יולנדה גמפל: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה
מ הגהה
שורה 2:
 
==אמרותיה==
* "בני הניצולים לעתים קרובות עומסים על כתפיהם את האבלה[[אבל]] שהוריהם לא יכלו לחוות בשל הקרע שנפער בתוכם ב[[השואה|שואה]]. בנושאם את סבלם של הוריהם, הם מנסים באופן [[לא-מודע|לא־מודע]] להצילם מהסגירות שלהם."
* "אני מבדילה בין המשמעויות של ההעברה הבלתי מודעת לבין ה[[זיכרון]] של מה שקרה. ההחלטה הכאובה לזכור ולספר את מה שהתרחש עומדת בניגוד קיצוני לבחירה להדחיק את הזיכרונות הנוראיים, המאיימים."
* "העבודה הטיפולית המאוד ארוכה שצריך לעשות עם הדור השני היא לאפשר להם להבין שצריך לתת להורים לנוח על משכבם, שאי אפשר להציל אותם או להחליפם. שיש להם, לילדים, לגיטימציה לחיות את החיים שלהם."
* "בישראל, חוסר ודאות ודאגה שולטים בכלבכול. אנו מיטלטלים בין [[פחד]] לבושהל[[בושה]], בין [[שנאה]] לחמלהל[[חמלה]], בין [[תקווה]] לייאושל[[ייאוש]]."
 
==ההורים שחיים דרכי (2010)==
* "באופן כללי, ילדים קרובים יותר מאיתנו ללא-מודעללא־מודע שלהם. הם שומרים על מגע עם השאלות הקיומיות, כל עוד ה[[חינוך]], בית הספר, המבוגרים, לא כולאים אותם בתוך תשובות מוכנות מראש."
* "החזרתיות היא ממקור בלתי-מודעבלתי־מודע, היא תופעה בלתי נשלטת; היא יוצרת נוכחות עיקשת וקבועה. מה שמירב והאב לא רצו לזכור, הנציח את עצמו באופן טורדני."
* "החזרה הכרחית, שכן היא מבטיחה מגע עם היבטים מסוימים של העצמי שהודחקו, הוכחשו, נשכחו, ונעשו באופן מסוים 'נעדרים'. היבטים אלה קשורים ברגעים טראומטיים של מצוקה עצומה."
* "לפעמים אנחנו חושבים, בטעות, שביכולתנו לגרום לניצול [השואה] לעלות מתוך העבר הטרגי שלו... אנו סבורים, שוב בטעות, שביכולתנו להביאו לידי הכרה באובדן ובכאבוב[[כאב]] שאולי מחק כדי להישאר בחיים."
* "[הנכדים] מעודדים את הוריהם לצאת מהסגירות של הבלתי נאמר, ודוחפים את סביהם להיזכר בסיפורם ולספרו."
 
שורה 18:
 
==קישורים חיצוניים==
* [https://www.youtube.com/watch?v=Elt3Wtj39to ראיון עם פרופ' יולנדה גמפל שנערך באוניברסיטת תל-אביב] {{יוטיוב}}
 
{{מיון רגיל:גמפל, יולנדה}}
[[קטגוריה: פסיכולוגים ישראלים]]