר — לא אמר. זו המפלצת, זה "לוכד העכברים" של אתונה, אשר הביא אף את צעיריה ההוללים ביותר לכדי רעדה והתייפחות, היה לא רק החכם שבפטפטנים מכל שהיו בזמן מן הזמנים ; הוא היה גדול גם בשתיקה. הלוואי והיה שותק אף ברגע האחרון של חייו — ייתכן והיה זוכה בזאת להיות להיות במעלה יתירה עוד יותר בסולם הרוחות. מה זה היה שם, המוות או הרעל או יראת השמיים או רשעות — משהו שהתיר באותו רגע אחרון את לשונו ; וכה אמר: "קריטון, אני חייב תרנגול לאסקליפיוס" מילה אחרונה מגוחכת ואיומה זו פירושה לגבי כל מי שאוזנו כרוייה: הה, קריטון, "החיים אינם אלא מחלה!", הייתכן הדבר? אדם שכמותו, אשר חי כל חייו בעליצות הרוח וכמו חייל — פסימיסט היה! וכל מאור־הפנים אשר לו, רק העמדת־פנים הייתה, ואת דעתו האמיתית, את הרגשתו שלפני ולפנים — הסתיר כל ימי חייו! סוקרטס, סוקרטס נשא את חייו כסבל! ועוד הוסיף והתנקם בשל כך — באותה אימרה מצועפת, מבעיתה, אדוקה, מגדפת! וכי אדם כסוקרטס חייב היה גם לנקום? האם בתוך שפע מידותיו הטובות חסרה שמינית שבשמינית של רחבות־לב? הה, ידידים שלי! עלינו להתגבר גם על היוונים!" <ref>פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 353</ref>