מעבר לטוב ולרוע: הבדלים בין גרסאות בדף

* "ככל שמופשטת יותר ה[[אמת]] שברצונך להורות, חייב אתה יותר לפתות את החושים אליה."

* "לא־אנושי הוא לברך אדם באשר קולל."

* "יש תום שבשקר שהוא אות לאמונה התמימה בעניין מסוייםמסוים."

* "השבח טרחן יותר מהגינוי."

* "ה[[נפש]] האצילה יש בה יראת כבוד בפני עצמה."

* "ה[[אישה]] לומדת לשנוא, בה במידה שהיא עומדת מלהקסים."

* "הטירוף נדיר אצל היחיד – אך אצל קבוצות, מפלגות עמים וזמנים – הוא התדיר." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 87</ref>

* "הו, sancta simplicitas!{{D}} מה מוזרים הפישוט והזיוף שחי בהם האדם! אין קץ לפליאתך, אם באחד הימים שמת את עינך בפלא ההוא! איך הצלחנו להפוך את הכלהכול סביבנו לבהיר וחופשי וקל כל כך! איך השכלנו להעניק לחושינו אשרת־כניסה לכל שטח שטוח, ולחשיבתנו —– תשוקה אלוהית לקפיצות של שרירות ולהיקשים של כזב! —– איך ידענו מההתחלה לשמור על בערותנו כדי לחיות במידה כמעט בלתי נתפסת של [[חירות]], קלות־דעת, חוסר זהירות, אומץ־לב, עליצות, וכך להנותליהנות מהחיים! ורק מתוך כך, על בסיס־שחם איתן זה של הבערות, רשאי היה עד כה ה[[מדע]] להינשא, רצון־דעת על בסיס רצון רב־עוצמה פי כמה, הוא הרצון לאי־דעת, לספק־דעת, ולאי־אמת! לא כניגודו —– כי אם כשכלולו! גם אם הלשון, כאן ולא כאן בלבד, מתנהלת בכבדות עלגותה וממשיכה לדבר על ניגודים במקום שיש רק דרגות או אי־אלה שכלולי שלבים ; וגם אם הצביעות הטבועה במוסר, שנעשה לבשר מבשרנו דם מדמינו, ללא הפרד עוד, גם אם צביעות זו הופכת את המילים אף בפינו, פי היודעים: פה ושם אנו תופשים זאת היטב וצוחקים על כך, כיצד גם מיטב המדעים הוא גם מיטב המאמצים להחזיקנו בעולם זה, אשר באופן מלאכותי פושט כל כך, פוייטפויט כל כך, זוייףזויף כל כך, כיצד מדע זה, אנוס־מרצון, אוהב את הטעות, באשר הוא, החי, אוהב את החיים!"

* "הנטייה להשפלה עצמית, להיות נגזל, מרומה, מנוצל, עשוייהעשויה הייתה להוות את חרפת אלוהים בקרב בני־אדם." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 75</ref>

* "כשאנו מאלפים את מצפוננו, הוא מעניק לנו נשיקה תוך כדי נשיכה." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 79</ref>

* "אין בכלל תופעות מוסריות, ישנה רק פרשנות מוסרית של תופעות."

* "התקופות הגדולות שבחיינו, הן שם, באשר נרהיב עוז לומר לרוע שלנו: לא רוע ייקרא שמך, כי אם הטוב ביותר אשר בנו." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 81</ref>

* "אין מי שירבה לשקר כמו הממורמר."

* "לעיתים קרובות למדי אין הפשע לפי כוחו של הפושע: הוא מצמצמו ומתכחש לו."

* "הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת. וכשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 85</ref>

* "על אף הסכנה של גרימת צער לאזניים תמות, אני פוסק את פסוקי: האנוכיות שייכת לנפש האצילה וכוונתי לאמונה בל תימוט, שיצורים שונים ממנו חייבים מטבע הדברים להיות משועבדים ליצורים שכמונו, ועליהם להקריב עצמם למענם."

* "מן ההכרח לתבוע לדין ולשיפוט ללא־רחם את כל רגשי המסירות, ההקרבה העצמית למען הזולת, כל אותו מוסר של התבטלות: וכן את האסתטיקה של ה'התבוננות־חסרת־הפניות', אשר מאחוריה מנסה האמנות המסורסת להיטיב את מצפונה על דרך מפתה למדי. בכל אותם רגשות של 'למען הזולת', 'לא למעני', מהולים כל כך הרבה קסם וסוכר, שאין אתה יכול שלא להיעשות חשדן כפול ומכופל ושלא לשאול: שמא כל אלה אינם אלא פיתויים? העובדה, שהם מוצאים חן —– בעיני כל בעלי הרגשות ההם, בעיני כל מי שאוכל מפירותיהם, ואף בעיני המתבונן מן הצד —– אינה עדיין בגדר נימוק לטובתם, כי אם אדרבא, מחייבת זהירות משנה. הבה, אם כן, נהיה זהירים!"

* "אנו חסרי־יושר ביותר ביחס לאלוהים: הוא —– אינו רשאי לחטוא!"

* "האמונה הנוצריתה[[נצרות|נוצרית]] היא מראשיתה הקרבה: הקרבת כל חירות, כל גאווה, כל ביטחון עצמי של הרוח, עד להשתעבדות, להשפלה עצמית, להטלת־מום בעצמה." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 58</ref>

* "כל היכן שהנוירוזה הדתית הופיעה עד כה עלי־אדמות, אנו מוצאים אותה מלווה בשלוש תקנות־דיאטה מסוכנות: בדידות, צום והתנזרות מינית —– מבלי שינתןשיינתן בזאת לקבוע בוודאות, מה כאן סיבה ומה מסובב, ואם בכלל מצוי כאן קשר של סיבה ומסובב." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 59</ref>

* "ב'[[תנ"ך|ברית הישנה]]' היהודית, זה ספר הצדק האלוהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יון והודו שיוכל להידמות אליו." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 63</ref>

* "לא אהבת־האדם שלהם, כי אם אין־האונים שבאהבת־האדם שלהם מונעת מהנוצרים שבימינו —– לשרפנו." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 80</ref>

* "יבורכו ה[[שכחה|שוכחים]], כי הם משיגים את הטוב גם מכשלונותיהםמ[[כישלון|כשלונותיהם]]."

* "על האדם לדעת לשמר את עצמו: המבחן החמור ביותר של אי־תלות." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 53</ref>

* "במצבי שלום יתקיף איש־מלחמה את עצמו." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 76</ref>

* "האינסטינקט —– כאשר הבית עולה בלהבות, שוכח אדם אפילו את ארוחת־הצהריים שלו. —– אכן: אלא שהוא משלים אותה על האפר." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 77</ref>

* "לא כוחה, כי אם התמדתה של התחושה הנישאה, היא העושה את האנשים הנישאים." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 76</ref>

* "בכוחה של המוזיקה התשוקות נהנות מעצמן." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 80</ref>

* "פילוסוף מהו, דבר זה קשה ללומדו משום שאי אפשר ללמדו: את זאת יש "'לדעת"', מתוך הניסיון —– או שתהא בך מידת הגאווה שלא לדעת זאת." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 130</ref>

* "רודף הכבוד שמח על כל דעה טובה שהוא שומע על עצמו [וזאת לגמרי מעבר לבחינת התועלת שבה וכן מעבר להיותה נכונה או בלתי-נכונהבלתי־נכונה], ממש כשם שהוא נפגע מכל דעה רעה: מכיוון שהוא משתעבד לשתיהן, הוא חש עצמו משועבד להן, מתוך אותו אינסטינקט השעבוד הקדמון הפורץ מתוכו." <ref>פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע ; לגניאולוגיה של המוסר, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1967, עמ' 191</ref>

* "לעמוד ברשות עצמם —– זה עניין למועטים ביותר, זו זכות־היתר של החזקים. ומי שמנסה זאת, גם במלוא זכותו לכך, אך ללא כורח, מוכיח, שאין הוא, כי הנראה, חזק בלבד, כי אם גם נועז למשובה. הוא נכנס לתוך מבוך. הוא מרבה פי־אלף את הסכנות, הכרוכות ממילא בחיים כשלעצמם ; ולא זו הקטנה שבהן אין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נתעה, ואיך הוא נטרף לגזרים על ידי איזה מינוטאור־מערות של המצפון. נניח שאחד כזה הולך לאבדון, זה מתרחש הרחק כל כך מתפיסתם של בני־אדם, שאין עמם לא צער ולא השתתפות־בצער. ודרך חזרה —– אין! אף לא אל רחמי אנוש."

* "מי שמעיקרו מורה הוא, מקבל ברצינות את כל הדברים רק בהתייחסותם לתלמידיו —– אף את עצמו."

* "חייב אדם, לדעתי, לנקוט כל מיני זהירויות לגבי המוזיקה הגרמנית."

* "ליד השמש קיימים גופים חשוכים לאין־ספור, שעליהם ניתן להסיק, אך לעולם לא נראה אותם. ובינינו לבין עצמנו, אין זה אלא משל ; ופסיכולוג המוסר קורא בכתב הכוכבים כולו כבלשון משל וחידות, אשר בעזרתם כה הרבה ניתן להשתיק."

* "האישה כמבשלת; זו אטימות המחשבה המזוועת המלווה את פעילות המשפחה וראשה! אין האשההאישה תופסת מהי משמעותו של מזון: ומתיימרת להיות המבשלת! אילו הייתה האשההאישה יצור חושב, הן הייתה מגיעה לאחר מלאכת בישול של אלפי שנים לגילוי עובדות פיסיולוגיות חשובות ביותר, עד כדי שלטון מלא על אומנות הריפוי! בעטיין של המבשלות הרעות, בעטיו של חוסר התבונה המוחלט שבמטבח, – נגרם העיכוב הממושך, ונפגמה ביותר התפתחות האדם: ואף כיום הזה אין שיפור ניכר."

* "כל עלייה בטיפוס 'אדם' הייתה עד כה מפעלה של חברה אריסטוקראטית —– וכה ישוב ויהיה תמיד: באשר היא חברה המאמינה בסולם ארוך של סדר דירוגי ובשוני הערכי שבין אדם לאדם, והיא זקוקה לעבדות בצורה זו או אחרת. ללא הפאתוס של מירווחמרווח, הצומח ועולה מן השוני המוטבע שבין המעמדות, מהתמד הראייה וההסתכלות־מגבוה של הכת השלטת לגבי נתינים ומכשירים, וכן מהתמד אימוניהם כמצייתים וכמצווים, ושמירה על עליונות ועל מרחק, ללא כל אלה לא יכול היה לצמוח כלל גם אותו פאתוס אחר, מיסתורימסתורי יותר, אותה שאיפה למירווחיםלמרווחים חדשים מתרחבים והולכים בתוככי הנשמה עצמה, התהוותם המתמדת של מצבים נעלים יותר, רחוקים, מתוחים ומקיפים יותר, ובקיצור, עצם העלאתו של הטיפוס 'אדם', המשך 'התגברות האדם על עצמו', אם להשתמש בנוסחאבנוסחה מוסרית ובמשמעות על־מוסרית. אמנם: אל ישגה איש באשליות הומאניטאריותהומניטריות לגבי תולדות התהוותה של אותה חברה אריסטוקראטית (כלומר, התנאי המוקדם יותר לעילויו של הטיפוס 'אדם'): האמת קשוחה. נאמר בפני עצמנו ללא־רחם, כיצד התחוללה עד כה כל תרבות גבוהה יותר עלי־אדמות! אנשים אשר טבעם טבעי עדיין, ברברים במלוא מובנה האימתני של המילה, אנשי־טרף שרצונם טרם נשבר ואיוויהם לשלוט טרם נתמלאו, מתנפלים על החלשים מהם, על גזעים מהוגנים יותר ושוחרי שלום שמשלוח־ידם אולי מסחר ואולי גידול־בקר, או דורסים תרבויות זקנות, פריכות, שבשעת דעיכתן מתהבהבים בהן כוחות חיים אחרונים בזיקוקי די־נור מרהיבים של רוח וניוון. כל כת אצולה הייתה בראשיתה תמיד כת ברברים: ותחילת עליונותה לא בכוח הפיזי כי אם בנפשי —– בני אדם שלמים יותר."

* "טרם פגשתי גרמני שיהא נוטה חיבה ליהודים."

* "מה אירופה חבה להם, ליהודים? הרבה, מן הטוב ומן הרע, ובראש ובראשונה הדבר האחד שהוא הטוב ביותר והרע ביותר בעת ובעונה אחת: את הסגנון הגדול שבמוסר, את האימה ואת הוד המלכות שבתביעות אין־קץ, משמעויות אין־קץ, את כל הרומנטיקה ואת כל הרוממות שבמפוקפקות המוסריים —– ומכאן דווקא את הצד הקוסם ביותר, המצודד ביותר והמובחר שבשלל הצבעים המפתים במשחקיהם אל החיים, ואשר עד היום שמי תרבותנו האירופאית, שמי הערב שלה, מדמדמים בזהרוריו, אולי דמדומי רמץ אחרונים. אנו האמנים שבקרב המסתכלים והפילוסופים, אסירי תודה הננו ליהודים על כך."

* "ברור לחלוטין שהיהודים אילו רצו —– יכולים כבר עתה להגיע להשפעה מכרעת, או לשלטון על אירופה פשוטו כמשמעו ; אך כמו כן ברור, שאין הם חותרים לכך ואין הם עורכים תוכניות כאלו. לעת עתה מבקשים ורוצים הם יותר, ולעיתים אף בטרדנות־מה, להיספג באירופה, על ידי אירופה, להיבלע בתוכה, הם צמאים להיקבע במקום כלשהו בבטחה, בהתרבהיתר, בכבוד, ולשים קץ לחיי הנוודים, ליהודי הנצחי —– ומן הראוי להקדיש תשומת־לב וסבר פנים יפות לנטייה וללחץ זה זה של היהודים (שהוא עצמו כבר מבטא אולי את החלשתו של האינסטינקט היהודי): ולשם כך אולי מן המועיל והפשוט ביותר הוא לגרש מן הארץ את הצרחנים האנטישמיים. לקבל בסבר פנים יפות —– במלוא הזהירות ותוך כדי מבחר ; בערך כמו שזה נעשה על ידי האצולה האנגלית."