ספר הג'ונגל: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עידן ד (שיחה | תרומות)
מ שוחזר מעריכה של 80.179.14.89 (שיחה) לעריכה האחרונה של 89.0.165.16
יפעה (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 1:
[[קטגוריה:יצירות ספרותיות]] "ספר הג'ונגל" נכתב על ידי רודיארד קיפלינג בשנת 1894.
 
הספר הוא אוסף סיפורים שפורסמו לפני כן במגזינים והידועים מביניהם הם שלושת הסיפורים העוסקים ב"גור האדם" הנטוש מוגלי שגודל על ידי זאבים בג'ונגל ההודי. ספר המשך שנקרא "ספר הג'ונגל שני" פורסם ב-1895.
 
ציטוטים מתוך {{ספר הג'ונגל}} א':
 
 
*"מהר לשוב," אמר אבא זאב. "הו, מוגלי שלי, מהר לשוב, שכן בקרוב נהיה זקנים, אמך ואני".
"מהר לשוב," אמרה אמא זאבה. "בני הקט והפעוט, כי האזן לי, בן אדם, אני אוהבת אותך יותר משאהבתי אי פעם את גורי שלי".
 
 
*"אין גם אחד בג'ונגל כולו היודע כי אני, בגירה, נושא סימן זה- סימנו של קולר. ובכל זאת, אחי הקט, נולדתי בין בני האדם. משום כך שלמתי את כופר חייך למועצה בלילה ההוא, שבו היית גור פעוט ועירום אתה הנך גור אדם. וכשם שאני חזרתי אל היער שלי, אתה חייב לשוב בסופו של דבר אל בני האדם, אל האנשים שהם אחיך".
 
 
*"הנה, זו הסיבה," אמר. "אפילו אני איני מסוגל להביט אל תוך עיניך. ואני נולדתי בין בני האדם ואוהב אותך, אח קטן. האחרים שונאים אותך, משום שעיניהם אינן יכולות לעמוד בפני מבטך, משום שאתה חכם, משום ששלפת קוצים מכפות רגליהם- משום שאתה אדם".
 
 
*ואז התחיל משהו להכאיב למוגלי עמוק בתוכו. כל ימי חייו לא ידע כאב אשר כזה, והוא כבש את נשמתו והתייפח, והדמעות זולגות על פניו.
"מה זה? מה זה? איני רוצה לעזוב את הג'ונגל, ואיני יודע מה הדבר הזה. אני הולך למות, בגירה?"
"לא, אחי הקט. אלה הן רק דמעות, כאלה שבני האדם נעזרים בהן. עכשיו אני יודע שאתה אדם, ולא עוד גור אדם. אכן, הג'ונגל נסגר מפניך מהיום והלאה. הנח להם לזלוג, מוגלי, אלה רק דמעות."
 
 
*"אמרתי לכם," המשיך מוגלי, "שאף שן אחת לא תחשף למולכם בג'ונגל. אף רגל אחת לא תתרומם לעומתכם. שום אדם או חיה לא יעכבו אתכם בדרככם. עין שומרת תלווה אתכם". הוא הסתובב למסואה ואמר: "הוא לא מאמין לי, אבל את מאמינה?"
"כן, כמובן, ילדי. איני יודעת אם אתה אדם, רוח או זאב מן הג'ונגל, אבל אני מאמינה".
 
 
*מוגלי לא ראה דם אדם מעולם, עד לרגע שבו ראה- או הריח- את ריח דמה של מסואה על החבלים שכבלו אותה. מסואה הייתה טובה אליו, והוא- אם אמנם ידע מה היא אהבה- אהב אותה בכל ליבו, כשם ששנא את שאר בני האדם.
אבל ככל ששנא אותם, את דיבורם, את אכזריותם, את פחדנותם, אין בעולם דבר שהג'נגל יכול להציע לו שיכריח אותו להרוג אדם ולשאוף שוב את אותו ריח הדם הנורא.
 
 
*"האם מכיר אתה את הכפר שתושביו גירשו אותי מתוכו? הם אנשים עצלנים, חסרי שכל ורעי לב. הם מצַחֲקים בפיותיהם, ואינם הורגים את החלש לשם טרף אלא לשם שעשוע. אחרי שאכלו לשובע הם סוגלים להשליך את בני מינם לתוך הפרח האדום, לתוך האש. הם אינם ראוים להוסיף לחיות כאן. שלח את הג'ונגל אל הכפר, חטי! איני רוצה עצמות. שילכו לחפש להם מקומות מרבץ חדשים. אסור להם להשאר כאן. ראיתי והרחתי את דמה של האישה שהאכילה אותי- האישה שרצו להרוג בגללי. רק ריחו של עשב רענן שיצמח על פתחי בתיהם, יוכל להרחיק ממני את הריח ההוא. הוא בוער בתוך פי. שלח עליהם את הג'ונגל, חטי!"
 
 
*"חי המנעול השבור שהוציא אותי לחופשי," אמר בגירה רווי אימה. "הזה היצור העירום שדברתי בזכותו על סלע המועצה כשכולנו היינו צעירים? כאשר יטוש אותי כוחי- למד עלי זכות, שליט הג'ונגל. למד זכות על בלו, על כולנו! הרי ידעת כי אהבנו אותך..."
 
 
*"כלום לא אמרתי לך שיהיה זה הקרב האחרון שלי?" גנח אקילה. "היה זה ציד הגון. ואתה, אח קטן?"
"אני חי. רבים מאוד הרגתי".
"יהי כן. אני הולך למות, ו... אמות על ידך, אח קטן".
שורה 44 ⟵ 45:
 
 
*"האם כאן מסתיים השביל שלך, גור אדם?" שאל קאה. "השמע את קולך. דם אחד לנו, לך ולי- אדם ונחש גם יחד".
"למה לא לקח הכלב האדום את חיי?" קונן הנער. "כוחי עוזב אותי, ולא בגלל רעל. ביום ובלילה אני שומע צעדים כפולים על השביל שלי. וכשאני מסתובב נדמה לי כאילו הסתתר מישהו מפני באותו רגע. אני רץ לחפש מאחורי העצים ולא מוצא כלום. אני קורא- ואין תשובה. אני שוכב, אבל המנוחה ממני והלאה. אני רץ את ריצת האביב- ולא נרגע. אני טובל בנהר- ולא מצנן את גופי. ההרג מתיש אותי, אבל אני יוצא לקרב רק כדי להרוג. הפרח האדום בוער בגופי. איברי נהפכים למים, ואיני יודע מה אני יודע".
"בשעה שנפגשנו המאורות הצוננות, גור אדם, ידעתי זאת אני", אמר קאה. "האדם חוזר לאדם בסופו של דבר, גם אם אין הג'ונגל מגרש אותו".
 
 
*"הקשב לדברי, היקר מכל," אמר בלו. "אין כוח ואין רצון שיעצור אותך. מי יעז לחקור את שליט הג'ונגל? מכל אלו שראו אותך שהיית אך קטן נותרו בגירה ואני, רק שנינו. כי אמך רקשה ואביך רמה מתו זה מכבר. להקת הזאבים הקשישה מתה. אתה היודע לאן הלך שירחאן. ואקילה מת בקרב עם הכלבים האדומים. דבר לא נותר מלבד עצמות ישנות. אין זה עוד גור אדם המבקש לעזוב את להקתו, כי אם אדון הג'ונגל המשנה את נתיבו. נסתרות דרכי האדם, ומי ישאל עליהם?"
בגירה, זריז וחזק, ניצב לפניו. "השור משחרר אותך מדברתך וקורא לך דרור, אח קטן. כל החובות נפרעו עכשיו. זכור, בגירה אוהב אותך!" קרא בקול וניתר משם. אך כשעמד לרגלי הגבעה השמיע שוב את קריאתו: "ציד טוב בנתיבך החדש, אדון הג'ונגל! זכור, בגירה אוהב אותך!"
"קשה להחליף עור," אמר קאה, בעוד מוגלי בוכה ובוכה, ראשו על חזהו של הדוב העיוור וזרועותיו סביב צאוורו.