שקיעת האלילים: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
דף חדש
 
דף חדש
שורה 1:
'''[[W:שקיעת האלילים|שקיעת האלילים]]''' הוא ספר מאת [[פרידריך ניטשה]] שנכתב ב־1888.
{{מפריד}}
 
שורה 5:
* "בעבור הפילוסוף, להתייחס לערכם של החיים כבעיה, משמעו לטעון כנגד עצמו ולהעמיד בסימן שאלה את חוכמתו."
*"ייתכן שזו פסגת הנפש כאשר פילוסוף שותק."
*"אני תלמידו האחרון של הפילוסוף [[W:דיונסיס|דיוניסוס]] — אני המורה של תורת השיבה הנצחית."
* "[[סוקרטס]] היה ליצן שהצליח לשכנע אנשים כי יש להתייחס לדבריו ברצינות."
* "מבלי מוזיקה החיים היו טעות."
שורה 34:
* "כאשר ישראל ימיר את נקמת כל דורותיו בברכת עד לאירופה: או אז יעלה ויבוא שוב זה היום השביעי בו ישוב וישמח א-להי היהודים הקדום, יוכל להתענג על עצמו, על בריאתו ועל עמו הנבחר -ואף אנו כולנו , הלא נגל ונשמח עמו."
*"לעומת זאת רוסו — לאן בעצם ההוא רצה לשוב? זה האדם המודרני הראשון, אידיאליסט ונבל בעת ובעונה אחת, שנזקק ל"יוקרה" מוסרית כדי שיוכל לשאת במראה עצמו."
*"מושג האלוהים היווה עד כה את הפרכתו הגדולה ביותר של הקיום... אנו כופרים באלוהים. אנו כופרים באחריות לאלוהים: רק כך אנו מביאים גאולה לעולם."
*"הנה רמזתי מה הצד הדוחה שהיה בו בסוקרטס: מכל שכן שעליי להסביר את עובדת הקסם שבהופעתו — בהמציאו סוג חדש של תחרות, ובהיותו בשביל חוגי האצולה של אתונה חלוץ ראשון בסיוף זה, זו נקודה ראשונה. הוא הקסים בנגיעתו זו אשר נגעה ביצר התחרות של היוונים — הוא הביא חידוש בזירת ההיאבקות בין גברים צעירים ובין בחורים. סוקרטס היה גם אירוטיקאי גדול." ~ עמ' 60
* "הללו [=החושים] אינם מרמים... השקר אינו נובע אלא מעיבוד שאנחנו מעבדים את עדותם... "התבונה" היא הסיבה לזיוף עדותם של החושים. כל עוד החושים מראים את ההתהוות, הכליון, התמורה, אין הם משקרים... [=וכתמיכה להיראקליטוס] ההוויה היא פיקציה ריקה. העולם "המדומה" הוא האחד והיחיד, העולם ה"אמיתי" אינו אלא תוספת משוכזבת." ~ עמ' 64
*"מה איפוא השיטה היחידה האפשרית שלנו? — שאין מה שמקנה לו לאדם את תכונותיו, לא אלוהים, לא החברה, לא אבותיו ואבות־אבותיו, ואף לא הוא עצמו." ~ עמ' 82
*"קראתי את תולדות חייו של תומאס[[תומס קרלייל]], זו המהתלה של מרצון ולא מדעת. זה הפירוש ההירואי־מוסרי למצבים של הפרעות בעיכול. — קרלייל, איש המילים והזיקות החזקות, נואם מן המיצר, איש שבלי הרף נדחף על ידי הכמיהה לאמונה חזקה בתוספת ההרגשה שאין הוא מסוגל לכך (ובכך הוא רומנטיקאי טיפוסי!) הכמיהה לאמונה חזקה איננה הוכחה לאמונה חזקה, אדרבא, הוכחה להיפוכו של דבר. אדם שיש לו אמונה שכזאת, יכול להרשות לעצמו את המותרות הנאים של הספקנות: הוא מצוייד במידה מספקת של ביטחון, כוח צמידות. קרלייל מחריש משהו בתוך עצמו בעזרת הפורטיסמו הזה שבהערצת אנשים בעלי אמונה חזקה, ובכעסו על אלה שאינם תמימים כל כך: הוא זקוק לרעש. אי־יושר מתמיד ויוקד כלפי עצמו — זוהי סגולתו, בזה רק בזה הוא מעוניין. — אומנם באנגליה הוא נערץ על שום יושרו דווקא. — מילא, זהו נוסח אנגליה ; ואם נזכור שהאנגלים הם עם הצביעות המושלמת, הרי לא רק שזה בסדר, כי אם גם מובן ביותר. ביסודו של דבר קרלייל הוא אתיאיסט אנגלי אשר רואה כבוד לעצמו בכך שאיננו אתיאיסט." ~ עמ' 101
*"להיות סובלני כלפי בני אדם, לפתוח את הלב לרווחה, משמע להיות ליברלי, אך לא יותר מליברלי. אולם לבבות, שמידת הכנסת־האורחים שלהם נאצלת, ניכרים בוילונות הכבדים על חלונותיהם, בתריסיהם המוגפים. מיטב הדריהם — ריקים. למה זה? כי הם מצפים לאורחים שכלפיהם אין צורך לנהוג בסובלנות." ~ עמ' 109
*"עצה לאדונים הפסימיסטים ושאר הדיקאדנטים: אין בידינו למנוע את לידתנו." ~ עמ' 115
* "המלחמה מחנכת לחופש. כי חופש מהו? רצונך לשאת באחריות עצמית... התגברות אדישותך לגבי... החיים עצמם. נכונותך להקריב על מזבח עניינך בני-אדם, גם את עצמך.... האדם שהשתחרר ומכל שכן הרוח שהשתחררה דשים בעקביהם את סוג הנחת הבזוי... האדם החופשי הוא לוחם. על פי מה נמדד החופש אצל היחיד ואצל עמים? על פי המכשולים שיש לגבור עליהם, על פי העמל שמשלמים בו כדי להישאר למעלה. את הטיפוס העילאי של האדם החופשי יש לבקש כל היכן שמתגברים על התנגדות עילאית: במרחק חמש פסיעות מן הרודנות." ~ עמ' 119-120
*"טיפוס הפושע הוא טיפוס של אדם חזק בנסיבות מכשילות, אדם חזק שהוחלה. דרוש לו המדבר, תנאי טבע וצורת קיום אשר יתר־חופש ויתר־סיכון להם, ואשר מוצדק בהם כל מה שהוא מגן וחרב באינסטינקט של האדם החזק. מידותיו הטובות מנודות על ידי החברה ; יצריו התוססים ביותר הטבועים בו משתרגים עד מהרה ברגשות דיכוי, בחשדנות, בפחד, בקלון. אבל זהו כמעט בגדר תרופה נגד ניוון פיזיולגי. כל מי שנאלץ לעשות בסתר ומתוך מתח ממושך, בזהירות ובערמומיות, את מה שהוא מיטיב לעשותו ומעדיף לעשותו, ממילא נעשה אנמי. ומכיוון שיבול יצריו הם תמיד רק סכנות ורדיפות ואסונות, הרגשתו פונה תמיד גם נגד יצריו אלה עצמם — הוא חש בהם כגזירה. החברה שלנו, המבוייתת, הבינונית, המסורסת, בחברה זו אדם טבעי משורש, אשר מן ההרים בא או מהרפתקאות הים הגדול, מידרדר בה בהכרח לפושע." ~ עמ' 125-126
 
*"מושג האלוהים היווה עד כה את הפרכתו הגדולה ביותר של הקיום...אנו כופרים באלוהים. אנו כופרים באחריות לאלוהים: רק כך אנו מביאים גאולה לעולם."
 
[[קטגוריה: ספרי פרידריך ניטשה]]