מאיר שלו: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
ארוך מדי/לא מתאים
שורה 7:
* "את הנטייה בגוף ראשון – 'אשמנו, בגדנו, גזלנו...' – אנחנו זוכים לשמוע רק בתפילות. בשאר המקרים אנחנו מעדיפים להטות אותה בגוף שני, המתאים יותר לאופי הלאומי – 'אשמתם, בגדתם, גזלתם...' אבל השנה אפשר לומר: 'אשמו, בגדו, גזלו...' ולהפנות את האצבע לא זה לכיוון זה אלא לעברה של הממשלה." ~ מתוך מאמר של ערב יום-כיפור 2003.
* "לפני כמה חודשים הפיצה הסוכנות היהודית סיסמה: 'הציונות תנצח'. למה בדיוק התכוונו? איש אינו יודע. אחר כך קראו המתנחלים: 'תנו לצה"ל לנצח'. על איזה ניצחון דיברו? איש לא הסביר. עכשיו, בשעה שאני כותב את הדברים, טורחים פעילי הימין על הכנת ההפגנה שלהם בכיכר ציון, ממש מתחת לחלון החדר בו אני יושב. הם מקימים את הבמה, מנסים מיקרופונים, תולים את הכרזות: 'חייבים לנצח את ערפאת'.
:האם הכוונה לחיסולו של ערפאת? לגירושו משטחי הרשות? לחנכו? להחלפתו? לגיורו? להזחלתו אל שולחן המשא והמתן? להעלאת כל נתיניו על משאיות? לא ברור ולא משנה. העיקר לנצח!" ~ מתוך מאמר ב - 2001.
* "ישראל, אם כן, זקוקה ללוחם חירות שישחרר אותה מעצמה, אבל בין כל מנהיגיה טרם קם איש כזה, מקורי ונועז דיו. לפעמים מדובר בבינוניות מצערת סתם, לפעמים באי-רצון, לפעמים בפחדנות, ובדרך כלל בגלל אותו שיעבוד מחשבתי. אלא שהבעיה האמיתית היא שלא רק ההנהגה; גם לחברה הישראלית נוח כך. 'אהבתי את אדוני', היא שבה ואומרת על עצמה, 'לא אצא חופשי'. וכיוון שהאדון הזה עצם מעצמיה הוא ובשר מבשרה – היא גם משתעשעת באשליות של עצמאות גם כאשר אותו המרצע הישן שב ומצמיד אותה אל המזוזה.חג שמח לכולנו, ועצמאות נעימה." ~ מתוך מאמר של יוםה העצמאות - 2001.
* "אם עורכי "מעריב" הבחינו בעלייה פתאומית במכירות העיתון שלהם ביום רביעי, כדאי שיידעו שהדבר קרה בזכות ידיעה אחת, סקופ אמיתי: כמה לוחמים בסיירת גולני סיבנו בניווטים ולקחו טרמפ! אל תשאלו כמה טלפונים קיבלתי. כל החברים שעשו איתי ניווטים בסיירת גולני לפני ארבעים שנה שבו לחיים. אנשים שהיום לא מסוגלים לנווט מהקיוסק שבפינת הרחוב בחזרה לדיור המוגן, חשו החוצ לקנות את העיתון. אנשים שאיבדו מזמן את ההומור פרצו בגיחוכים כה קולניים, עד שהקטטר השתחרר להם מרוב צחוק, חיילי סיירת גולני סיבנו בניווטים? לאאאא... לאאא... תקראו לרופא... אין לי אוויר... לא יכול להיות... קודם כל אני מציע עוד כמה כותרות מרעישות: חיילי סיירת גולני השלימו ציוד בגדוד 12. חיילי סיירת צנחנים איחרו לשוב מהחופשה. חיילי סיירת הנח"ל נתפסו במבצע מלביש. חיילי סיירת גבעתי עברו את מהירות המותרת. חיילי סיירת מטכ"ל התמרמרו על האוכל של הטבח החדש. אין ספק: הציבור צמא לדעת על עוד אירועים לא ייאמנו שמתרחשים ביחידות המובחרות. ועתה לכמה מילים על תופעת הסיבון. ובכן, הסיבון הבסיסי ביותר הוא נסיעה ברכב במקום הליכה ברגל. איך עולים על רכב? זה לא מסובך, הבעיה היא לעלות על הרכב נכון ולא להיתפס. במקרה של המחזור שלי בסיירת גולני נרשם אף מקרה מיוחד במינו: אחד מאיתנו לקח טרמפ על עגלה רתומה לחמור. בעל העגלה, דרוזי ממראר, אפילו הסתיר אותו מתחת למטען של עצי הסקה, אבל החבר שלנו נרדם, והתעורר וירד מהעגלה בדיוק כאשר המפקד שלו עצר כדי לשוחח עם החמור, שנראה לו מוכר מקורס קצינים. הסיפור הזה לא התפרסם עד היום, ואני מקווה שהעורכים שלי מבינים שנתתי כאן סקופ ל"ידיעות אחרונות". אינני טוען שצריך ומותר לסבן, ואני יודע שאסור לנסוע בטרמפים, אבל יש נסיבות מקלות. קודם כל, גם אנחנו, כשסיבנו, עשינו זאת רק בקטע האחרון, אחרי שאספנו את כל נקודות הציון כמו שצריך. ושנית- לא אחת מסובן הסיבון לשם הדבר עצמו. צריך להבין שלהבדיל מן ההבלים בטלוויזיה, מדובר בתוכנית ריאליטי אמיתית, עם סיכונים אמיתיים והדחות אמיתיות, בתחרות מוחות בין מסבן ומפקד, אשר סיבן בעצמו בקורס סיור הקודם. אבל הדבר הכי מדאיג בסיפור שהתפרסם השבוע הוא אופן הסיבון, המעיד על ירידיה מדאיגה ברמה המבצעית של לוחמי הסיירת. לפי הפרסום, הם צלצלו לחבר שיבוא לקחת אותם עם מכונית! הם אפילו לא חשבו על האפשרות של השתלטות על רכב שעובר בכביש. נקבות. ועוד הערה: בהזדמנות חגיגית זאת, הנה רעיון עיתונאי קצת יותר משמעותי: לכתוב מה קרה ליחידות האלו וללוחמיהן בארבעים השנים האחרונות, עת מצאו עצמן עסוקות יותר ויותר במעצרים ובשיטור." ~ מתוך טורו ב"ידיעות אחרונות".
* "ואי אפשר לסיים בלי מעילי המנהיגים. בארצות הברית, למשל, נהוג לפשוט אותם. מנהיג אמריקאי, שמבקש להקרין חזון ומעש, מופיע בחולצה בלבד, מפשיל את השרוולים כמעט עד המרפק ומרופף את העניבה. אצלנו הם לובשים "בטלדרס", מעיל קרב יעני, ואת העניבה הם מסירים לגמרי. כך אנחנו יודעים שלא רק אנחנו יוצאים למלחמה, גם הם עושים זאת, באופן אישי. ומה לעשות ז'קטים מפריעים בלוחמה בשטח בנוי ובזחילה מתחת לגדרות, שלא לדבר על העניבות. אני זוכר שאצלנו, באמצע טיהור התעלות של תל פאחר, העניבה של לפלורנטל נתפסה בבוכנת הגזים של הקלצ'ניקוב של גדי, והרי אנחנו לא רוצים שזה יקרה גם לאהוד אולמרט." ~ מתוך טורו ב"ידיעות אחרונות".
* "ובכן, דורות באים יקרים, באשר תהיו, שימו לב:
:הבית השלישי נחרב כי כל ממשלותיו, זו אחר זו, נגררו אחרי קומץ קיצוני, משיחי ואלים של מתנחלים.
:הוא נחרב כי השקיע את כל אונו ואת כל יכולתו ואת תעצומות נפשו בכיבושו של עם אחר.
:הוא נחרב כי הניח ליסודות פרימיטיביים להשתלט על חייו.
:הוא נחרב כי לא הפריד בין דתו ומדיניותו.
:הוא נחרב כי לא קמו מספיק מנהיגים חכמים ואמיצים.
:וכמעט שכחנו – הוא נחרב כי נתן לצה"ל לנצח." ~ מתוך מאמר ב - 2000.
* "קודם עם המקור אחר כך עם הפלומה..." ~ שיטתו של הדוכס מ"עשיו" לשמירה על הגיינה..
* " 'שלחני כי עלה השחר,' אומר לי הרגע הזה. מבקש הוא שאכתוב כדי שהוא יוכל לחלוף" - עשיו (עמ' 330)
שורה 25 ⟵ 24:
* "לפנות ערב שב הדוד לגן-החיות, הציץ וראה את התינוק עם ילדה גבוהה ומתולתלת, וחש דבר מה מוזר: להקת המילים שמתעופפת דרך קבע במוחו של כל אדם, ללא כל סדר ומשטר, נערכה במוחו שלו במבנה של משפט. והמשפט לחש לו את עצמו, שעתידים השניים האלה להיקשר בקשרי אהבה. כך ממש" - יונה ונער (עמ' 154)
* "ספרים, כמו נופים, מצליחים להטביע עצמם ביתר תוקף ועומק, כשהם נקראים בגיל המתאים." ~ בעיקר על אהבה
* "כמעט לכל היסטוריה אני מתייחס כאל סיפור. תחקיר קרב שצה"ל עושה משתנה מחייל לחייל, אנשים שעמדו שלושה מטרים זה מזה מתארים סיטואציות שונות לחלוטין. קרב תל פאחר, שהיה אחד הקרבות הקשים של מלחמת ששת הימים ברמת הגולן - מכיוון שהשתתפתי בו אני יודע - יש לו שתי גרסאות: יש נרטיב של גדוד 12 ויש נרטיב של סיירת גולני. את קוראת את שני הנרטיווים ורואה שתי היסטוריות שונות לגמרי של הקרב. באותה צורה את קוראת את סיפור המרגלים בספר במדבר, ואחר כך אותו סיפור בספר דברים, וזה סיפור אחר לגמרי, וברור שמישהו שם שיכתב את ההיסטוריה. ממש לא מטריד אותי מה שכותבים כל מיני ארכיאולוגים, היסטוריונים וחוקרי מקרא, שתוהים אם באמת היה מלך כל כך גדול ששמו דוד, או שדוד היה בסך הכל ראש כפר קטן באזור ירושלים. עם ישראל, כולל חילונים כמוני, אוכלים פעם בשנה גפילטע פיש ומעלים את זכר יציאת מצרים בלי בכלל לשאול אם האירוע התקיים או לא. הסיפור עובד, וזה מה שחשוב." ~ מתוך הכתבה "הסיפור עובד" שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-2008\09\05
* "עשרים שנה חלפו. היחידה גדלה. הציוד השתנה. למחלקה קוראים צוות, לפעולה קוראים ביצוע, ללב"מ קוראים לש"ב. את כנפי הסיור הם עונדים היום על צד ימין של החזה. יהא כך. הדברים השתנו. בוודאי שהשתנו. אנשים אחרים, אגדות נוספות, גבורות חדשות. הידידות, הגאווה והיכולת נותרו כשהיו, והזכרון, בררן ורחום ומיטיב, מוחק את המיותר, מעגל זוויות, מלטש להבים. וגם פני חברי אשר על קיר המועדון נותרו כשהיו. תמיד בסיירת גולני. תמיד בני עשרים." ~ מתוך הכתבה "בחזרה לסיירת גולני" מאת מאיר שלו שפורסמה בעיתון "במחנה" בגיליון ראש השנה תשמ"ט.
* "מה נשתנה? ובכן, "באורח מאוד אירוני," כך אומרת אלונה, "במשפחה שלך כל עסק הפוך." ואכן, כל השנה אנחנו מצליחים ללכת בחרבה, אבל בליל- הסדר אנחנו מתכסים\ מוצפים\ צוללים בים- סוף השב ונסגר של הזכרונות. אפילו היופאים שזכרו לשפוך זרע או לדמם או להיניק לפני ההתכנסות סביב שולחן- הסדר, לא מצליחים להתחמק מן המים האדירים, הרבים, היכסיומו הזה מן התורה, והמשפחה נראית לי אז כמו המילואימניקים של היחידה, שפעם בשנה הם נפגשים לקומזיץ בבסיס, מעלים אש וזכרונות: איך זרקנו רימון- הדף לתוך המחראה בדיוק כשהרס"פ התיישב שם, ואיך הצוות של גדי דפק את הקומנדו הסורי כולו, ואיך אמומה- יוכבד שמה את התיבה ביאור, ואיך חילצנו את יקי משבי הלגיון הירדני, ואיך אפופה- משה הרג את המצרי ויטמנהו בחול, ואיך מפקד הפלגה רצה לפרק את הוויגוואם של גבריאל ושל חבריו, ואיך שלחנו לאיבר- אלס מצות שמורות, והיא זרקה אותן לחזירים- אבל זה כבר סיפור על מרור אמיתי." ~ מתוך הספר "פונטנלה" מאת מאיר שלו.
* "אם יש לך מטרה, תלך רק עליה, ובכל הכוח, וכולך רק אצבע והדק, עין וכוונות." ~ מתוך הספר "פונטנלה" מאת מאיר שלו.
* "והשאר, ואני בתוכם, עם העצבים המהירים, המקצועיים, התאוותנים של הבחרות- התחלנו לירות כמטורפים." ~ מתוך הספר "פונטנלה" מאת מאיר שלו.