אורי שגיא: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
דף חדש: אורי שגיא (אייזנברג) (נולד ב-1943) הוא אלוף במילואים בצה"ל, יוצא חטיבת גולני. שימש כראש אמ"ן ואלוף פיקוד הד...
 
אין תקציר עריכה
שורה 3:
* "ראוי שתתקיים בנו הדוגמא האישית. היא התמצית של היכולת להניע את כל האנשים אל מול מה שלעיתים הינו בלתי אנושי. לקום ולהסתער...אל מול מה שנחשב בלתי אנושי- האויב שיורה- הוא דבר שאני מגדירו כבלתי אנושי. אם תגידו לי אחרת אומר שעולם המושגים שלכם בלתי אנושי. ובכל זאת אנשים מונעים, קמים ומסתערים, כי בעיניהם אין אלטרנטיבה להסתערות...זה מתקיים במשפחה, זה קיים בגולני ובסיירת גולני תוך שמירה קפדנית על- והצנע לכת...אלא שאם אין קמח אין תורה, אי אפשר לו לקצין הרצוי בעיני, מבלי שתתקיים בו רמה גבוהה מאוד של מקצועיות. נגמלנו, אני מקווה, מתחושת ה 'יהיה בסדר' שבאמצעות רוח היחידה, אומץ הלב והאמונה בלבד אפשר יהיה לעמוד במשימות תוך שמירה מריבית על חיי חיילינו." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל".
* "נענו, שמונה אנשים, כדי לפגוע במחבלים שחדרו לעבר ישובי דרום רמת- הגולן, בחסות עדרי צאן ובקר שחצו את נחל הרוקאד מסוריה לעבר רמת- הגולן. שיטת המחבלים היתה להיטמע במסגרת נעדר כרועי צאן במהלך היום, ועם "קיפול" העדר, לקראת ערב, היו המחבלים נשארים בשטח ומנצלים את חסות החשכה כדי לחדור פנימה ולבצע את זממם. הכוח שלי היה אמור, לאחר תנועת לילה, להסתתר בבית נטוש ששימש כנקודת פיצול בין המחבלים והעדר. התנועה היתה שקטה וללא בעיות. התגנבנו באיטיות לסריקת המבנה, וניצלנו את הזמן שנותר להסוואה ולארגון השטח, כדי שבעת ההיתקלות הצפויה במחבלים נוכל להפתיע אותם. פאצ'אנגה, בשל צבע עורו השחום, היה היחידי שלט נזקק להסוואת הפנים והידיים. אותו אפשר היה לגלות בלילה רק אם חייך... עקבתי אחרי הסבלנות שבה ניחן ושמחתי שהיה לידי בעת התארגנות הכוח למארב. המחבלים לא איכזבו והחלו בטיפוס לעברנו בשעות אחר- הצהריים המאוחרות. שמחנו על כך, לאחר ההמתנה המתישה, ללא יכולת תנועה, במהלך היום. הופיעו שלוש דמויות, ובשניות הראשונות היה קושי לזהות מי הרועה האזרח שיוביל את העדר בחזרה, ומי הם שני המחבלים. היינו ביתרון, גם משום ההפתעה וגם משום שהשמש היתה בגבנו. השקט היה מתוח, וברור היה שצריך להתאפק ממש עד למגע בטווח אפס. אינני יודע בוודאות אם שתי הדמויות השיבו את נשמתן לבורא מאש כוחותינו, או כתוצאה מהתקף- לב. הרועה, היחיד שנותר בחיים בשלב הראשון, החל להימלט מזרחה. לא היה עוד טעם להסתתר. דלקנו אחריו וירינו בו מטווח 50-40 מטר. הוא נראה נופל, אבל לא היה ברור אם הידרדר עד לתחתית המצוק. אספנו את הציוד, המתנו דקות מספר, ובחשיכה מוחלטת נענו בחזרה. כשהגענו לכביש באזור אלעל המתין לנו המח"ט, תיחקר בקצרה, ודווח לאלוף הפיקוד, דוד אלעזר ז"ל. דדו סבר שיש להביא את הגוויות (בתדריך העניין הושאר לשיקול דעתי), כדי לטשטש ככל שאפשר את הפעילות שלנו. חשבנו שזה מיותר ואפילו מסוכן, כי ברור שאי- אפשר להסתיר את עובדת ההיתקלות, וממילא בעקבות ההסתערות שלנו נותרו תרמילים שלא ניסינו כלל לאסוף. היחיד שנראה אדיש ושליו לאפשרות שנלך פעם נוספת היה פאצ'אנגה, אלא שלא היה צורך בסופו של דבר להעמיד את העניין למבחן. זה היה אותו פאצ'אנגה, שבעת פשיטה על מחנה המחבלים הוואדי יאבס (מול טירת- צבי), בעודו בכוח החסימה, מבחין ראשון בג'יפ שהוביל את מפקד הגזרה של המחבלים, מצליח להמשיך בתנועה, למרות הנקר בגלגליו, שנבע מעלייתו על מסמרי החבלה והדוקרנים שהכוח הניח. היתה עלולה להיות בושה גדולה, אך בעודנו עסוקים בטיהור של המחנה עצמו התרומם פאצ'אנגה- מעשה שהיה על גבול הפזיזות- וירה ררנ"ט מטווח כ- 50 מטר לתוך הג'יפ וחיסל את יושביו. בתחקיר הוא שלף לפתע מכיסו אקדח, הגיש אותו לי ולמח"ט, יקותיאל אדם, ואמר "שלא תוכלו להגיד שלא חיסלתי אותם." ~ מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא.
* "אני לא יודע אם יש רגע מכונן אחד, בטח לא למי ששירת 35 שנים בצבא בתפקיד קרבי. רגע קשה במיוחד היה ב־69', כשהייתי מפקד סיירת גולני. פשטנו על מוצב ירדני שממנו יצאו פיגועים לעבר עמק בית שאן ועמק הירדן. פעולה קשה, היו לנו נפגעים. ביצענו את המשימה, אבל היה קרב קשה. איבדתי שם מפקד צוות מצטיין, קצין מקיבוץ גבת בשם רוני שרון. אחרי הקרב הגעתי לבקר את המשפחה וראיתי את התמונה של עמוס, אחיו, תלויה על הקיר. התברר לי לתדהמתי, שרוני הוא הבן השני שנפל. זה היה רגע קשה. אני לא סולח לעצמי על זה שלא ידעתי שהוא בן למשפחה שכולה". "אני לא רוצה לתאר תיאורי קרבות בהם השתתפתי, כי היו לוחמים גדולים ממני, ופצועים קשה ממני, אבל הרגע בו נפצעתי ב־71' ברמת הגולן מלווה אותי עד היום. זו היתה תקופת מלחמת ההתשה. הייתי מג"ד 13 בגולני. זה קרה בין תל־פארס לתל־כודנה, לא רחוק ממוצב 112. סיור שלנו הותקף וירדנו לקראתו. עלינו על זירת מטענים. מי שנותר מכל החפ"ק בחיים זה הקשר ואני. כל השאר נהרגו. כשהתעוררתי בשטח ראיתי שסמל בשם אודי בן־גרא, מקיבוץ בית קשת, שולט במצב ומתפעל את הפינוי. לא יודע למה אני מציין את הרגע הזה. אולי בגלל שבמלחמת יום כיפור הוא נהרג." ~ מתוך ראיון לביטאון "הלוחם".
* "צה"ל צריך אימון הקמה." ~ לאחר מלחמת לבנון השנייה.
* "קטונתי מלתת ציונים. אני מציע לך לא לשאול מה יודעים. השאלה המרכזית צריכה להיות למה מודעים. זה שיודעים, כולם יודעים, לא חידשתי פה שום דבר. השאלה היא האם יש כוח נפשי להפנים אותו לכדי מודעות. כי מה היא המודעות? זה להבין את המשמעות ולהיות מוכן להסיק את המסקנות. הדיאגנוזה ששטחתי בפניך מוכרת לכל אחד, גם לראש הממשלה, אני משוכנע. הוא יודע לא פחות טוב ממני. הוא בן של היסטוריון, אני לא, אבל יש לי פרספקטיבה היסטורית, דווקא של עובד אדמה שמרגיש שהארץ הזאת גם שלו, אם מותר לי. גם אני, כשנדרשתי, הייתי מוכן, כמו רבים אחרים, לעשות כל מה שדרוש כדי להגן עליה. עד היום אני גאה לשרת במילואים. זו המדינה שלי, זה הצבא שלי, אני רק רוצה להיות משוכנע שהילדים שלי והנכדים שלי, לפני שיצטרכו לצאת ולהגן על המדינה שוב, יהיו בטוחים שבחנו את כל האפשרויות האחרות. ואם זה לא ככה, אז אני חושב שהמנהיגות חוטאת לדורות הצעירים פה. חוטאת ממש. מדינת ישראל מצטיירת בשנים האחרונות כמדינה שיודעת מה היא לא רוצה שיהיה פה. היא לא אומרת מה היא רוצה שיהיה פה. אי אפשר רק לומר מה אני לא רוצה, צריך אומץ לומר גם מה אני רוצה שיהיה פה. כיום, אני לא מבין מה התוכנית המדינית של ממשלת ישראל, אם בכלל יש תוכנית שכזאת. אם הם יגידו: 'כל השטחים שלנו ויש לנו פה זכות היסטורית', אז אני מבין את הגישה הזאת. היא חמורה, היא קשה, היא לא מאפשרת הסדר מדיני פה. אני חושב שהיא גם לא לתועלת מדינת ישראל. אבל גם את זה הם לא אומרים. אני דורש, כאזרח המדינה, לדעת לאן העגלה הזאת נוסעת. אם אין ברירה, אנחנו נילחם. אבל אם יש ברירה, ואנחנו מחמיצים אותה, לא יסולח." ~ מתוך ראיון לביטאון "הלוחם".