בנימין זאב הרצל: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגית: שוחזרה |
מ שוחזר מעריכות של 141.226.11.49 (שיחה) לעריכה האחרונה של קליאו תגית: שחזור |
||
שורה 26:
==מיומניו==
* "ב[[w:באזל|באזל]] ייסדתי את מדינת היהודים." ~ ביומנו לאחר [[w:הקונגרס הציוני העולמי|הקונגרס הציוני העולמי]] הראשון
* "בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על־ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – בייחוד אני – יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון."
* "אלא שדבר מה בתשובתו של בנדיקט נגע בלבי כדבר אמת, הוא אמר מאה דורות עמדו בני עמך והתקיימו בתוך היהדות, אתה רוצה עכשיו לשים את עצמך כגבול החוסם את ההתפתחות הזאת. את הדבר הזה לא תוכל לעשותו, ואף אסור לך לעשותו." ~ עניין היהודים, כרך א' עמוד 58
* "האנטישמיות גָדְלָה וּגְדֵלָה והולכת - ועמה גם אני. ...בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה - והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק - אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בנסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל'שבועון הגרמני' שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת. הייתי אז סופר פשוט ותם, עם מעט תאוות כבוד ובלי גאוותנות יתירה. שאלת היהודים ארבה לי, כמובן, בכל פינה. נאנחתי ולעגתי, הרגשתי את עצמי ברע, אך בכל אלה לא הייתי מזועזע ביותר, אף כי עוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת סיורי בספרד, בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תכניתי הספרותית הזאת. לפי התכנית היה שם הרומן 'שמואל כהן', ובין רשימותי הקטועות יש בוודאי רבות הנוגעות לתכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים." ~ כרך ב, היומן א פאריז, אביב תרנ"ה (1895) סמוך לשבועות.
* "אכן האנטישמיות שהיא כוח חזק ומושרש בתת ההכרה של ההמונים לא תזיק ליהודים, אני מוצא שהיא מועילה לבניית האופי היהודי, חינוך הקבוצה על ידי ההמון, חינוך שעשוי להוביל להתבוללותה, החינוך מתבצע רק באמצעות תלאות, היהודים יסתגלו לסביבתם." ~ עניין היהודים כרך א', עמוד 60 (בתרגום אחר)
* "זה יכול להיות רעיון מצוין לצרף אנטישמים הגונים ומורשים אל מפרקי הנכסים. הם יכולים לערוב לנו כלפי העם שאין בכוונתנו לגרום להתרוששות של הארצות שאנו עוזבים." ~ עניין היהודים, כרך א', עמ' 116
* "אין אומתינו אומה אלא באמונתה." ~ ספר הימים א' 57
שורה 59 ⟵ 53:
* "דרושה לנו ארץ... טריטוריה... השאר יבוא מעצמו. רק שתי ארצות באות בחשבון: ארץ ישראל וארגנטינה. ארגנטינה היא גדולה ועשירה, ויש בה אדמות רחבות-ידיים, אך ארץ ישראל היא ארץ אבותינו, אותה לא שכחנו ולא נשכח לעולם... טריטוריה וארגון פוליטי וכלכלי – אלה הם הדברים הדרושים לנו."
* "ברגע של אמת, מגלה הרצל 'סוד' ל[[מקס נורדאו|נורדאו]]: האף שלו עצמו – יש לו תכונה מוזרה: מצד אחד ישר הוא לגמרי, אך מן הצד השני – הוא עקום מעט. בעבר, לפני שהתחיל לעסוק בעניין היהודי, היה נוהג להפנות למצלמה את צידו הישר של האף. אך מאז שהתמסר לעניין היהודי – מצטלם הוא דווקא בצידו העקום..."
* "קראתי פעם לציונות אידאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."
* "דגל – הוא הדבר שלמענו מוכנים המוני אנשים למות..." והוא מתאר ל[[מקס נורדאו|נורדאו]] את הדגל העולה בדמיונו: "זה יהיה דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב. הרקע הלבן – הוא סמל לחיינו החדשים והטהורים. הכוכבים הם שעות העבודה. יום העבודה בארצנו יהיה שבע שעות. בסימן העבודה אנו הולכים אל הארץ המובטחת. זו תהיה ארצנו. כאן 'מותר' שיהיה לנו חוטם עקום, זקן שחור או אדום ורגל כפופה – ואיש לא יוכל ללעוג לנו. יותר מזה: קריאת הלעג 'יהודי' – תהפוך למילת כבוד, כמו גרמני... אנגלי... צרפתי... כמו כל העמים."
|