רומן גארי: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Amir mel (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
עריכה
שורה 131:
==עצור! כאן פג תוקף כרטיסך (1975)==
* "בית-האהבה האמיתי הוא תמיד מקום מסתור."
* "זה בדיוק הדבר שאליו אני מתכוון בנאמנות: כשמקדימים [[אהבה]] לעונג."
* "מאז חולם האדם, כבר נשמעו כל-כך הרבה קריאות לעזרה, כבר הוטלו כל-כך הרבה בקבוקים לים, שבעצם מתמיה שעדיין רואים את הים, בעצם צריכים לראות רק בקבוקים."
* "הקומוניזם נועד לעניים."
* "כשגבר מגיע לגיל חמישים בערך, חלים על גבריותו, לעיתים קרובות, שינויים מסוימים, ואז הוא מנסה לצבור הון של עוצמה המוגן מפני שקיעת הבלוטות."
* "האנשים מתים לפעמים הרבה לפני שקוברים אותם."
* "ברגע שגבר מתחיל לדבר אתי על "'נשים"', ברבים, בנימה של שותפות זכרים היודעים פרק בהלכות גושי בשר על שתיים, גואה בי כלפיו גל שנאה כמעט גזעית. תמיד תיעבתי את שיחות ההתוודות, שמשתמעת מהן השתכשכות באותם מעמקים פסיכולוגיים."
* "הוא התקצר לי לפחות בשני סנטימטרים בשנה אחת, והוא כבר לא לגמרי קשה. כן, חביבי, ככה זה. זה קורה לכולנו, אין אלוהים. בשנת 1944 נחתתי בנורמאנדי, באומאהה ביץ', תחת הפגזות, ושחררתי את פאריס; אתה היית גיבור מחתרת, בו עשרים ושש וקולונל; ועכשיו לא עומד לנו יותר."
* "אבל אתה יודע מה זה כשאתה במיטה עם בחורה ואתה לא מעז להסתכן כי אתה יודע שתתקפל, שזה לא מספיק קשה, שלא תצליח לפלס דרך, ואתה מתרכך לגמרי, בגלל החרדה והייאוש, ואז אתה מוצא את עצמך או עם אמא שמנחמת אותך ומלטפת לך את המצח ואומרת לך 'לא נורא, אתה עייף,' או 'יקירי המסכן,' או עם נבלה אחת שמתאמצת לא לצחוק מזה שלג'ים דולי הגדול לא עומד, שהוא לא שווה יותר כלום, שאין עם מי לדבר..."
שורה 143:
* "עיניה עולצות בחום חמים מתחת לגבות כמעט ישרות, שהיא שומרת על עוביין - כמה אני מרחם על המצחים המרוטים, שקו העיפרון שעליהם, תמיד בצבע בז', פחות או יותר, מבטל בשטחיותו את כל משחקי האור והצל! - היא מסרקת את שערותיה בפקעת, וכל פעם שהיא מפזרת אותן, אני מופתע מחדש משינוי הפנים, מן המעבר מרוגע לגעש הניכר בהן. השפתיים הפשוקות נראות תמיד עזובות מעט, כאילו נוצרו מנשיקה בלתי פוסקת, ומכל ארשת פניה, החל בשלוות המצח וכלה בעקשנות הרכה של סנטרה, שרים הנעורים שירת אמונה בדברים שלא ייגמרו לעולם."
* "מן ההתחלה הוסכם שפער הגילים לא יוזכר בינינו לעולם. כבר בימים הראשונים של הרומאן שלנו, הוסכם בינינו שהחיים יכולים להגיע כך לקצם ולהציל הכול, כמו שליח המלך במערכה אחרונה אצל מולייר."
* "תמיד נדמה היה לי שההזדקנות מכינה להזדקנות. נדמה היה לי שיש עונות, שלבים, סימנים מבשרים על השינוי: משהו של "'לאט-לאט"', המותיר שהות לחשבו, לעשות הכנות ולהתרחק, לגייס "'תבונה"', שלווה."
* "מימי לא אהבתי בהתמסרות מוחלטת כל כך. אפילו לא זכרתי עוד את אהבותי האחרות, אולי מפני שהאושר הוא תמיד פשע יצרי: הוא מחסל את הקודמים."
* "לחיות פירושו תפילה שרק אהבת אישה יכולה להיעתר לה."
שורה 150:
* "ואתה מתאר לך באיזה מבחן עומדים האיברים שלך במשך הפעולה, כשהם לא מסוגלים יותר, והיא מאלצת אותם? המין האוראלי יכול כמובן לשמש כביטוי חיבה במהלך הנורמלי של חיבוק האהבה, אבל בוודאי לא כשיטת החייאה."
* "כמה קל, איפוא, ליצור דימוי עצמי על ידי החלפה תכופה של נשים והתחמקות מהזמן!"
* "האושרה[[אושר]] הוא עבודת צוות."
* "אפשר לומר כל מה שרוצים על החיים, אבל דבר אחד בטוח: הם מצפצפים. הם מעולם לא ידעו להבדיל בין אושר לאומללות. הם אינם מביטים אל מה שנמצא לרגליהם."
* "עכשיו את יודעת איך נולדים כל המיתוסים העממיים הגדולים. הם נולדים מהיעדר חיים ומדלות. ליוצרים שלהם לא היה שום כוח, אז הם הפכו שמיים וארץ. הם מצאו מקלט בדמיון, כי לא היה להם שום דבר אחר..."
שורה 175:
* "רק הפרחים מדיפים ריח ניחוח בלי לדעת מדוע..."
* "הנשים הרכות מזדקנות הרבה יותר גרוע מאשר האחרות."
* "העברה[[עבר]] והעתידוה[[עתיד]], לפעמים הם זוג מוזר."
* "אני חושבת שבצרפתשב[[צרפת]] אומרים 'מנוול מושלם', זו מדינה שאוהבת שלמות."
* "אני רוצה לציין מיד שרעיון ההתאבדות לא עלה מעולם על דעתי מסיבה פשוטה מאוד, המובנת לכל איש עסקים הנקלע לקשיים פיננסיים: חברות הביטוח לא היו משלמות."
* "החל מגיל מסוים האלכוהול מקטין את הביצועים..."