רודף העפיפונים: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 19:
* "הייתה לי הזדמנות אחת אחרונה לקבל החלטה. הזדמנות אחת אחרונה להחליט מי אהיה. יכולתי להיכנס לסמטה, להתייצב לצדו של חסן - כמו שהוא התייצב לצדי פעמים רבות כל-כך בעבר - ולקבל מה שיעל בגורלי; או שיכולתי לברוח. בסופו של דבר ברחי. ברחתי כי הייתי מוג לב. פחדתי מעאסף וממה שיעשה לי... זה מה שאמרתי לעצמי כשפניתי עורף לסמטה, לחסן. זה מה שהכרחתי את עצמי להאמין בו... חשבתי שאולי חסן הוא המחיר שעליי לשלם, השה שאני צריך לשחוט, כדי לזכות בבאבא. והאם זהו מחיר הוגן? התשובה נישא אל תודעתי קודם שהספקתי לסכל את הופעתה: הוא הרי סתם האזארי, נכון?".
* "חשבתי על חלומו של חסן, החלום שבו שחינו באגם. אין שום מפלצת, אמר, רק מים. אלא שהוא טעה בעניין זה. היתה מפלצת באגם, היא תפסה את חסן בקרסוליים, משכה אותו אל הקרקעית האפלה. אני הייתה המפלצת הזאת. בלילה ההוא התחלתי לסבול מנדודי שינה".
* "'באבא, חשבת פעם להעסיק משרתים חדשים?'. הוא הפיל את הפקעת מידו ותקע את האת באדמה. הסיר את כפפות הגינון. ראיתי שהבהלתי אותו. 'מה אמרת?'. 'אני רק תהיתי, זה הכל'. 'למה שארצה לעשות דבר כזה?', שאל באבא בקוצר רוח. 'אני מניח שלא תרצה. זאת הייתה סתם שאלה'... 'אני גדלתי עם עלי' אמר בשיניים חשוקות, 'אבא שלי אסף את עלי אל ביתו, הוא אהב את עלי כאילו היה בנו. ארבעים שנה נמצא עלי עם המשפחה שלי. ארבעים שנה, לכל הרוחות. ואתה חושב שאני אלך ואזרוק אותו, סתם ככה?'... 'אף פעם לא הרמתי עליך יד, אמיר, אבל אם תגיד את זה עוד פעם...'. 'חסן לא הולך לשום מקום... הוא נשאר כאן איתנו, לכן הוא שייך. זה ביתו ואנחנו המשפחה שלו. ושלעולם לא תשאל אותי שוב את השאלה הזאת!'".
* "'מה היית עושה אילו הכיתי אותך בזה?', שאלתי והעפתי את הפרי (רימון) באוויר שוב ושוב... הצבע התנקז מפניו... העפתי עליו את הרימון. הוא פגע בו בחזה והתפוצץ במתז של עיסה אדומה. צעקתו של חסן הייתה טעונה הפתעה וכאב. 'תחזרי לי!' אמרתי בכעס. חסן העתיק את מבטו מהכתם של חזהו אלי. 'קום כבר! תרביץ לי! אמרתי. חסן אמנם קם, אבל הוא פשוט עמד שם... העפתי עליו עוד רימון... קיוויתי שהוא יעשה את זה. קיוויתי שהוא יתן לי את העונש שערגתי אליו, כך שאולי אצליח סוף-סוף לישון בלילה. חשבתי שאולי יוכל המצב בינינו לחזור לקדמותו. אבל חסן לא עשה דבר בעת שיידיתי בו עוד ועוד רימונים... ואז חסן התכופף ובכל זאת הרים רימון. הוא התקדם לעברי. בצע את הרימון ומחץ אותו על מצחו. 'הנה', אמר בקול צרוד, והאדום ניגר על פניו כמו דם. 'עכשיו אתה מרוצה? עכשיו אתה מרגיש יותר טוב'? הוא הסתובב והתחיל לרדת מהגבעה. הנחתי לדמעות לזרום בחופשיות...".
===עזיבתו של חסן ועלי===
* "למחרת בבוקר חיכיתי בחדרי לעלי שיפנה את שולחן ארוחת הבוקר במטבח. חכיתי שידיח את הכלים וינגב את הדלפקים... ואז לקחתי כמה ממעטפות הכסף מערימת המתנות ואת השעון שלי ויצאתי החוצה על בהונותי. נעצרתי לפני חדר העבודה של באבא והקשבתי. הוא היה שם כל הבוקר, טילפן לכל מיני מקומות... חציתי את החצר ונכנסתי לבקתה של עלי וחסן שליד עץ השסק. הרמתי את המזרן של חסן ושתלתי תחתיו את השעון החדש שלי וחופן שטרות אפגניים. חיכיתי עוד חצי שעה. אחר-כך נקשתי על דלת חדרו של באבא ואמרתי את מה שקיוויתי שיהיה האחרון בשורה ארוכה של שקרים מבישים".
* מהלכתי לחדר העבודה של באבא והתיישבתי על אחת מספות העור. כשלושים דקות או יותר חלפו עד שחסן ועלי הצטרפו אלינו. שניהם בכו; היה אפשר לראות זאת בעיניהם האדומות, הנפוחות... ואני תהיתי איך ומתי נעשיתי מסוגל לגרום כאב שכזה... באבא ניגש ישר ולעניין ושאל, 'גנבת את הכסף הזה? גנבת את השעון של אמיר, חסן?'. תשובתו של חסן הייתה מילה אחת, והיא נמסרה בקול דק וצרוד: 'כן'. העוויתי את פני ברתיעה, כאילו סטרו עליהן. לבי צנח וכמעט פלטתי את האמת. ואז הבנתי: זהו הקורבן האחרון שחסן מקריב למעני. אילו אמר לא, היה באבא מאמין לו, כי כולנו ידענו שחסן לעולם אינו משקר. ואילו האמין לו באבא, הייתי אני הנאשם; הייתי צריך להסביר, ואז היה מתגלה פרצופי האמיתי. באבא לא היה סולח לי, לעולם לא. ובעקבות זאת הבנתי דבר-מה נוסף: חסן ידע. הוא ידע שראיתי הכל בסמטה ההיא, שעמדתי שם ולא עשיתי דבר. הוא ידע שבגדתי בו, ולמרות זאת הציל אותי שוב עכשיו, אולי בפעם האחרונה. אהבתי אותו ברגע ההוא, אהבתי אותו יותר מכפי שאהבתי מישהו מעודי, ורציתי להגיד להם שאני הוא הנחש שבעשב, המפלצת שבאגם. שאיני ראוי לקורבן כזה; שאני שקרן, רמאי וגנב. ובאמת הייתי מספר הכל, אלא שבאיזשהוא מקום שמחתי. שמחתי שכל העניין הזה יסתיים בקרוב. באבא ישלח אותם, הדבר יהיה כרוך בכאב מסויים, אבל החיים יימשכו... רציתי להיות מסוגל לנשום שוב...".
* "אלא שבאבא הדהים אותי ואמר 'אני סולח לך'. סולח? אבל גניבה היא חטא של יסולח... כלום באבא לא הושיב אותי על ברכיו ואמר לי את הדברים האלה? אם כך, איך הוא יכול לסלוח לחסן ככה סתם?".
* "'אנחנו עוזבים, אגא סאהיב', אמר עלי. 'מה?' אמר באבא והצבע התנקז מפניו. 'אנחנו לא יכולים עוד לחיות כאן', אמר עלי. 'אבל אני סולח לו, עלי, לא שמעת?' אמר באבא. 'בלתי אפשרי בשבילנו לחיות כאן עכשיו, אגא סאהיב. אנחנו עוזבים'. עלי משך אליו את חסן, כרך את זרועו סביב כתפי בנו. זאת הייתה מחווה של הגנה... ידעתי מפני מי גונן עליו עלי. עלי העיף בי מבט, ובמבטו הקר והלא סולח ראיתי שחסן סיפר לו. הוא סיפר לו הכל, את מה שעאסף וחבריו עשו לו, על העפיפון, עלי. למה הפליאה שמחתי שמישהו מכיר אותי כפי שאני באמת; נלאיתי מלהעמיד פנים".
* "'לא מעניין אותי הכסף או השעון', אמר באבא, זרעותיו פרושות וכפותיהן נטויות כלפי מעלה. 'אני לא מבין למה אתם עושים את זה... מה זאת אומרת בלתי אפשרי?'. 'אני מצטער אגא סאהיב, אבל החפצים שלנו ארוזים. הגענו להחלטה'...
* "פיו רטט, ולרגע חשבתי שאני רואה אותו מעווה את פניו. זה היה הרגע שבו ירדתי לעומק הכאב שגרמתי, שהבנתי איזה יגון שחור המטתי על כולם, עד כדי כך שאפילו פניו המשותקות של עלי לא יכלו להסוות את כאבו. אילצתי את עצמי להסתכל בחסן, אבל ראשו היה מושפל, כתפיו שמוטות, ואצבעותיו מתלפפות סביב קצה חוט שהשתרבב מאימרת חולצתו".
* "ואז ראיתי את באבא עושה משהו שלא ראיתי אותו עושה מעולם: הוא בכה. זה הפחיד אותי קצת, לראות אדם מבוגר בוכה. אבות לא היו אמורים לבכות. 'בבקשה ממך', אמר באבא, אבל עלי כבר פנה אל הדלת וחסן אחריו. לעולם לא אשכח איך באבא אמר זאת, את הכאב שבתחינתו, את הפחד".
* "טיפות גשם חלקות זרמו על חלוני. ראיתי את באבא סוגר בטריקה את מכסה תא המטען. הוא כבר היה רטוב לגמרי כשניגש אל צד הנהג. הוא התכופף ואמר משהו לעלי, שישב במושב האחורי, אולי במאמץ נואש אחרון לשנות את דעתו... אבל כשהזדקף ראיתי בכתפיו השמוטות שהחיים שידעתי מיום היוולדי תמו. באבא החליק פנימה. הפנסים הקדמיים נדלקו וחצבו בגשם שני משפכים של אור... אני באמת הצטערתי, אבל לא צעקתי ולא רדפתי אחרי המכונית. התבוננתי במכונית של באבא מתחילה לזוז משפת המדרכה, ולוקחת איתה את האדם שהמילה הראשונה שאמר בחייו הייתה שמי. הספקתי להעיף עוד מבט מתושתש אחרון בחסן היושב ברפיון במושב האחורי, קודם שבאבא פנה שמאלה בקרן הרחוב, שבה שיחקנו בגולות פעמים רבות כל-כך. פסעתי אחורה, וכל שראיתי מבעד לשמשת החלון, שנראתה כמו כסף מתמוסס, היה גשם".
| |||