ויקיציטוט

יונתן נתניהו: הבדלים בין גרסאות בדף

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
ארוך מדי וגובל בהז"י
הגהה, הסרת קטלוג כפול
שורה 1:
[[w:יונתן נתניהו|'''יונתן "יוני" נתניהו''']] (13 במרץ 1946 - 4 ביולי 1976), שירת בצנחנים והיה מפקד סיירת מטכ"ל. נפל ב[[w:מבצע יונתן|מבצע אנטבה]]. לאחר מותו התפרסמו מכתביו בספר "מכתבי יוני".
 
* "כל פעם שקורה משהו בגבול, מתמתח כל הצבא כמו קפיץ, ואחר-כךואחר־כך חוזר למצבו הקודם -– מצב- מנוחה מתוח."
* "אין כמו הצבא שלנו! אין! זהו צבא שכולו שוחר שלום, ואינו שואף למלחמה כלל; אך כשהוא צריך להילחם אין כוח שיעמוד בפניו."
* "גייסו אותנו, כמו את כל שאר הצנחנים, לפני ימים מספר. מצאתי פה את הבחורים הטובים ביותר בעולם. אחד- אחדאחד־אחד לוחמים! אחד- אחדאחד־אחד רעים וחברים! איזו שמחה בפגישה עם חברים לנשק." ~ על הגיוס למילואים במלחמתב[[מלחמת ששת הימים.]]
* "זהו, נגמר קרב. אני בריא ושלם. עזבנו את מרחבי החול מלאי גופות המתים, השריפות והעשן, ושוב אנו בארצנו שלנו. אני אכול דאגה לשלומך. אולי בעוד ימים מספר, כשהכלכשהכול יגמרייגמר, ונוכל להיות שוב יחד, אולי נחייך. כעת זה קצת קשה. כשמחייכים, משהו בפנים כואב. הלילה, ואולי מחר או מחרתיים, שוב נירה ושוב ימותו ויפצעווייפצעו. אני אהיה בסדר – אבל חבל לי על האחרים." ~ מתוך מכתב לאשתו תותי לאחר קרב אום כתף, בו השתתף יוני במלחמתב[[מלחמת ששת הימים.]]
* "נכנסה בי מין עצבות שאינה מרפה ממני. [...] נדמה לי, שכולנו יצאנו פצועים, שונים, רגישים יותר, "'איכפתיים"' יותר, והרבה יותר זקנים. [...] איני יודע אם הרגשה זו היא כאותה שבאה מחמת הגיל. אך זוהי זקנה, בכל אופן -– זקנה מיוחדת של צעירים." (~ לאחר [[מלחמת ששת הימים]])
* "חיות מוזרות הן בני-האדםבני־האדם. אני מנבא לנו עתיד מזהיר בתור חלקיקים מכוערים מרחפים בחלל לאחר הפצצה הגדולה שבוא תבוא."
* "מה מצער, שאיננו יכולים להשיג שלום! הרי רק בזה רוצים כולנו, בסופו של דבר. פשוט, אין לנו עם מי לדבר."
* "אחד מן הגופים היחידים במדינה שהוא פועל ביעילות [...] הוא, כמובן, צה"ל. אמנם זהו צבא של כל העם, אך הצרה היא שבני עמנו מסתכלים בצבא כבתינוק, שיש להתפעל ממנו ולהתפאר בו, אך לא כבגוף, שמסוגל לשמש דוגמה למעשיהם."
* "אני מאד רוצה בשלום; הרי אין זה אהוד עליעליי לחיות על החרב -– חיים, שפירושם להרוג ולנסות שלא ליהרגלהיהרג. [...] אך אני פסימי לגבי האפשרות של שלום תמידי בין הערבים ובינינו."
* "כמה חזקה האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. קשה לתאר איך נקפצות האצבעות לאגרוף פלדה בימי פרעות. [...] מפליא עד כמה הצלחנו ביצירת עובדה זו, שהעם כולו צבא." (בהתיחסותו~ על ל[[מלחמת יום- הכיפורים]])
* "אין לי ספק ביכלתנו ובכוחנו וברצוננו להשארלהישאר כאן במשך זמן רב כל-כךכל־כך עד שנהפך לעובדה מוגמרת. גם אין לי ספק, שלערבים אין ולא תהיה היכולת להזיז אותנו אפילו שעל. אבל יש לי ספק בנכונותו של העם להמשיך להקריב קרבנות לטווח ארוך."
* "אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. כיוןכיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת-היהודיםמדינת־היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להאחז כאן בכוח רב."
* "אנו נתקעים בתווך; מצד אחד, רוצים בשינוי, ומצד שני, אין מוצאים את הגוף, שיוכל להביאו." (~ על האווירה הפוליטית לאחר [[מלחמת יוה"כ)יום הכיפורים]]
* "אני מאמין, שבכל דור התרפקו אנשים על העבר. זה לא משום שהעבר היה יותר שליו, יותר רגוע, אלא מפני שהזמן משכיח מאורעות ומרשה לנו לראות אותם דרך משקפים צהובים, וכך הכלהכול נראה צהוב ולא מכאיב לעיניים."
* "אהבה אמיתית אינה נגמרת, היא תמיד נשארת -– ים. רוגע או סוער -– גלי או גבה-גליגבה־גלי, רוגש או מתחמם בשמש -– אבל תמיד היא ים."
* "אנו נעים בקצב מטורף בתוך הזמן, ונדמה לנו שהזמן הוא שבורח מאתנו. מפליא אותי מימדממד הזמן בהתייחסותו לתכלית- החיים."
* "אני חייב להרגיש, שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דין וחשבון על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר- כך וכך עשיתי..."
* "אולי אינך מבין עד הסוף את החשיבות של עשיתעשיית הנוכחי באופן הטוב ביותר." ~ במכתבמתוך מכתב לאחיו [[בנימין נתניהו|ביבי]].
* "חשבתי פעם שקצין יכול לנוח יותר מחייל, וטעיתי טעות חמורה. באימונים אני נמצא עמהם כל רגע מאותם הרגעים הארוכים. במשך כל הזמן אני נתון במתח עבודה מתמיד. נטל של דאגות ואחריות עד למעלהלמעל ראשהראש נותנים את רישומם, ואני מרגיש את כל עולו של הפיקוד על צווארי." ~ מתוך "מכתבי יוני".
* "שמור על עצמך. אני תמיד אומר את זה, וכל מה שאני מתכוון לו הן המילים הפרוזאיות 'אימון הפרט'. ראיתי כל כך הרבה חברים, שנפגעו רק מפני שעשו שטויות, הרימו את הראש קצת יותר מדי, וכדומה. זה חשוב מאוד- מאודמאוד־מאוד, אבל כל הזמן נוטים לזלזל בזה. תמיד אומרים שבקרב, כשיורים עליך, תעשה את אימון הפרט כמו שצריך. מסתבר, שזה בכלל לא כך. אפילו להיפך. או שלגמרי מפחדים ואריות נהפכים לציפורים, או שעושים שטויות נוראות. מעטים נשארים באמת cool 'Cool'. כל הפרינציפ הוא to'To keep cool'." ~ במכתבמתוך מכתב לאחיו [[בנימין נתניהו|ביבי]] שהיה בטירונות צנחנים.
 
=== נאמר עליו ===▼
* "היינו אמורים לתקוף בית של מחבלים. באנו לשם במשך ארבעה או חמישה לילות, אבל לא קיבלנו אישור לתקוף. לילה אחד הלכנו דרך ארוכה לבית. כעשרים ק"מ דרך ההרים... בלילה האחרון פתאום גילה אותנו השומר בחוץ. אנחנו קפאנו במקום. יוני, שהבין שאנחנו צריכים להיכנס לפעולה מיד, קפץ מעל גדר האבנים, עמד בפתח והתחיל לירות... יוני לא היה שבע רצון מביצוע ההתקפה, למרות שזה היה הקרב הראשון שלנו. רק שניים מתוך חמשת המחבלים נהרגו, האחרים נמלטו... יוני היה שקט מאוד באותו לילה, מכונס בתוך עצמו. הרגשנו שהוא לא מרוצה, שהדברים לא פעלו כמו שצריך. לא דיברנו על כך הרבה- היה ברור מה קרה כאן." ~ חייל ששירת תחת פיקודו של יוני, בעת שזה שימש כמפקד פלוגה בסיירת חרוב. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני", מאת עידו נתניהו.▼
* "הייתי בכוח של יוני נתניהו וישר נכנסנו למלחמה בנפח ברמת הגולן. באחד הימים הראשונים, בארבע לפנות בוקר, נחתו שלושה מסוקים סורים עם חיילי קומנדו מאות מטרים מנפח. הקפיצו אותנו לקרב פנים אל פנים מטווח אפס. התחושה שלך שאתה באימון. זורק רימון, מסתער והורג, אבל אין לך תחושת פחד, וגם כשנהרגים לידך אתה לא קולט את זה, רק הרבה יותר מאוחר. אתה ממשיך לגלגל את המלחמה וזה בסדר. יוני היה מדהים. גיבור. אני לא אשכח תמונה שהוא עומד על סלע, חשוף, נותן הוראות. בתור חיילון צעיר היתה לי הרגשה שהבחור הזה הוא בן אלמוות, אחד שאתה יורה עליו וכלום לא קורה לו." ~ בכיר השב"כ מוסא צברי מספר על חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, בראיון ב"מעריב" 16/9/2005.▼
* "קיבלנו ידיעה שלמעשה אנחנו הכוח האחרון המגן על המקום... פתאום נפתחה עלינו אש חזקה... הם תפסו אותנו בצורה הנוחה ביותר בשבילם... אנחנו גלויים בשטח... פחדתי מאוד. מה שראיתי אז היה תמונה שאזכור כל-חיי; פתאום ראיתי את יוני מתרומם בשקט גמור, כאילו לא התחולל שם דבר. בתנועות-ידיים לסמן לאנשים שיקומו אתו... הוא התחיל להתקדם כאילו שיחק בתרגיל-אש. הוא הלך זקוף, חילק פקודות לימין ולשמאל. אני זוכר את המחשבה שלי אז כחייל שלו: לכל-הרוחות, אם הוא עושה את זה - אז אני לא מותר! קמתי והתחלתי להילחם." ~ האלוף שי אביטל, אז קצין צעיר בסיירת מטכ"ל, מתאר את הקרב בין חיילי הסיירת, תחת פיקודו של יוני לקומנדו הסורי, בקרבת מחנה נפח, במלחמת יום הכיפורים.▼
* "נהרגו ארבעה בחורים, ובטנק שלי התותחן הנרי וידל, ז"ל, נהרג. נשארנו בשטח למעשה שני אנשים - אני, פצוע, ליד הטנק, מטושטש, לא שולט במצב, ונהג הטנק טוראי צביקה רוזנצוייג, והוא זה שיוצר קשר באלחוט עם החטיבה ומודיע למפקד חטיבה 7, ליאנוש בן-גל, שהמג"ד בחיים. וכשאני קצת יותר התאוששתי גם אני דיברתי, ויאנוש אמר לי: אל תדאג, אחיך יוציא אותך. יוני נע על הנתיב הזה, ראה את העקבות של הטנקים, הגיע עם הכח שלו, של שני הנגמ"שים, אלי, והניחו אותי על האלונקה, ואני אמרתי כמה משפטים, כי זיהיתי את יוני: תיזהרו! יורים! דברים כאלה. ויוני אמר לי: יוסי, עכשיו שכב בשקט. אני המפקד פה." ~ האלוף יוסי בן חנן (מפקד גדוד השריון במלחמת יום כיפור), על חילוצו במלחמה בידי יוני.▼
* "הוא הלך בראש, הוא נפל ראשון." ~ אל"מ מוקי בצר, סגנו של יוני במבצע, מתאר מדוע נהרג יוני במבצע אנטבה.▼
* "ראיתי את הגופה של יוני מונחת במטוס, עטופה באחת משמיכות האלומיניום האיומות הללו של הרופאים,ראיתי את בני-הערובה שהיו בפנים, והם היו המומים לגמרי- בקושי צלם-אנוש, מדוכאים. ומה שהכה אותי אז הייתה איזושהי תחושה - שהיא, לאיש צבא כמוני, חסרת כל היגיון - תחושה, שאם יוני נהרג, אז כל העניין לא היה שווה את זה..." ~ האלוף מתן וילנאי, מפקד כוחות הצנחנים במבצע אנטבה, על חברו שנהרג.▼
* "יוני אמר למוטה שיש לו כל התחושה, שאם אכן החטופים יימצאו שם, אז אנחנו - היחידה - בטכניקה, בהרכבים שיש לנו - [הדבר] יעבור בהצלחה, ליוני הייתה עמדה די טבעית, אבל מבוססת, שהמבצע הוא בר-ביצוע. בסיכומו של דבר, יוני אמר לו: 'זה ניתן לביצוע.' ראיתי את התגובה של מוטה, ואני משוכנע ש[שלוש] המלים האלה [של יוני] נתנו את הביטחון לדרג הצבאי ולרמטכ"ל להמשיך [בהכנות למבצע], ולהשיג את האישור המדיני." ~ אל"מ מוקי בצר, סגנו של יוני במבצע, מתאר את המלצתו של יוני לבצע את הפעולה באנטבה.▼
* "אני חושב שתשובתו [החיובית] של יוני נבעה קודם כל מן האמונה ומהצורך לבצע את חובתנו, ואחר-כך מתוך בטחון בלוחמים... ובמידה לא מבוטלת ביכולתו להוביל ולהנהיג את האנשים." ~ רא"ל שאול מופז, שהיה ממפקדי הכוחות בסיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, על הסיבות שבגללן המליץ יוני לצאת למבצע.▼
* "היה אור אדמדם, ואני זוכר שראינו את הפנים שלו, הוא היה בלי כומתה, ובלי חגור ונשק... הוא דיבר עם כל האנשים, חייך אליהם, זרק כמה מלים של עידוד לכל אחד. זה היה כאילו נפרד מאתנו, כאילו ידע מה יקרה לו. הוא לא נתן פקודות מבצעיות לאנשים, אלא רק רצה להשרות עליהם ביטחון. אני זוכר שלצעיר ביותר בכוח שלנו - זה היה בוכריס - גם לחץ את היד... הוא התנהג [פחות כמפקד] ויותר כחבר... חשתי כאילו הוא מרגיש שמרגע זה העניינים - או חלק גדול מהם, לפחות - עוברים לידיהם של החיילים... הוא היה די משופשף [בקרבות] ואילו חלק גדול מהחיילים שם לא היו מנוסים כלל, או היו מנוסים הרבה פחות ממנו. ואני זוכר אותו עובר, קצת מתבדח, מנהל מעין שיחה, ומשחרר את האנשים לפני הפעולה." ~ שלמה, חייל בסיירת מטכ"ל, מספר כיצד עודד יוני את לוחמיו בטרם נחיתת המטוס הראשון באנטבה, רגעים לפני תחילת הפעולה.▼
 
▲=== נאמר עליו ===
▲* "היינו אמורים לתקוף בית של מחבלים. באנו לשם במשך ארבעה או חמישה לילות, אבל לא קיבלנו אישור לתקוף. לילה אחד הלכנו דרך ארוכה לבית. כעשרים ק"מ דרך ההרים... בלילה האחרון פתאום גילה אותנו השומר בחוץ. אנחנו קפאנו במקום. יוני, שהבין שאנחנו צריכים להיכנס לפעולה מיד, קפץ מעל גדר האבנים, עמד בפתח והתחיל לירות... יוני לא היה שבע רצון מביצוע ההתקפה, למרות שזה היה הקרב הראשון שלנו. רק שניים מתוך חמשת המחבלים נהרגו, האחרים נמלטו... יוני היה שקט מאוד באותו לילה, מכונס בתוך עצמו. הרגשנו שהוא לא מרוצה, שהדברים לא פעלו כמו שצריך. לא דיברנו על כך הרבה- – היה ברור מה קרה כאן." ~ חייל ששירת תחת פיקודו של יוני, בעת שזה שימש כמפקד פלוגה בסיירת חרוב. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני", מאת עידואחיו, עדו נתניהו.
▲* "הייתי בכוח של יוני נתניהו וישר נכנסנו למלחמה בנפח ברמת הגולן. באחד הימים הראשונים, בארבע לפנות בוקר, נחתו שלושה מסוקים סורים עם חיילי קומנדו מאות מטרים מנפח. הקפיצו אותנו לקרב פנים אל פנים מטווח אפס. התחושה שלך שאתה באימון[. זורק רימון, מסתער והורג, אבל אין לך תחושת פחד, וגם כשנהרגים לידך אתה לא קולט את זה, רק הרבה יותר מאוחר. אתה ממשיך לגלגל את המלחמה וזה בסדר.] יוני היה מדהים. גיבור. אני לא אשכח תמונה שהוא עומד על סלע, חשוף, נותן הוראות. בתור חיילון צעיר היתההייתה לי הרגשה שהבחור הזה הוא בן אלמוות, אחד שאתה יורה עליו וכלום לא קורה לו." ~ בכיר השב"כ מוסא צברי מספר על חוויותיו ממלחמתמ[[מלחמת יום הכיפורים]], בראיון ב"מעריב", 16/9/ בספטמבר 2005.
▲* "קיבלנו ידיעה שלמעשה אנחנו הכוח האחרון המגן על המקום... פתאום נפתחה עלינו אש חזקה... הם תפסו אותנו בצורה הנוחה ביותר בשבילם... אנחנו גלויים בשטח... פחדתי מאוד. מה שראיתי אז היה תמונה שאזכור כל- חיי; פתאום ראיתי את יוני מתרומם בשקט גמור, כאילו לא התחולל שם דבר. בתנועות-ידייםבתנועות־ידיים לסמן לאנשים שיקומו אתו... הוא התחיל להתקדם כאילו שיחק בתרגיל-אשבתרגיל־אש. הוא הלך זקוף, חילק פקודות לימין ולשמאל. אני זוכר את המחשבה שלי אז כחייל שלו: לכל- הרוחות, אם הוא עושה את זה -– אז אני לא מותרמוותר! קמתי והתחלתי להילחם." ~ האלוף שי אביטל, אז קצין צעיר בסיירת מטכ"ל, מתאר את הקרב בין חיילי הסיירת, תחת פיקודו של יוני לקומנדו הסורי, בקרבת מחנה נפח, במלחמתב[[מלחמת יום הכיפורים.]]
▲* "נהרגו ארבעה בחורים, ובטנק שלי התותחן הנרי וידל, ז"ל, נהרג. נשארנו בשטח למעשה שני אנשים -– אני, פצוע, ליד הטנק, מטושטש, לא שולט במצב, ונהג הטנק טוראי צביקה רוזנצוייג, והוא זה שיוצר קשר באלחוט עם החטיבה ומודיע למפקד חטיבה 7, ליאנוש בן-גל, שהמג"ד בחיים. וכשאני קצת יותר התאוששתי גם אני דיברתי, ויאנוש אמר לי: אל תדאג, אחיך יוציא אותך. יוני נע על הנתיב הזה, ראה את העקבות של הטנקים, הגיע עם הכחהכוח שלו, של שני הנגמ"שים, אליאליי, והניחו אותי על האלונקה, ואני אמרתי כמה משפטים, כי זיהיתי את יוני: תיזהרו! יורים! דברים כאלה. ויוני אמר לי: יוסי, עכשיו שכב בשקט. אני המפקד פה." ~ האלוף יוסי בן חנן, (מפקד גדוד השריון במלחמתב[[מלחמת יום כיפור)הכיפורים]], על חילוצו במלחמה בידי יוני.
▲* "הוא הלך בראש, הוא נפל ראשון." ~ אל"מ מוקי בצר, סגנו של יוני במבצע, מתאר מדוע נהרג יוני במבצע אנטבה.
▲* "ראיתי את הגופה של יוני מונחת במטוס, עטופה באחת משמיכות האלומיניום האיומות הללו של הרופאים, ראיתי את בני-הערובהבני־הערובה שהיו בפנים, והם היו המומים לגמרי- – בקושי צלם-אנושצלם־אנוש, מדוכאים. ומה שהכה אותי אז הייתה איזושהי תחושה -– שהיא, לאיש צבא כמוני, חסרת כל היגיון -– תחושה, שאם יוני נהרג, אז כל העניין לא היה שווה את זה..." ~ האלוף [[מתן וילנאי]], מפקד כוחות הצנחנים במבצע אנטבה, על חברו שנהרג.
▲* "יוני אמר למוטה שיש לו כל התחושה, שאם אכן החטופים יימצאו שם, אז אנחנו -– היחידה -– בטכניקה, בהרכבים שיש לנו -– [הדבר] יעבור בהצלחה, ליוני הייתה עמדה די טבעית, אבל מבוססת, שהמבצע הוא בר-ביצועבר־ביצוע. בסיכומו של דבר, יוני אמר לו: 'זה ניתן לביצוע.' ראיתי את התגובה של מוטה, ואני משוכנע ש[שלוש] המליםשהמילים האלה [של יוני] נתנו את הביטחון לדרג הצבאי ולרמטכ"ל להמשיך [בהכנות למבצע], ולהשיג את האישור המדיני." ~ אל"מ מוקי בצר, סגנו של יוני במבצע, מתאר את המלצתו של יוני לבצע את הפעולה באנטבה.
▲* "אני חושב שתשובתו [החיובית] של יוני נבעה קודם כל מן האמונה ומהצורך לבצע את חובתנו, ואחר-כךואחר־כך מתוך בטחוןביטחון בלוחמים... ובמידה לא מבוטלת ביכולתו להוביל ולהנהיג את האנשים." ~ רא"ל שאול מופז, שהיה ממפקדי הכוחות בסיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, על הסיבות שבגללן המליץ יוני לצאת למבצע.
▲* "היה אור אדמדם, ואני זוכר שראינו את הפנים שלו, הוא היה בלי כומתה, ובלי חגור ונשק... הוא דיבר עם כל האנשים, חייך אליהם, זרק כמה מליםמילים של עידוד לכל אחד. זה היה כאילו נפרד מאתנו, כאילו ידע מה יקרה לו. הוא לא נתן פקודות מבצעיות לאנשים, אלא רק רצה להשרות עליהם ביטחון. אני זוכר שלצעיר ביותר בכוח שלנו -– זה היה בוכריס -– גם לחץ את היד... הוא התנהג [פחות כמפקד] ויותר כחבר... חשתי כאילו הוא מרגיש שמרגע זה העניינים -– או חלק גדול מהם, לפחות -– עוברים לידיהם של החיילים... הוא היה די משופשף [בקרבות] ואילו חלק גדול מהחיילים שם לא היו מנוסים כלל, או היו מנוסים הרבה פחות ממנו. ואני זוכר אותו עובר, קצת מתבדח, מנהל מעין שיחה, ומשחרר את האנשים לפני הפעולה." ~ שלמה, חייל בסיירת מטכ"ל, מספר כיצד עודד יוני את לוחמיו בטרם נחיתת המטוס הראשון באנטבה, רגעים לפני תחילת הפעולה.
 
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיפדיה=יונתן נתניהו}}
 
{{מיון רגיל:נתניהו, יונתן}}
[[קטגוריה:חללי צה"ל]]
[[קטגוריה:חיילי צה"ל]]
[[קטגוריה:סופרים ישראלים]]
אוחזר מתוך "https://he.wikiquote.org/wiki/יונתן_נתניהו"