יהודה עמיטל

הרב יהודה עמיטל, (נולד בג' בחשוון ה'תרפ"ה, 31 באוקטובר 1924) הוא ראש ישיבת הר עציון לשעבר, מייסד מפלגת מימד ולשעבר שר בממשלת ישראל.

לימוד תורה

• "במקום שאינך מכניס תורה - נכנסים דברים אחרים. אין דבר נייטרלי. אין מקום לאמירה 'אני לא למדן'. אם אינך למדן, סופך שתעסוק בדברים בטלים. איננו שואפים להתנתק מענייני הציבור ומצרכיו. אנחנו מעורבים בנעשה בעם ומעורים בו. כל עניין ישיבות ה'הסדר' הוא ביטוי למעורבות זו. אכן, זאת למודעי: לא ניתן להיות מעורב בחברה חילונית בלי יסוד תורני איתן. בלי תורה, לא יוותר בידינו דבר. ויסוד התורה הוא תורה שעל-פה".
• "מי שבונה את חייו רק על אווירה, נשאר עם 'עסקי אוויר' - 'לופטגעשעפט'. יש צורך בהתמודדות עצמית. לא להיות תלוי במצבי רוח. לקום לעבודת ה' בין אם יש לך חשק ובין אם לאו, להגיע בזמן לבית-המדרש ולפתוח את הגמרא, בכל מצב רוח".
• "יש חשיבות גדולה שאדם ימשיך בלימוד עיוני במשך חייו, גם לאחר שהוא עוזב את לימודו הקבוע בבית המדרש. לא רק משום שזוהי המדרגה הגבוהה בלימוד תורה, אלא מפני שדווקא בדרך זו באה לידי ביטוי עבודת ה' במלוא עוצמתה. בעולם שבו חשיבות האינטלקט היא כל כך משמעותית, לא ייתכן שאדם יצא ידי חובתו רק בלימוד שאינו מחייב מאמץ אינטלקטואלי משמעותי. המוח, הכוח האינטלקטואלי, הוא האיבר החשוב ביותר של האדם. וכי נוכל להסתפק בעבודת ה' רק בידיים, באיברים? ניקח שופר ביד ונתקע בו בפה, נניח תפילין, נאכל מצות ורק המוח יוותר לבדו ולא ישמש לעבודתו יתברך? עבודת ה' בימינו לא תחזיק מעמד אם נושאיה לא יהיו בעלי השכלה תורנית. אי אפשר לחיות חיים דתיים רציניים ללא השכלה תורנית מעמיקה"

הלכה

• "בזמנינו, ובמיוחד בין חיילים, מצווים אנו לחפש כל טצדקי (=סיבה) לקרב ולא לרחק חס וחלילה" (הרב עמיטל מנמק מדוע הוא פוסק לקולא).
• "בציבור הציוני דתי נראות תופעות שלא ראינו אף פעם. בחורים על כיפות סרוגות, פאות ארוכות, סנדלים נטולי גרביים וחולצות בחוץ. 'חסידים' של ממש. עם כל מיני כובעים וכיפות. זה נותן להם ביטחון מסויים. 'אני דתי. גם אם הכיפה תעוף ברוח, הפאות הארוכות תמשכנה לקשור אותנו למחנה הדתי'. יש גם תופעות של יותר 'פרומקייט'. אך זהו רק צדה האחד של המטוטלת. כיצד נראה צדה השני? איני מדבר רק על פאות ארכוות וציצית יורדת עד ברכיים. אין להם כל משמעות מבחינה דתית-הלכתית, אבל הן מעניקות ביטחון מסויים ... איני מדבר רק על תופעות אלה, אלא על דברים ערכיים. אני שומע על ישיבות הסדר שבהן נוהגים הבחורים להניח תפילין גם בתפילת המנחה. תפילין מוסיפות קדושה. מבחינה הלכתית אין בכך יוהרה או פגם, להיפך. אני, מכל מקום, שייך לדור אחר. זכיתי להתפלל עם גדולי ישראל: עם ר' שלמה זלמן אויערבך, ועם הרב יצחק יעקב וייס בעל המנחת יצחק, ועם ר' איסר זלמן מלצר, ועם ר' אהרן קוטלר, ומימי לא ראיתי שהם מתפללים מנחה עם תפילין. לא היה עולה על דעת איש להניח תפילין בתפילת מנחה, כשגדולי ישראל אינם נוהגים לעשות כן. לפני שלושים שנה, סיפר לי הרב ברגמן, חתנו של הרב ש"ך, שהיה ממקורבי ביתו של ה'חזון איש', שפעם ביקש להעמיד סוכה לפי כל דקדוקי ה'חזון איש' - סוכה נטולת מסמרים. 'בערב סוכות חשבתי: מה, לי תהיה סוכה מהודרת שלסבא שלי לא היתה כמוה? מיד נטלתי כמה מסמרים וקבעתי אותם בסוכה'".
• "למרות חשיבות גורם המתח בחיים, יש להיזהר ממתח מופרז בעבודת ה', מתוך עצבנות יתר. כשם שבכל תחום בחיים הפרזה נתפסת כמוזרות, כך גם בקיום מצוות. זאת, בניגודת לתפיסה רווחת, המזהה הקפדה יתרה עם יראת שמים ... עודף חשש עלול להביא לידי שיצוק מוחלט, וגם כאן צריך למצוא את האיזון הנכון".
• "קבלת תורה המבוססת אך ורק על קבלתה מרצון, ללא יסוד של כפייה, יש בה פגם".
• "יציבות וקביעות הן כלל גדול בתורת החינוך היהודי. אני סבור שה'התנדנדות' של ימינו מבטאת חוסר ביטחון. אין לי דבר נגד אקמול, אך מי שחושב שהוא יכול לרפא את תחלואי הדור באמצעות שיריו של ר' שלמה קרליבך, באמצעות הגברת הרגש בלבד, טועה. אלה הם 'חיי שעה'. כל התלהבות היא רגעית. בכל פעם צריך מתח חדש. לימוד תורה הוא נכס שנשאר אצל האדם גם כשהוא חדל ללמוד. עלינו להציב שני מסרים חשובים: ראשית, התורה לא איבדה דבר מהקסם שלה. היא ממשיכה להיות רלוונטית. הבעיה איננה בתורה אלא במה שהוספנו לה. דבר שני: לא ניתן להסתפק באקמול. יש לחזור לדרך הלימוד הקשה, לעמל, לידיעה ולהשקעה. רק אם נזכור זאת, ונעמול קשה, נוכל לשוב ולצעוד בדרך העולה בית ה'".

ארץ ישראל

• "הפגיעה הגדולה ביותר היתה כאשר חשדו בי שאהבת ארץ ישראל שלי פגומה חס ושלום. אני קשור לארץ ישראל עוד הרבה לפני שידעתי על דברי הרמב"ן שרואים ביישוב ארץ ישראל מצווה מן התורה. כששחררו אותי באירופה אחרי השואה, היינו שם כעשרים יהודים. לא היו לנו לא עיתונות ולא רדיו, לא ידענו מה קורה בעולם, אבל אני אמרתי 'אני הולך לארץ ישראל'. אמרו לי: 'השתגעת? אתה לא יודע מה קורה שם!' אך השבתי: 'אני הולך'. בשבילי, ארץ ישראל זה לא רק עניין רוחני, לא רק עניין של קדושה. יש בי ההרגשה הפשוטה ביותר של מולדת ואינני מתבייש בזה".
• "ייעודו של עמנו הוא להיות אור לגויים, לא כיחידי סגולה אלא כ'עם סגולה'. מעבר לבעיות היום יום החברתיות, הכלכליות והצבאיות, עלינו להיות מופת ערכי, מופת מוסרי. ארץ ישראל נועדה להיות אדמתה של חברת מופת יהודית".
• זקני טרם הלבין, אך ראיתי כבר בימי חיי - כדברי חז"ל - עולם בנוי, עולם חרב ועולם בנוי. ראיתי יהודים מובלים לאושוויץ וראיתי יהודים רוקדים בתקופת המדינה... ייעוד גדול הוא לחיות בתקופה כזאת, לחוות אותה, לראות ולהכיר את הדינמיות והאינטנסיביות של ההיסטוריה היהודית בימינו. יש להסתכל על המאורעות - על כל אחד ועל כולם כאחד - בפרספקטיבה נכונה, כחלק ממכלול גדול; לחוש את התהליך לקראת הגאולה על כל מורכבותו, לדעת מה חובתי בעולמי בשעה זו ומה ה' דורש ממני כאן ועכשיו. כל זה מהווה ייעוד גדול קשר אין מנוס ממנו. אני הגבר, העני ממעש, ראיתי קהילות בחורבנן ובארץ זכיתי לראות שוב בבנייתן. יגון ואנחה בהיותי בניכר - ששון ושמחה בעלותי לירושלים".
• "מפליא הדבר, שחזון הגאולה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שעיקרו היה תחייה רוחנית של עם ישראל עם השיבה לארץ, נצטמצם בשנים האחרונות אצל אלה שרואים עצמם כתלמידיו וממשיכי דרכו, למצוות יישוב ארץ ישראל בלבד. יעיין כל אחד בספר 'אורות' ויבחן כמה מקום תופס בו הנושא של ארץ ישראל (שלא לדבר על גבולות הארץ) לעומת נושא 'התחייה הרוחנית של עם ישראל'".
• "אי אפשר לפסול כל דעה שונה וכל מי שאינו חושב כמו כולם. אני, למשל, אפיקורס גדול, מפני שאיני חושב שיש איסור לוותר על סנטימטר מארץ ישראל, כאשר יש פיקוח נפש. כל הרבנים היום חותמים על איסור זה ואילו אני איני חושב כך. אני אפילו אפיקורס גדול יותר, מפני שלדעתי כדאי לוותר על חלקים מארץ ישראל בשביל להיפטר מעולם של שני מיליון ערבים שיצטרפו לעוד מיליון ערבים בזמן שאנחנו מונים בסך הכל כארבעה וחצי מיליון יהודים. איני מנסה להשפיע על אף אחד. איני מנסה למכור את הסחורה שלי, לא בישיבה ולא בשום מקום אחר, אבל צריכים לדעת שיש גם אנשים שחושבים אחרת ואי אפשר לפסול כל דבר".

ישיבת הר עציון

• "כשהקמתי את הישיבה, האדריכלית תכננה בית מדרש כמו היכל התרבות, בלי חלונות. סיפרתי לה על אותו צדיק: כשנשמעה בעיירה תקיעת שופר ואנשי הקהילה חשבו שהמשיח הגיע, הוציא הצדיק את חוטמו מחוץ לחלון, רחרח קלות, ואמר: 'לא, כשהמשיח יגיע, אפשר יהיה להרגיש את זה באוויר'. בבית המדרש צריך חלונות, כדי להרגיש מתי המשיח מגיע".
• "בארבעים שנות הישיבה התאפקתי מלהגיד זאת. דומני כי מאז רבי עקיבא ועד אליי, לא היה ראש ישיבה ששלח את תלמידיו להילחם".
• "פעם היה תנאי בל יעבור שראש ישיבה חייב להיות מסוגל להעביר שיעור עיון בהלכה. היום אדם יכול להיות ראש ישיבה בלי להעביר שיעור אחד".
• "בחרנו ברב מדן וברב גיגי לא משום שהם גדולים על פני אחרים. יש לנו בצוות הישיבה תלמידי חכמים שיכולים להיות ראשי ישיבה מצד גדלותם, וניתן לומר על כל הר"מים בישיבה שהם מעבירים על מידותיהם".
• "כמו שאני והרב ליכטנשטיין הסתדרנו בינינו, על אחת כמה וכמה אני בטוח שנסתדר ארבעתנו".
• "רק הקב"ה יכול לפטור אותי מן הישיבה. החיוניות שבה חנן אותי הקב"ה גם בגילי תיפגע אם אפסיק להיות בבית המדרש, ולכן אין לי סיבה לעזוב".
• "אחת העבודות הקשות ביותר היא לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק".
• "יש רק מתח אחד חיובי הקיים בתפקיד של ראש ישיבה, ולצערי איני בטוח שאני עדיין עומד בו. לפני כמה שנים קיבלתי על עצמי שברגע שלא אחוש מתח לפני שיחה או לפני שיעור כללי - אפרוש. לאחר 40 שנה בראשות הישיבה אני חייב להודות שלא תמיד יש לי את המתח הזה. במקרה הזה מדובר במתח חיובי שאני מאחל לכם עד גיל פרישה".

כללי

• "כשם שדרשתי הקמת ועדת חקירה לאירועי סברה ושתילה, כך אני דורש הקמת ועדת חקירה לאירועי עמונה. לא היתה כל הצדקה לדרך האכזרית שבה בוצע הפינוי".
• "היה חשוב לי שישמעו את השיעורים שלי, כדי שיתייחסו אלי ברצינות. יש היום כל מיני רבנים שהם עמרצים (עמי ארצות) גמורים, וזה לא מפריע להם לפרסם דעת תורה".
• "קשה לי להגיד 'אתה בחרתנו' בתפילת החגים. אני גם שואל את עצמי איך אמרו המתפללים באושוויץ ובמטהואזן את המילים הללו".