|
* "אבל הפציעה היתה לא יותר מסיכון מקצועי. שנתיים קודם לכן איבדתי חמישה לוחמים קרובים והכאב אז היה גדול בהרבה." ~ שלח מתייחס לפציעה בה איבד את עינו בראיון שפורסם ב"הארץ".
* "אבל האמת, ששמני יודע כי הוא לוחם, היא שצה"ל הוא צבא של חיילים מוסריים, שעושים מדי יום מלאכה שאין דרך לעשות אותה ולהישאר מוסרי. ועם כל יום כזה, החברה המתקרבנת שמקיפה אותם ראויה פחות ופחות למחיר שהם משלמים." ~ מתוך טור שכתב שלח בעיתון "מעריב" ב- 09\09\11.
* "לפני כמה חודשים פרסמתי במעריב ראיון עם ד"ר דורון אביטל, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל. אביטל היה, כמוני, קצין בצנחנים במלחמת לבנון הראשונה. האויב אז היה אש"ף: יריב מר ומרושע, שביצע פיגועים אכזריים והמטיר על צפון המדינה קטיושות. אבל אביטל תיאר כך את זיכרונותיו מן המלחמה ההיא: "שום דבר לא היה יותר חשוב מאשר לעבור את הדברים הללו נכון, בסגנון ראוי. זה לא אישי כשהורגים לך וזה לא אישי כשאתה הורג. נקלעת לסיטואציה שהיא מלחמה, אתה נציג של בני דורך בחזית הזאת, אתה צריך לעשות את זה ראוי, ואתה לא מוסיף יותר מדי פאתוס בעניין הזה". אני לא בטוח כמה קצינים וחיילים, גם אז, אכן יצאו לקרב מתוך התחושה השלווה, הכמעט נקייה מרגשות, שאביטל מתאר. במלחמה ששולטים בה הפחד ואי הוודאות, הכללים המוסריים מתהפכים. קשה מאוד לעשות אותה בדם קר. אבל זה היה האתוס של צה"ל ושל חלק גדול מהחברה שממנה בא: גורלנו במקום הזה היה ויהיה, כנראה, גם להרוג ולהיהרג. כשתורנו יגיע, נעשה את זה מתוך ניקיון דעת, גאווה במי שאנחנו- וידיעה שאחרי המלחמה יש גם מחר, בו נצטרך לחיות בראש וראשונה עם עצמנו." ~ מתוך טור שכתב שלח בעיתון "מעריב" ב- 13/01/2009.
* "'אתה חושב שזה לא הוגן להעניש ככה על איחור בחצי דקה,' אמרתי. 'אתה צודק. בכלל, יש משהו לא הוגן בזה שמישהו קובע מה תעשה כל היום וכל הלילה ומעניש אותך בעונש גופני של מאמץ וחוסר שינה על חטא שכזה. אבל לכל זה יש סיבה.' הוא הסתכל עלי עכשיו. הסנטר לא רעד עוד, ורק בזוויות הפה עוד הייתה התרסה. 'זה באמת לא הוגן,' המשכתי, 'הרבה יותר ממה שאתה חושב. אבל הבעיה לא מתחילה בזה שהחטא קטן העונש אכזרי ולא פרופורציונאלי. הבעיה מתחילה בזה שאתה לומד להרוג בני אדם אחרים ולהימנע מזה שהם יהרגו אותך. וברגע שזו המערכת שבה אתה פועל הכל מתהפך. מפני שזה המטבע שבו משלמים כאן- להרוג ולהיהרג. כאן חוסר נקיון או חוסר דיוק הם לא בעיה אישית.' 'אבל אפשר להסביר,' אמר אורן. 'לא חייבים ללמוד הכול דרך הרגליים.' 'חייבים להסביר וחייבים להעניש," אמרתי. 'ויותר משחייבים להסביר חייבים להעניש. כדי שתלמד שלכל חטא קטן מתלווה עונש גדול. כדי שכל זה יהיה חלק בלתי נפרד מהחשיבה שלך ומהרגליים הכואבות שלך. מפני שבתנאים האלה לכל דבר יש פרופורציות מנופחות. מפני שכאן עושים ושומעים, ולא להיפך'." ~ הספר "גוף שני" מאת עפר שלח.
* "איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים שלא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." ~ הספר "גוף שני" מאת עפר שלח.
* "'כל מי שחש את התחושות האלה,' כתב לי אבא מהמובלעת הסורית בחורף הארוך ההוא שאחרי יום כיפור, 'שייך לחבורה מאוד מסוימת, בלעדית וסגורה, המתקשה לצרף אליה את מי שלא טעם את הטעם. חבורה של גברים, שכאשר הם מלטפים את ראשי בניהם עוברת בהם כהרף עין המשאלה 'שזה לא יקרה להם' והליטוף דומה אצל כל הגברים שבעולם שהיו בווייטנאם או במדבר המערבי או בנורמנדיה. זוהי מין ברית שאינה כתובה, אך קיימת.' וזו היתה הברית שאנחנו רצינו בה. רצינו להיות המלטפים ולא המלוטפים." ~ הספר "גוף שני" מאת עפר שלח
* "פעם, לפני הרבה שנים, נכחתי בתחקיר שקיים הרמטכ"ל רפאל איתן, שהלך השבוע לעולמו, על פשיטה של כוח צנחנים בלבנון. המבצע, בהשתתפות כמה עשרות לוחמים, היה פעולה מהסוג שנהגו לקיים אז מדי כמה שבועות. היעד הושמד, כמה מחבלים נהרגו. רמת הלחימה והביצוע היתה כמצופה מכוח של החטיבה המובחרת. לרוע המזל, נפגעו גם כמה חיילים במהלך ההסתערות. קצין האג"ם של החטיבה, סא"ל יוסי טהר ז"ל, נהרג. לכאורה, כמו בכל תחקיר, היו מפקדי הכוחות אמורים להציג את מעשיהם ולהצביע בראש ובראשונה על ליקויים שהם אחראים להם. המפקדים הבכירים היו אמורים לדבר על לקחים טקטיים ולתאר את מערכת ההחלטות שלהם. בפועל, רק הקצינים הצעירים (כולל מפקד סיירת צנחנים, היום האלוף ישראל זיו), נהגו לפי המצופה. עבור הבכירים, אלה שהיו בשטח ואלה שפיקדו מן הבונקר, התחקיר הפך למשהו שבין הצגת תיאטרון להזדמנות לאוורר תיאוריות לחימה גלובליות. צריך לבודד את איזור הפעולה, אמר המח"ט, ואם אנחנו פושטים על גבעה כדאי שנכבוש את הגבעות השולטות עליה. כדאי לתת מכת אש ראשונה משלוש מאות מטר, אמר אלוף הפיקוד, ואחריה עוד מכה ממאתיים מטר וממאה, עד שמגיעים ליעד. ואני חושב, הוסיף קצין בכיר נוסף, שכדאי לעבור לזחילה במרחק רחוק יותר מהיעד, וכך להפתיע את האויב. רפול הקשיב בסבלנות, ידיו שלובות בתנוחה המוכרת. אחר כך דיבר, ומהניסוח של דבריו אי אפשר היה להבין אם הוא המום מההצעות האסטרטגיות או סתם משועשע. איפה שצריך לכבוש עוד גבעות נכבוש, אמר, אם כי אני מזכיר לכם שלכל גבעה שולטת יש עוד כמה גבעות ששולטות עליה. איפה שצריך לתת מכה משלוש מאות מטר ניתן, אם כי אני מזכיר לכם שחי"ר שיורה ממרחק כזה בלילה ופוגע בגבעה הנכונה הוא חי"ר מעולה. ואיפה שצריך לזחול, נזחל. בינתיים, אני לא מציע להפוך את כל תורת הקרב של צה"ל רק כי היו לנו נפגעים. ובזאת הסתיים התחקיר. דבריו של רפול, וראוי להזכיר זאת דווקא השבוע, היו כאילו מישהו פתח את החלון בחדר ואוויר צח נכנס פנימה. אבל לקצינים הצעירים בחדר, התדהמה ממה ששמעו בתחקיר הרמטכ"ל היתה גדולה. זה לא דמה כלל למה שלימדו אותם." ~ מתוך כתבתו של עפר שלח ב"ידיעות אחרונות", 04\11\26.
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיפדיה=עפר שלח}}
|
