|
* "חשבתי פעם שקצין יכול לנוח יותר מחייל, וטעיתי טעות חמורה. באימונים אני נמצא עמהם כל רגע מאותם הרגעים הארוכים. במשך כל הזמן אני נתון במתח עבודה מתמיד. נטל של דאגות ואחריות עד למעלה ראש נותנים את רישומם, ואני מרגיש את כל עולו של הפיקוד על צווארי." ~ מתוך "מכתבי יוני".
* "שמור על עצמך. אני תמיד אומר את זה, וכל מה שאני מתכוון לו הן המילים הפרוזאיות אימון הפרט. ראיתי כל כך הרבה חברים, שנפגעו רק מפני שעשו שטויות, הרימו את הראש קצת יותר מדי, וכדומה. זה חשוב מאוד- מאוד, אבל כל הזמן נוטים לזלזל בזה. תמיד אומרים שבקרב, כשיורים עליך, תעשה את אימון הפרט כמו שצריך. מסתבר, שזה בכלל לא כך. אפילו להיפך. או שלגמרי מפחדים ואריות נהפכים לציפורים, או שעושים שטויות נוראות. מעטים נשארים באמת cool . כל הפרינציפ הוא to keep cool." ~ במכתב לאחיו [[בנימין נתניהו|ביבי]] שהיה בטירונות צנחנים.
* "כשאתה בצבא ועובר את הארץ לאורכה ולרוחבה במסעות, נדחקת איך שהוא התלהבותך ליפי המקום על ידי קצב- ההליכה, החדגוני והמתמשך; נדחקת גם על ידי השמש הלוהטת והזעה השוטפת את פניך וגופך; נדחקת על ידי לשון יבשה ומימיה כמעט ריקה, או על ידי כבדו של התרמיל על הגב והנשק שביד. אין אתה יכול להתפעל מיופיה של גבעה כשאתה מסתער עליה והמקום כולו שטוף באש. לכל היותר, חולפת התמונה במוחך, מדליקה שם זיק קטן ונעלמת. למדתי בצבא את יפי החיים. את התענוג הרב שבשינה. את טעמם של המים, שאין להם תחליף, ואת ערכו הרב של כוח- הרצון, ואת כל הפלאים, שיכול אדם לחולל אם רק ירצה בכך. אך קשה קצת לאהוב מקום תוך כל זה. והנה החלטתי להכיר את הארץ- ו"להכיר" כוונתי: לדעת כל עץ ואבן שבה. זוהי ההזדמנות היחידה והבלתי- חוזרת שיש לי, ואני מתכוון לנצלה עד תומה. ראיתי וחשתי את יופיו של מדבר יהודה. את עצמתם של צוקים ישרים ותלולים בגובה מאות מטרים, שביל דק ולבן, כפלס מים זעיר, מתפתל ועובר בהם. את יופיה של אדמה חרוכה ויבשה ושל לובן המלח על גבי אבנים. את הכוח והגבורה שבמבצר מצדה ואת חיי קדמונינו בנאות המדבר. לכל אלה יש כעת משמעות עמוקה בעיני. ראיתי גם פינות חמד שיצרם היוצר לפני ואחרי קום המדינה. ראית את הטבע ההורס והבונה. כל זה, יחד עם תחושת החיים המיוחדת שרכשתי בצבא, הצטרף בי יחדיו ויצר מעגל של חיים שלמים."
* ""שכחתי: אחד מן הדברים החשובים ביותר הוא- טופוגראפיה. האם כבר התחלתם ללמוד מקצוע זה? אני מתאר לעצמי שעדיין לא, אבל בכל מקרה (אני אוהב לתת עצות, כפי שאתה רואה) הנה מספר דברים שכדאי לך לזכור כשתלמד:
א.הכלל, שהוא היסודי ביותר, ועם זה רגילים לשכוח אותו, הוא : דע תמיד היכן הצפון! תמיד!
ב. בכל מקום ומקום שתהיה בו, דע בדיוק היכן אתה נמצא בהתאם למפה.
ג. אל "תאנוס" את המפה לעולם- זאת אומרת, אל תאמר: זה בערך כך, ותעשה קצת שינויים במפה. המפה בסדר, אל תשכח!
ד. תמיד תמיד הסתכל בשעון לפני שאתה מתחיל לנווט. חשב לפי המפה את מספר הק"מ, שעליך לעבור, ואת זמן ההליכה שנדרש ממך, לפי תנאי הקרקע. אם תראה, שלאחר מספר דקות מסוים אינך מגיע למקום הנכון- עצור! הסתכל שנית במפה.
ה. ספור ואדיות. זהו אחד מן הדברים החשובים. דע לזהות ואדיות (אפילו הקטנים ביותר); במפת 1:100,000 זה לפעמים קצת קשה גם במפה וגם בשטח. אם אתה הולך בוואדי- ספור את ההתפצלויות השונות מן הוואדי להרים.
ו. אם אתה רוצה לוודא, שהוואדי שאתה עומד להיכנס בו הוא הנכון- תצפין את המפה במדויק וראה אם כיוון הכניסה לוואדי במפה זהה לגמרי עם אותו שבשטח. אם הוא זהה-יופי; אם לא- חשוב שנית! במפת 1:000,000 נראים לפעמים העיקולים הקטנים בכניסה לוואדי כמו קו ישר אחד. לך בתוך הוואדי כמאה- מאה וחמישים מטר וראה אם הכיוון הוא נכון.
ז. עלה תמיד למקום גבוה וזהה את כל השטח במפה. זה חשוב מאוד.
יש לי עוד מה לומר לך בהקשר לזה, אבל אין מקום. בעצם למה לא להמשיך באיגרת שנייה?
<div style="text-align: center;">
(איגרת מספר 2)
</div>
ביבי, אתה ודאי חושב- לשם מה הוא כותב לי את כל זה?- הרי בין כך ובין כך אלמד את זה, וכרגע זה אינו מעניין. אזכיר לך, אפוא, שנית: חייל שאינו יודע להתמצא בשטח תלוי באחרים. הוא אינו עצמאי! ילמדו אותך עוד הרבה דברים אחרים, אבל משתמשים בהם בכל ניווט ושוכחים. מה שאני אומר לך כעת- מנסיון- אסור לשכוח לעולם. כל אחד מן הדברים הוא כלל זהב. ברצינות." ~ במכתב לאחיו [[בנימין נתניהו|ביבי]] שהיה בטירונות צנחנים.
=== נאמר עליו ===
* "היינו אמורים לתקוף בית של מחבלים. באנו לשם במשך ארבעה או חמישה לילות, אבל לא קיבלנו אישור לתקוף. לילה אחד הלכנו דרך ארוכה לבית. כעשרים ק"מ דרך ההרים... בלילה האחרון פתאום גילה אותנו השומר בחוץ. אנחנו קפאנו במקום. יוני, שהבין שאנחנו צריכים להיכנס לפעולה מיד, קפץ מעל גדר האבנים, עמד בפתח והתחיל לירות... יוני לא היה שבע רצון מביצוע ההתקפה, למרות שזה היה הקרב הראשון שלנו. רק שניים מתוך חמשת המחבלים נהרגו, האחרים נמלטו... יוני היה שקט מאוד באותו לילה, מכונס בתוך עצמו. הרגשנו שהוא לא מרוצה, שהדברים לא פעלו כמו שצריך. לא דיברנו על כך הרבה- היה ברור מה קרה כאן." ~ חייל ששירת תחת פיקודו של יוני, בעת שזה שימש כמפקד פלוגה בסיירת חרוב. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני", מאת עידו נתניהו.
* "אני חושב שתשובתו [החיובית] של יוני נבעה קודם כל מן האמונה ומהצורך לבצע את חובתנו, ואחר-כך מתוך בטחון בלוחמים... ובמידה לא מבוטלת ביכולתו להוביל ולהנהיג את האנשים." ~ רא"ל שאול מופז, שהיה ממפקדי הכוחות בסיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, על הסיבות שבגללן המליץ יוני לצאת למבצע.
* "היה אור אדמדם, ואני זוכר שראינו את הפנים שלו, הוא היה בלי כומתה, ובלי חגור ונשק... הוא דיבר עם כל האנשים, חייך אליהם, זרק כמה מלים של עידוד לכל אחד. זה היה כאילו נפרד מאתנו, כאילו ידע מה יקרה לו. הוא לא נתן פקודות מבצעיות לאנשים, אלא רק רצה להשרות עליהם ביטחון. אני זוכר שלצעיר ביותר בכוח שלנו - זה היה בוכריס - גם לחץ את היד... הוא התנהג [פחות כמפקד] ויותר כחבר... חשתי כאילו הוא מרגיש שמרגע זה העניינים - או חלק גדול מהם, לפחות - עוברים לידיהם של החיילים... הוא היה די משופשף [בקרבות] ואילו חלק גדול מהחיילים שם לא היו מנוסים כלל, או היו מנוסים הרבה פחות ממנו. ואני זוכר אותו עובר, קצת מתבדח, מנהל מעין שיחה, ומשחרר את האנשים לפני הפעולה." ~ שלמה, חייל בסיירת מטכ"ל, מספר כיצד עודד יוני את לוחמיו בטרם נחיתת המטוס הראשון באנטבה, רגעים לפני תחילת הפעולה.
* "כבוד גדול הוא לי להעלות, במלאות שלושים שנה לנפילתו של יוני נתניהו, כמה הקשרים בינו לבין ההצלחה האדירה שלה זכה המבצע. בחרתי להתמקד בשלוש נקודות מפתח, שכולן מרוכזות בשעות האחרונות של ההכנות ובמבצע עצמו. החתירה לביצוע: בדיונים פנימיים הביעו חלק מהמשתתפים חשש שעקב הזמן הקצר מדי שאפשר היה להקדיש להכנות, מספר אלמנטים בתוכנית אינם סגורים די הצורך. יוני היה שייך לקבוצה האחרת. שאף שלא חלקה על הטענות הספציפיות, הבינה כי במקרה זה השלם גדול מאוסף חלקיו. הוא ידע שהיחידה היא מכונה משומנת ומתורגלת, שהקצינים והחיילים מאומנים היטב, ובכל מקרה של תקלה, המכונה הזו לתפקד גם שלא בהתאם לתוכנית המקורית. לכן היה בין אלו שדחפו לביצוע המשימה. לא מתוך שחצנות, בורות או רדיפת תהילה, אלא מתוך האמונה העמוקה וההבנה המקצועית שזה הדבר הנכון לעשותו. אין ספק שבמבחן העליון והיחיד- מבחן התוצאה- הוא והאחרים צדקו. התדריך האחרון: התדריך שנתן יוני בשדה התעופה בשארם היה מלאכת מחשבת. מדויק, ממוקד, תמציתי, וצופה היטב את ההתרחשויות שאכן אירעו בפועל. אני זוכר את עצמי שומע את התדריך, ומתמלא הערכה ליכולתו להעביר את המסרים הנדרשים, מבלי לאבד ריכוז אפילו לשנייה, ומבלי ששפת הגוף תעיד על מתח כלשהו. כל זה כאשר הוא הוא יודע היטב שבעוד שעות ספורות יצטרך לפקד בסוף העולם, וללא כוח חילוץ, על אחת המשימות המורכבות ביותר שניתנו למפקד אי פעם, שהיא גם משימה מסוכנת הצפויה לתבוע קורבנות מהכוח המבצע. אין ספק שהתדריך והאופן שבו נימסר לנו הוסיפו הרבה לביטחון העצמי שלנו בדרך למבצע, ותרמו מאוד לביצוע עצמו. הביצוע עצמו: מרגע ההיתקלות הראשונה ועד חיסול המחבלים חלפו כמה עשרות שניות. אותן שניות היו במצב של לחץ קיצוני- בחצות הלילה, מעבר להררי החושך, בארץ רחוקה ועוינת, ועם שעון החול ההולך ואוזל במהירות מפחידה, המודד את תוחלת החיים של יותר ממאה בני ערובה, לא בשעות ואפילו לא בדקות, אלא בשניות בודדות. במצב קיצוני זה שבו כמעט אצל כל אחד האינסטינקטים והאמוציות משתלטים על השכל הישר ומכתיבים את דרך הפעולה, פעל יוני כמפקד אמיתי- קר רוח, ממוקם היטב, מזהה את ההתפתחויות, מגיב להן במהירות הבזק, ונותן את הפקודות הנכונות. וכמה מילים אישיות: חז"ל כבר אמרו שכל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. יוני היה בעל תפקיד מרכזי ביותר במבצע שבו ניצלו יותר ממאה אנשים, שחייהם היו תלויים ממש על חוט השערה, שנותרו להם שניות בודדות לחיות, ורובם כבר השלימו עם מותם הקרב ובא. אני לא מכיר אפילו מנתח לב אחד שיכול להתגאות בהישג כזה. כמה טרגי שלא זכה לחזור משם ולשמוע שבחיו בפניו. יהי זכרו ברוך." ~ הספד ליוני במלאות שלושים שנים למבצע אנטבה. הכותב, אמיר עופר, היה לוחם ה"יחידה" הראשון שפרץ לבית הנתיבות באנטבה בפעולת החילוץ בשנת- 1976.
|
